אנו בימים שבהם ההיסטוריה נכתבת בדם, יזע ואינסטגרם, ושכל דבר עם ניחוח רוסי מוקצה מחמת מיאוס. רק עשו טובה (גם לעצמכם), הוציאו את צ'כוב ובכלל את התרבות הרוסית הטרום סובייטית מן המשוואה הזאת. אין שום קשר בינה לבין אימפריית השקר, האוליגרכים והעננה הרדיואקטיבית של פוטין. ב"צ'רנוביל", סדרת המופת של HBO, אומר בן דמותו של פרופ' ולרי לגסוב, המדען שהוביל את מאמצי ההשתלטות על האסון, ש"כל שקר מייצר חוב כלפי האמת. חוב שבמוקדם או במאוחר - ישולם". פוטין ישלם, השאלה היא רק מתי ובאיזה מחיר. אצל צ'כוב, 180 מעלות ממנו, אין שום חוב כלפי האמת. האמת האנושית, הקיומית, הפשוטה לכאורה אבל החמקמקה כל כך, היא מה שהופכת את צ'כוב למראה מהימנה של המציאות ולא משנה באיזו מאה הוא מסופר.
לא מזמן סקרנו את "אהבה ומגפה", הצגת אינסטנט שנכתבה בימי בין-הסגרים של 2020 ואשר מגוללת שלוש אפיזודות שונות מהנעשה במלוניות הקורונה. הייתה זו סוג של זעקת יוצרים להישאר רלוונטיים בחודשים שבהם התיאטראות סגורים ולא ברור מתי ואיך יחזרו. "וניה", עיבוד עכשווי ל"דוד וניה" הקנוני של צ'כוב, גם כן בקאמרי, היא במידה רבה הגרסה המיושבת יותר של אותו ניסיון להגיב בזמן אמת לעולם שהשתנה באבחת אפצ'י.
אחוזתו של הפרופסור מומרת לבית מלון שומם אי-שם-פה-בסביבה, העומד על סף פשיטת רגל, ואת סיר הלחץ שאליו הכניס צ'כוב את הדמויות שלו, על מנת להוציא מהן את אותה מילה שאיבדה משמעות ברוסיה הסובייטית בואך פוטינית, "פראבדה" (אמת) - אופפת המגפה, יחד עם חוסר הוודאות הנגזר ממנה. אל המלון המבודד מגיעים הפרופסור (אלי גורנשטיין/רמי ברוך) וזוגתו המצודדת ילנה (אנסטסיה פיין), בת גילה של בתו סוניה (כנרת לימוני) שמתפעלת את המלון יחד עם הדוד שלה וניה (דרור קרן), אחיה של אימה המנוחה. מרינה, האומנת שהופכת לעובדת המלון (הלנה ירלובה/מרים זוהר) ואסטרוב (יובל סגל), הרופא האידיאליסט והאלכוהוליסט שבו סוניה מאוהבת, אבל הוא - כמו וניה - מאוהב בילנה היפה.
לשם שינוי: קונטקסט גשמי
איתי טיראן, שעיבד את המחזה בגרסתו העכשווית, עושה בו שינוי אחד מהותי הרבה יותר מאשר הדמויות שנגרעו או הסמוברים שנעלמו: הוא מעניק לו אחיזה מוחשית במציאות, קונטקסט גשמי. הוא מרוויח בכך את אותה תחושת בידוד פינת סוף העולם מחניקה ומאוד רלוונטית לקהל, אבל גם מפסיד את המרחב הסימבולי המנותק, שבו פועל המחזה. את האשלייה הספרותית. במילים אחרות, המסגור החדשותי הופך את הסיפור למשהו קצת אחר מאשר אותן מערכות יחסים על-זמניות, שאינן זקוקות לשום התערבות חיצונית של אירוע מז'ורי על מנת להיות נוכחות. וניה של צ'כוב לא צריך מגפה ארמגדונית על מנת לבוא חשבון עם עצמו ועם מה שהשיג או לא השיג בחייו. וניה של טיראן דווקא כן. המגפה מספקת לו את אותו ריסטארט שטורף את הקלפים בעולם המודרני, ומביא בין השאר לתופעות עכשוויות כמו "ההתפטרות הגדולה" המורגשת בשוק העבודה.
