אילוף הסוררת: גם ממש מצחיקה וגם חשובה

הרמתי גבה על הבחירה של תיאטרון בית ליסין להעלות שוב את "אילוף הסוררת". זוהי אחת מיצירותיו המוקדמות והבוסריות יותר של שייקספיר, ומאחר והיא נכתבה בסוף המאה ה-16, המסרים השוביניסטים ששתולים לכל אורכה והאמירה המרכזית לפיה אישה צריכה להיות כנועה לבעלה – כי הוא הרי אדונה – לא רלוונטיים בעליל לימינו. ואז עלה יוסי סגל הקטן והמתוק על הבמה והתנצל בשם שייקספיר. ההסבר המרנין והמשכנע של סגל הוא כל מה שהיה צריך כדי לפתוח את ההצגה הזו ללא רגשות מעורבים ועם חיוך גדול שלא נעלם עד סופה.

אילוף הסוררת (צילום: גדי דגון , יחסי ציבור ) — תשכחו שזו יצירה שנכתבה לפני יותר מ-400 שנה | צילום: גדי דגון , יחסי ציבור

במרכז העלילה עומדות שתי אחיות. לביאנקה הצעירה והיפה יש מחזרים רבים שמבקשים את ידה. לאחותה הבכורה קתרינה יש קצת פחות. למעשה, אף אחד לא משתין לכיוונה בגלל המזג החם והיצר המרדני שלה. לגברת הסוררת יש דעות משלה והרי אין נורא מאישה דעתנית. אביהן עיקש שלא יחתן את ביאנקה לפני שיחתן את קתרינה ובדיוק כשנדמה שזה כבר לעולם לא יקרה, מגיע העירה פטרוקיו, זכר אלפא אולטימטיבי. הוא רואה בקתרינה אתגר ומשוכנע שיצליח לביית אותה ולגרום לה להפוך לנופת צופים, רעיה מנומסת וצייתנית. המתח המיני שנרקם בין השניים מעורר תהיות חדשות גם לגבי הקרב המודרני בין המינים. במקביל, המחזרים של קתרינה מחליפים זהויות ומכאן העלילה רק הולכת ומסתבכת כמיטב המסורת השייקספירית.

הבמאי המוכשר אודי בן משה מציג לנו את הסיפור השוביניסטי להחריד של שייקספיר בסגנון הפוך על הפוך, עם הקריצות הנכונות לקהל שרק גורמות לבדיחות המיושנות להיות יותר מתוחכמות. בשנת 2016 קשה מאוד להציג קומדיה שייקספירית כהלכתה; אם רוצים לבדר כמו שצריך את הקהל שרגיל לפאנצ'ים אגרסיביים ואינטנסיביים, מוכרחים להעביר את שייקספיר מייק אובר כדי להחזיר לו את הצבע לפנים. בזכות התרגום המבריק של דורי פרנס, שמצליח להישאר נאמן למקור ועדכני וחופשי לחלוטין בו זמנית, והטיפול החכם והיצירתי של בן משה בכל סצנה וסצנה, המחזה המיושן הזה מעולם נשמע צעיר יותר. וכן, הכרחי לצחוק על מעמד האישה בימים ההם, זה חלק מההתבגרות שלנו. "אילוף הסוררת" מזכירה לנו איזו דרך ארוכה וחשובה עברה החברה המערבית עד הלום ואיזו דרך יש עוד לעבור.

גם הליהוק של מיה דגן לתפקיד קתרינה משולחת הרסן לא יכול היה להיות מדויק יותר. מעבר לכך שדגן היא שחקנית קומית משוכללת עם חוש טיימינג מפואר, היא בדיוק השחקנית שיודעת לקרוץ לקהל כמו שצריך בלי לרדת נמוך, מתייחסת לעבודתה בשיא הרצינות אך לא לוקחת את עצמה ברצינות. דגן מצחיקה מאוד כמו תמיד אבל גם מביעה באופן מרתק את הקונפליקט הפנימי של קתרינה וגורמת לקהל לשכוח שמדובר ביצירה שנכתבה לפני למעלה מ-400 שנים. הרגע המופלא שבו היא עוצרת באמצע המונולוג ויורדת מהבמה כי היא לא מוכנה להמשיך לתת יד לטקסט הסקסיסטי מרגיש כמו אלתור מוחלט והוא מכיל בתוכו את מהות הקונספציה של ההצגה. יובל סגל פנטסטי לצידה בביצוע חייתי לפטרוקיו והוא התגלמות המאהב האיטלקי הכובש. גם כשהוא בהמה גסה הוא מצליח להישאר סקסי וזה רק מוסיף לסתירה – מה פתאום שאישה תיתן לגבר לשלוט בה ומצד שני, מי לא הייתה רוצה לתת ליובל סגל לשלוט בה קצת?

אנסמבל השחקנים המכובד של "אילוף הסוררת" הוא חלק דומיננטי מהסיבה שההצגה הזו עובדת מתחילתה ועד סופה. כל אחד ואחד מהשחקנים מסור לתפקיד שלו ומבצע אותו על הצד הטוב ביותר. יניב ביטון יוצא מן הכלל ותורם במיוחד למפלס הצחוקים; ויטלי פרידלנד מתבלט בכישוריו הקומיים ובנוכחות בימתית עוצמתית; אבי גרייניק מבדר כהרגלו; אגם רודברג מפתיעה לטובה; ידידיה ויטל, מורדי גרשון ויקיר גרשון משעשעים מאוד; גם אלברט כהן, אילן דר ויוסי סגל מצוינים בתפקידים קטנים שהם הופכים לענקים.

בנוסף לכל הטוב הזה, גם מבחינה ויזואלית "אילוף הסוררת" היא ממתק אמיתי לעיניים. הבמה הנקייה שעיצבה לילי בן נחשון, בה כל הקירות משמשים כדלתות מסתובבות, מאפשרת לשחקנים מרחב תנועה מקסימלי וגם נותנת לתאורה המופלאה של קרן גרנק את כל הבמה. ביי אול מינז. התאורה הופכת לחלק אינטגרלי מהתפאורה וזה קסום כמו שזה נשמע. אורנה סמורגנסקי מצטיינת כתמיד בעיצוב התלבושות עם הטוויסט המודרני והמרענן. השימוש הרב בקונפטי בשלל צבעים גם יוצר תמונות מרהיבות וגם משתלב נהדר עם שאר האלמנטים הקרקסיים של ההצגה. אינני מחובבי הספלסטיק אך בן משה הצליח ליצור כאן את המינון הנכון במסגרת הנכונה ובטוב טעם. המוזיקה המקסימה שחיבר עדי כהן יוצרת פסקול מושלם לכל החגיגה הצבעונית והעליזה. רציתי שזה לא יגמר וזה נדיר אחרי שעה וארבעים וחמש דקות ללא הפסקה.

מעודד לראות שקומדיה של שייקספיר עדיין יכולה לגרום לקהל הישראלי להתגלגל מצחוק גם ב-2016. אם אתם נכנסים לחרדות רק למשמע המילה 'שייקספיר', זו בדיוק ההצגה שאתם חייבים לראות כדי לשנות את דעתכם לנצח. צריך להיות אדם חסר הומור כדי לא להתענג על הקומדיה המשעשעת הזו בזכות העיבוד החדש והביצוע המרשים לטקסט שאף על פי כן ולמרות הכול לא נס ליחו.

מצאתם טעות לשון?