עם ישראל נקרא גם "עם הספר" ואולי זו הסיבה שמפעל הפיס בוחר להעניק גם השנה, בפעם ה-18, את פרס ספיר לספרות, ע"י קרן ספיר, לעידוד היצירה האיכותית בעברית ותרבות הקריאה בישראל, ובכך לקדם את התרבות הישראלית. הקרן הוקמה כבר בשנת 1976 לזכרו של שר האוצר פנחס ספיר, במטרה לקדם את איכות החיים בישראל בתחומי הבריאות, התרבות והאמנות.
הפרס היוקרתי והנחשק מוענק ליצירות הספרותיות הטובות ביותר בשתי קטגוריות – הראשונה היא קטגוריית הביכורים, שמזכה את סופר היצירה הנבחרת ב-40,000 שקל. השנה הזוכה בקטגוריה זו היא איה קניוק עם ספרה "ממלכת האי-רצון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הקטגוריה הנוספת היא הקטגוריה הראשית עבור היצירה הספרותית הטובה ביותר שתזכה את הסופר הנבחר על ידי צוות השופטים ב-150,000 שקל. כמו כן, בקטגוריה זו בנוסף לתגמול הכספי, תתורגם היצירה לשפה הערבית ולשפה נוספת עפ"י בחירת הזוכה.
מבין עשרות ספרים המועמדים לפרס, בחר חבר השופטים בשלב ראשון את "הרשימה הארוכה" המונה עד 12 ספרים. כל מועמד ב"רשימה הארוכה" זכה בפרס כספי בסך 20 אלף שקל. בשלב השני נבחרה "הרשימה הקצרה" המונה חמישה ספרים, מתוכה ייבחר הספר הזוכה. המועמדים ב"רשימה הקצרה" יזכו למענק כספי בסך 40 אלף שקל. זהות הזוכה תיוודע רק בטקס עצמו שיתקיים ביום שני ה-21 בינואר, וישודר בקשת 12 באותו הערב.
אז רגע לפני ההכרזה על הזכייה, ביקשנו מחמשת המועמדים הסופיים לבחור את "הספר של כל הזמנים" עבורם, זה שהשפיע עליהם והשאיר עליהם את חותמו, גם הרבה שנים לאחר שסיימו לדפדף בו.
ניר ברעם - "בצל עלמות מלבלבות" מאת מרסל פרוסט
"כשקראתי באמת את 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט באמצע שנות העשרים, זה היה כאילו מישהו העיר בי את כל הרגשות והזיכרונות והפחדים, כאילו מישהו הראה לי מה זו כתיבה מושלמת, מהממת, מדוע בכלל לאהוב ספרות. ואז הגיע הכרך השלישי בעברית בתרגומה המזהיר של הילית ישורון - "בצל עלמות מלבלבות". שם מסופר לנו איך מרסל הנער מאבד את ז'ילברט ולא מתאבל עליה באמת, היא כבר אבודה, אלא על אותו 'הוא שיפסיק לאהוב את ז'ילברט בקרוב'. מתאבל על עצמו האוהב שבקרוב יתפוגג. הספר הזה הפך לספר שאני קורא בו כל הזמן כבר שנים רבות. בעצם בכל פעם שאני רוצה להתעורר באמת, להרקיד את התודעה והרגש. זה סיפור האהבה היפה ביותר שקראתי בחיי. פרוסט הוא עבורי נמל בית עד היום".
אתגר קרת - "בית מטבחיים 5" מאת קורט וונגוט
"הספר אשר הכי השפיע עליי היה 'בית מטבחיים 5' מאת קורט וונגוט. הספר הוא שילוב של אוטוביוגרפיה וסיפור מדע בדיוני, הוא נע בין הומור מטורף ופרוע לתיאורי זוועה ממלחמת העולם השנייה ומצליח לייצר מציאות אמיתית ושלמה מבלי להתחייב לז'אנר מסוים או לציפיות הקורא. הספר הזה חשף בפני את החופש והשחרור העצום שיכול להתקיים כאשר כותב מוותר על שליטה ופשוט נותן לטקסט להוביל אותו".
עלא חליחל - "הרפתקאותיו של תום סויר" מאת מארק טווין
"כמובן שאין לי ספר אחד אהוב ב-ה"א הידיעה. חשיבותם וייחודם של ספרים משתנים כל הזמן כי אנחנו משתנים כל הזמן. אבל אם אני חייב להצביע על ספר שהשפיע עליי עמוקות זה 'הרפתקאותיו של תום סויר' מאת מארק טווין. הגיבור הוא נער שובב, חכם ומרדן שאינו חושש לצאת להרפתקאות ולגילויים. במידה מסוימת הקסם שלו קירב אותי לרצון ליצור ולפרוץ גבולות ומגבלות".