זה שינוי דרמטי במיקוד של המחזה, אבל גם שינוי מנומק, ואפשר לומר מתבקש נוכח הרצון להתכתב עם האירוע שמטלטל את עולמנו בשנתיים האחרונות. טיראן, יחד עם הבמאי כפיר אזולאי, משתמשים באחד המחזות הרהוטים ביותר שנכתבו על מנת לתאר את שמתחולל בנפשם של רבים כיום. אפשר לאהוב יותר או פחות, אבל הכוונה ראויה. אני בכל אופן, בצד של היותר.
לטיראן, צריך לומר, יש יחסים מעניינים עם צ'כוב. כגולדן בוי של התיאטרון עד לא מזמן הוא אמנם נתפס בציבורית הישראלית כהמלט שייקספירי אליטיסטי, שמרבה לדבר פוליטיקה עם דיקציה מושלמת להכעיס, ולהתכסח עם שרות תרבות לדורותיהן, אבל את עצמו הוא כנראה תופס הרבה יותר באמצעות הדמויות השורשיות של צ'כוב. אחד הביצועים המרתקים שלו היה בהצגה "איבנוב" לפני שבע שנים, שבה גילם איש צעיר שמתעייף מהמרוץ של החיים. גם שם הוא חתום היה על העיבוד (יחד עם ארתור קוגן).
פעיל סביבתי לפני שהיה מושג כזה בכלל
טיראן, המתגורר בגרמניה בשנים האחרונות, לא על הבמה בהצגה שביים אזולאי, אבל לו הוא היה משחק, כנראה שהיה מגלם את הרופא אסטרוב, שיובל סגל מגיש כל כך טוב. יותר מכל דמות אחרת יש בה שילוב של סחיות מתאמצת ושבורה, כמו אותו איבנוב אבוד. צ'כוב עיצב את אסטרוב כפעיל סביבתי הרבה לפני שהיה מושג כזה בכלל וסגל לוקח אותו אל תפקיד הפרזנטור של ועידת האקלים בגלזגו. "אני יער", הוא מתכתב עם "אני שחף" ממחזה ענק אחר של צ'כוב. בשני המקרים חלק מהטבע, במקום שיש בו אמת.
פרט ללאונרד כהן שתורם את הבס העמוק שלו לפסקול, מי שטוענים את המחזה במלנכוליה הם כמובן השחקנים. על סגל דיברנו, ולצדו ראויה לציון אנסטסיה פיין שנכנסת לנעליהן של יובל שרף ודניאל גל בעבר הקרוב, ושל יונה אליאן-קשת וגילה אלמגור בעבר הרחוק יותר. פיין מלאת ניגודים - כריזמטית ושבורה גם יחד, וזה עובד היטב בתוך המרובע האוהבים הזה שהרכיב צ'כוב עם אסטרוב, כאשר שתי הצלעות הנוספות הן סוניה ו-וניה.
מכנרת לימוני שמגלמת את סוניה אני לא מפסיק להתפעל. יש בה את המנעד השלם - מהקומי בהצגות רבות ועד לדרמטית המיוסרת כאן על הבמה. שחקנית נהדרת. בסצנה שבה היא יורדת על עוגת שוקולד מנחמת באמצע הלילה היה הכול. כמוה גם דרור קרן, שמגיש וניה כל כך אבוד שהלב יוצא אליו. וניה סובל מדיכאון, ה-מגפה של העולם המערבי. הוא תקוע, מרגיש עצמו לא רלוונטי בעולם המתפתח, העגלה נסעה, אין עצור ואין חזור. הוא באמצע החיים אבל מרגיש שהם נגמרו, והמגפה שולחת לו אלומת אור שלא מאפשרת לו להתחבא עוד מעצמו.
"וניה" מאת אנטון צ'כוב, עיבוד: איתי טיראן, בימוי: כפיר אזולאי, הקאמרי. מועדים קרובים: 14.4, 16-17.7