מאור זגורי הוא יוצר ענק. האק! לרבבות הצופים שהתמכרו ל"זגורי אימפריה" המשובחת שכתב וביים זה ממש לא חדש; מספיק לצפות בפרק אחד בסדרה כדי להיווכח בכישרון הבלתי רגיל של זגורי לספר סיפור. הוא טווה בתבונה רגשית רבה סדרת טלוויזיה שהיא גם חכמה וגם כיפית, גם עמוקה וגם מבדרת – ובימינו השילוב הזה נדיר ביותר, הן על המסך והן על הבמה. במחזה שכתב וביים זגורי להפקת בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, "הומאז'", הוא מוכיח שכוחו כיוצר טלוויזיה לא נופל מכוחו כיוצר תיאטרון. גם על הבמה הוא מצליח לגרום לקהל לצחוק ובו זמנית לחדור לו ללב, כשהוא מאחד בין הקליל והמשעשע למרגש והכואב.
"הומאז'" היא יצירה על יוצרים, על יצרים ועל חדוות היצירה עצמה. חגיגה לחובבי אמנות אבל לא רק. המחזה מגולל את סיפורם של אמני "לה-רוש", קומונת אמנים צרפתיים שפעלה בתחילת המאה ה-20 בפריז. המבנה של "לה-רוש" (בצרפתית: הכוורת) בן שלוש הקומות ברובע ה-15 (הלא הוא רובע המונפרנס) נראה כמו כוורת דבורים, והוא אכלס ציירים ופסלים שפעלו בתוכו כמו בחממה של יצירה. המחזה מקים לתחייה את אותה קומונה מיתולוגית ומציג אחת עשרה דמויות, מרביתן יהודיות, שהתגוררו במקום במהלך שנה שלמה, כשבחוץ תותחי הנאצים של מלחמת העולם השנייה כבר רועמים. המחזה מחולק לארבע עונות השנה ובמהלכו הסיפורים האישיים של הדמויות נשזרים זה בזה ולאט לאט הקליפות מתקלפות ונחשפים השסעים החברתיים, הבגידות, הקנאה הנסתרת, החלומות על הכרה ותהילה ומפחי הנפש האדירים שמלווים אותם. כשם ההצגה כן היא, הומאז' לאמנים שנחשבים למיתוסים בתולדות האמנות. זגורי נכנס לנעליים של אותם מיתוסים והפך אותם על הבמה לאנשים עם הרבה תשוקה ורגש. תחושת השליחות שלו לספר את סיפורם ניכרת לאורך כל ההצגה, ובניסיון להעביר לקהל את מידת ההתלהבות והקדושה שהאמנים חשים ליצירה, עד כדי כך שהם מוכנים להקריב את חייהם עבורה, עוברת גם תשוקתו האישית של זגורי לשמח לבב אנוש בעזרת האמנות. וזה בדיוק מה שהוא עושה בחן רב.
בין הדבורים העמלות של כוורת לה-רוש תמצאו את אמדיאו מודיליאני ואשתו ז'אן אבוטרן, חיים סוטין, מרוונה, חנה אורלוף, מישל קיקואין, גרטרוד שטיין, שהייתה סוג של גורו של אמני פריז והחברה האינטלקטואלית שלה, ועוד שמות שלא שמעתם עליהם אבל מיד יעוררו את סקרנותכם. בכל אחת מהדמויות הגדולות מהחיים והאקסצנטריות הללו חבויה כריזמה ייחודית לה. אנסמבל המבצעים שמגלם אותם מוכשר מאוד ובעיקר מלוכד ואחיד ברמתו. כולם טובים, מי יותר ומי פחות, אבל כולם טובים – אין על הבמה שחקן אחד שמזייף או מפריע להרמוניה הנעימה ובהרכב של 11 שחקנים זה לא עניין של מה בכך. מאחר וכל הקאסט מורכב משחקנים אנונימיים (הבוגרים הטריים של סמינר הקיבוצים), קל לנו יותר להישאב לאשלייה כי אנחנו לא מכירים את פניהם מקודם. הם הופכים להיות אמני לה-רוש והכוורת קמה לתחייה במלוא תפארתה על הבמה, ואי אפשר שלא ללכת שבי אחריהם ולהיבלע לתוך עולמם הפרוע בימים שבוהמה הייתה בוהמה.
זגורי הוא אשף סאב-טקסט. הדרך בה הוא אורג את מה שהדמות רוצה להגיד למה שהיא באמת אומרת מכשפת אותנו וגורמת לנו להתמסר לגמרי לדרמה. ההצגה מורכבת משלל סצנות קצרות יחסית, דיאלוגים בהמשכים, קצת כמו בסדרת טלוויזיה, וביניהן קטעים מסוגננים שמשלבים שירה וקטעי תנועה עם נגיעות של תיאטרון מחול. השפה הפשוטה והכנה של זגורי והישירות של כל ההתרחשות הבימתית סוחפים לאורך כל הדרך ולרגע לא מרגישים פומפוזיים או תיאטרליים מדי. למעשה, התמונות המסוגננות והמרהיבות מרגשות לא פחות מהדרמה האנושית הודות לכוריאוגרפיה המרשימה ופס הקול בניחוח צרפתי של מירי לזר. עם זאת, מורגש גם שימוש יתר במוזיקה בדומה לזו המלווה דיאלוגים דרמטיים על המסך. על הבמה זה מיותר בעיקר כי הסצנה עובדת גם בלי הנעימה שמתנגנת ברקע, ואם כבר היא רק מפריעה לאותנטיות של הרגע.
התפאורה המינימליסטית של שני קאין שימשה כצבע רקע נהדר לשלל הצבעים שזגורי משפריץ על הבמה ביצירה הזאת. גם הצבעים המדויקים לכל עונה של מאיר אלון החתום על התאורה עזרו להשלמת התמונה כמו איפור מחמיא לאישה שיפה גם בלעדיו. ההומאז' של זגורי לאותם יוצרים בהחלט מבריק, אך ההברקה האמיתית היא זגורי עצמו, הכתיבה שלו, החזון ונקודת המבט המיוחדת שלו על החיים ועל אמנות. אין ספק שצפוי לו עתיד מזהיר בעולם התיאטרון לא פחות מזה שצפוי לו בעולם הטלוויזיה.