יעל נאמן - "יומנים (1933-1945)" מאת ויקטור קלמפרר. מגרמנית: טלי קונס
"יומני קלפרר הם מעשה תיעודי מיוחד במינו שלא מרפה מהקורא, לא רק בשעת הקריאה אלא שנים אחריה. הוא זוחל לגוף ונשאר שם. רשימות היומן המפורטות שכתב קלמפרר, יהודי גרמני מומר, בשנים 1933 עד 1945 הן תיעוד של חיי היומיום תחת המשטר הנאצי, במשפחתו, וככל שראה מסביבו. הוא כתב ביומנו, בדרזדן, 8 באפריל 1944: 'לא הדברים הגדולים הם שחשובים, אלא היומיום תחת הרודנות, שהוא שיישכח. אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש. אני מתבונן בעקיצות היתוש...'".
"התחושה בקריאת היומנים היא כמו הליכה על גשר שקוף מעל תהום שחורה, תהום שאפשר לראות בה כל פרט ופרט, בזמן ובמרחב. בזכות ההתבוננות של קלמפרר וכישרון הכתיבה והתיאור שלו, אפשר לראות מעל אותו גשר את השתנותם של הדברים בזמן אמת. איך זה קורה, איך זה נראה - איך אנשים נורמליים ומשטר נורמלי לכאורה הופכים מפלצתיים. וכל זה דרך הקרוב, היומיומי, האישי. על הגשר השקוף הזה הולך הקורא עשרות שנים אחרי שהמאורעות קרו, עשרות שנים אחרי כתיבת היומנים ופרסומם, והספר הזה מאיר באור ששום מסמך אחר לא יכול להאיר את הימים ההם, שם. ואת הימים האלה, כאן".
מירב נקר-סדי - "קול צעדינו" מאת רונית מטלון
"את הספר 'קול צעדינו' קראתי שלוש פעמים. בפעם הראשונה אחרי שחזרתי משהות ארוכה בארצות הברית, בפעם השנייה כמה שנים אחרי שילדתי את בני השלישי, ובפעם האחרונה אחרי מותה של מי שכתבה אותו, רונית מטלון. אני חושבת שאני יכולה לקרא אותו לעד. אפילו עכשיו, כשהחזקתי אותו ביד ועלעלתי בו שוב, הייתי צריכה להתאפק מלהתיישב ולצלול אליו, משפט אחרי משפט, דף אחרי דף. כמו באהבה, קשה להגדיר למה דווקא אותו. הוא לא סיפור ממש. הוא תיאור מדוקדק של צריף אחד, של אמא אחת, של משפחה אחת. הוא ביוגרפי ולא ביוגרפי, הוא קטוע שורשים ונטוע עמוק באדמה. אני יכולה להתחיל אותו מההתחלה, אבל גם מהאמצע וגם מהסוף. הוא כמו איזה פסיפס של פנינים שמישהו בפינצטה שם אותן יחד, וצריך להסתכל עליהן אחת אחת לא בשביל ללכת בדרך שיש לה התחלה או סוף אלא פשוט בשביל לראות דבר שלם".
"מצד אחד זה ספר קונקרטי מאוד, אני קוראת בו ועולם קם לתחיה. כאילו מישהו עובר עם איזה סי טי ענק על מרחב חיים ומגיש לי את הקרביים שלו, שאריח. מצד שני, שום דבר לא מופיע בו כפשוטו ויש להסביר. בדרך כלל אני לא אוהבת הסברים בספרים, אבל ב'קול צעדינו' ההסברים כל כך מחוברים להתרחשויות, הם מאותו הסוג עד שהם נהיים כנפיים לסיפורים הקונקרטיים. טיבן של הנעליים התכליתיות, של השושנים בגינה, של העיצוב המשתנה של ה'צריף', טיבן של המילים עצמן, אוחזים בהתרחשות הסיפורית ומעיפים אותה למקום של תובנות פילוסופיות. כמו באיזמל הם מלטשים בדיוק את הנקודה, בדיוק את הנקודה החשובה עד שאני כמעט אומרת לעצמי בקול בזמן הקריאה יא אללה, כמה זה נכון. 'קול צעדינו' מעורר בי יצרים הפוכים, כנראה דווקא בגלל זה. אני גרה בגני תקווה, העיר בה שכנו הלכה למעשה אותו הצריף, אותה האמא ואותה המשפחה. כשסיימתי אותו, התערבבה בי התחושה הרוחנית כמעט של חוויה פואטית חד פעמית עם הרצון הארצי והרכילותי לגמרי למצוא את הבית, לראות את הרחוב, לדעת מה היה ומה לא היה, באמת. בחושי בלש מצאתי את המקום שבו היה הצריף הזה פעם ועד היום, כל פעם שיוצא לי לעבור שם אני עוצרת, וממש נושמת עוד נשימה".
במטרה לעודד את תרבות הקריאה רוכשת קרן ספיר של מפעל הפיס 500 ספרים מכל אחד מהספרים שמרכיבים את ה"רשימה הקצרה" וספר הביכורים. הספרים מוענקים לספריות ציבוריות ברחבי הארץ.