הטרנד המטריד של סרטים מצליחים שפתאום הופכים להצגות, צבר תאוצה השנה בתיאטרון הרפרטוארי עד כדי איבוד שליטה. בקאמרי הביכו עם אדפטציות תיאטרליות, לכאורה, לשני שוברי קופות זוכי אוסקרים - "קן הקוקיה", שנראית כמו שכפול בימתי של הסרט (כולל חיקוי עלוב אך די מדויק של עוז זהבי לג'ק ניקולסון), ו"מיזרי" עם הליהוק ההזוי של המפנקים הלאומיים, קרן מור ויובל סגל, שעוברת כגרסה חיוורת ומאוד לא אמינה של הסרט. גם בהבימה החליטו באופן לא מפתיע לחזר אחרי קהלים חדשים עם גרסה בימתית לסרט הישראלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים כנראה, "גבעת חלפון אינה עונה" - כי למה להחליף סוס מנצח, אם אפשר להפוך אותו להצגה? ואז הגיע בית ליסין עם "אפס ביחסי אנוש", אחד הסרטים הישראלים המצליחים והמוערכים ביותר בעשור האחרון, והראה לכולם איך עושים את זה נכון.
אחרי שנים של שיפוצים ונדודים בין אולמות שונים בעיר, תיאטרון בית לסין חזר סוף סוף לביתו המחודש בדיזינגוף. ברכות לגברת הראשונה האמיתית של התיאטרון הישראלי, מיס ציפי פינס, על המייק אובר המרשים. האולם הישן והרעוע שירשו מתיאטרון הקאמרי לא דומה לעצמו ונראה טוב מתמיד, גם מבפנים וגם מבחוץ.
עצם הבחירה להפוך את הסרט להצגה מוזיקלית, כלומר לעבד את היצירה הקולנועית המקורית לכדי יצירה תיאטרונית חדשה לחלוטין, מראש מצדיק את קיומה של ההפקה. לגיטימי לגמרי להפוך סרטים להצגות, אם באמת הופכים אותם להצגות, ולא מחממים את התסריט במיקרו ומגישים על הבמה. כבר כשנכנסים לאולם ומגלים על הבמה את מהדק הסיכות העצום בגודלו, אותו מהדק סיכות אייקוני מהסרט רק בענק, אפשר להבין שמשהו אחר הולך להתרחש פה. ואכן, משהו אחר לגמרי התרחש אמש על במת תיאטרון בית ליסין. איך מתארים קסם? באילו מילים? הרי גם תיאור מדויק של פעולות הקוסם לא יעביר לכם את אותו ניצוץ מחשמל של הקסם עצמו, ובטח לא את ההשתוממות וההתפעלות ממנו. לשם כך תאלצו ללכת לחזות בו בעצמכם, אני רק אנסה להניע אתכם לפעולה.
זה לא סוד שעידו רוזנברג הוא אחד משחקני התיאטרון הצעירים המוכשרים ביותר בביזנס. אחרי שנים שביים הצגות רבות בתיאטרון הספרייה ובבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, בו למד, הגיעה שעתו לעלות שלב. רוזנברג לא יכול היה לבקש קרש קפיצה מרהיב יותר מ"אפס ביחסי אנוש", בו הוא מתגלה כבמאי מסקרן ומפתיע לא פחות ממבצע מחונן. ההבנה העמוקה שלו בתיאטרון צועקת מכל סצנה, שיר או קטע מעבר. יחד עם אורן יעקובי שכתב את המחזה על פי תסריטה של טליה לביא והמלחין עילי בוטנר, הם בראו יצירה חדשה לגמרי שעושה חסד מופלא עם הסרט. הטוויסט המוזיקלי שקיבל סיפורן של החיילות המתוסכלות במשרד השלישות בבסיס הצבאי הנידח, גורם לו לבדר אפילו יותר.
השירים המשעשעים והשנונים של יעקובי מוסיפים רבדים חדשים לדמויות המוכרות מהסרט. אם לרגע חששתי שהם עלולים לפגום, הם רק הוסיפו. המוזיקה הפנטסטית שהלחין עילי בוטנר, בייחוד זו שקורצת לשירי הלהקות הצבאיות, יושבת עליהם בול. למרבה הפלא, הצבעים העזים שנוספו לבסיס החאקי המונוכרומטי רק הפכו את התמונה לשלמה יותר. סוריאליסטית אמנם, אבל מי שמחפש פיסת מציאות שיצפה שוב בסרט המושלם, על הבמה "אפס ביחסי אנוש" היא פיסת עוגה מתוקה במיוחד - כזאת שמשמינים ממנה רק מנחת.
רוזנברג לא גנב את הפוקוס מהשחקנים שלו בלהטוטים הרבים שיצר על הבמה, והצליח לאזן בין כל המרכיבים של העוגה הזאת בצורה מושלמת. ההצגה מצוידת בקאסט לוחם שלא חושש להתאבד על הבמה, אמנם הבנות חזקות יותר מהבנים, אבל היי, זו בכל זאת הצגה של בנות. מגי אזרזר אדירה כהרגלה בתפקיד זוהר החיילת השבוזה, שמחכה לאביר או אפילו סתם ג'ובניק שיעזור לה לאבד את בתוליה. הכריזמה החייתית של אזרזר מכה שוב ובמלוא העוצמה, ובשילוב עם היכולות הקומיות המפורסמות שלה, היא עושה מטעמים מהתפקיד המורכב, אותו גילמה דאנה איבגי בסרט. משי קליינשטיין מככבת לצידה כדפי המפונקת עד כאב, משקית נייר וגריסה שחולמת לשרת בקריה ולבלות עד לא ידע בעזריאלי. ניכר שקליינשטיין עברה כברת דרך כשחקנית מאז הופעת הבכורה הבוסרית שלה ב"סיפור הפרברים" לפני שלוש שנים, אך היא עדיין אינה קומיקאית. לא קל לה להיכנס לנעליה הצבאיות של נלי תגר באחד התפקידים הקורעים והמזוהים ביותר שלה. קליינשטיין מפצה על יכולותיה הקומיות המוגבלות, כשהיא מפליאה בקולה הענוג והיפיפה, שלרגעים ממש מזכיר את קולה של אמה (הוד מלכותה ריטה).
מעיין תורג'מן נהדרת בתפקיד המפקדת שלהן רמה; לורין מוסרי וקרן מרום מצוינות כליאת ולבנת הסתומות; מאי קשת בתפקיד תהילה שמסתננת לבסיס מצליחה להקריפ וגם לרגש, לא מעט בשביל תפקיד קטן יחסית; רון שחר משעשע למדי לפרקים; אסף הרץ בעיקר חתיך מאוד, אבל עם כל הכבוד, זה בעיקר מה שנדרש ממנו לתפקיד איתן שפי, החייל שכל הבנות בבסיס שרופות עליו. השיר "איתן שפי" באווירת שירי הבנות של הלהקות הצבאיות הוא בין המבריקים ביותר בהצגה.
אבל מי שבלעדיה "אפס ביחסי אנוש" לא הייתה ההצגה המדהימה שהיא, זו דיאנה גולבי שמגלמת את אירנה, החיילת הרוסייה הכי עצבנית בהיסטוריה הצה"לית. גם תמרה קלינגון, שגילמה את דמותה בסרט, גנבה לא מעט פוקוס מהכוכבות, אבל גולבי לוקחת את זה צעד אחד קדימה. מכישרון המשחק המזהיר של הכוכבת הנולדת במיל', נפעמתי כבר במחזמר "לזרוס". למעשה, היא הייתה הדבר הכי טוב שקרה על הבמה בהפקה ההיא. ב"אפס ביחסי אנוש" גולבי נותנת 120%, ובדיוק כשחשבנו שזה המקסימום שלה, היא עולה ל-150%. היא מצחיקה, היא מהפנטת, יש לה קול נדיר ומרגש ואי אפשר שלא להתאהב בה. אירנה של גולבי מדגישה את האמירה הכואבת של היצירה על הדרך בה השתלבה, או יותר נכון לא השתלבה, העלייה הרוסית בארצנו.
החגיגה הבימתית מעוצבת בפשטות יחסית. שני טור מצאה פתרונות יצירתיים לסגנן את התפאורה הצה"לית הכעורה מיסודה. למעצבת התלבושות אורנה סמורגונסקי לא היה מקום למעוף רב בתוך כל החאקי, אבל לפחות בנאמבר של "עזריאלי" הייתה לה הזדמנות להגזים עם כל הצבעים האפשריים. משחקי התאורה המדויקים של קרן גרנק תורמים רבות להתרחשות הבימתית, והכוריאוגרפיה החכמה של עוז מורג מעלה ניחוחות קסומים של להקת "התרנגולים". באופן כללי, הקתרזיס שיוצאים איתו מהאולם, הוא לא עוד קתרזיס מהצגת תיאטרון, הוא קצת כמו קתרזיס מהופעה של להקה צבאית בשדה הקרב. לא שחוויתי חלילה, אבל ככה זה הרגיש.
לפני שהתחילה ההצגה, גבר מבוגר שישב לידי שאל את אשתו: "על מה ההצגה?". שאלה ששעשעה והפתיעה אותי בו זמנית. אם גם אתם לא צפיתם בסרט, לא ברור מה כדאי לכם לראות קודם, אבל אין ספק שאסור להחמיץ את שניהם. אבל שיהיה ברור, אם אהבתם את הסרט, אתם הולכים להתמוגג גם מההצגה.