כשסיניסה מיכאלוביץ' פוצץ את יורגן קלינסמן

חלקו השני של "ארקאן", מתוך אסופת סיפורי הכדורגל "מה עשה הנוער?".

צרפת, 1998

ב-1998 הייתי במונדיאל הראשון שלי. בצרפת.

מעבר לחוויה האדירה של המונדיאל עצמו, התרגשתי מהמחשבה שאני הולך לראות את הנבחרות ה'יוגוסלביות'. ב-1998 אלה היו קרואטיה ויוגוסלביה (שאחרי שפרשו ממנה סלובניה, קרואטיה, בוסניה ומקדוניה הורכבה כעת רק מסרביה ומונטנגרו).  אהבתי את כולן. כי אהבתי באופן כללי אנשים שראיתי בכל הרפובליקות האלה.

מהנסיעות שלי לשם היו לי חברים סרבים, קרואטים, סלובנים, בוסנים וקוסוברים (מקוסובו). אף פעם לא הבנתי את אלה שאמרו לי שאני אמור לבחור צד כי לא הגיוני להיות חבר של שתי קהילות שהורגות אחת את השנייה. אף פעם לא חייתי ככה. הרי משוגעים, רוצחים ואנסים יהיו בכל מקום. כמו שבכל מקום יהיו אנשים טובים. והחברים שלי היו אנשים טובים.  

היו לי כרטיסים למשחקים של שתי הנבחרות וגם צעיפים של שתיהן (כמובן שאף פעם לא הסתובבתי עם שני הצעיפים יחד…).

קרואטיה, המדינה החדשה והקטנה שקמה מהטראומה של המלחמה, הדהימה במונדיאל ההוא עם זבונימיר בובאן, רוברט פרוסינצקי ובעיקר דאבור שוקר הענק שסיים כמלך השערים של הטורניר (לפני בטיסטוטה, כריסטיאן ויירי ורונאלדו). באחד המשחקים הכי מרגשים שאליהם הלכתי ראיתי איך קרואטיה מביסה 0:3 את גרמניה ברבע הגמר ואיך האוהדים הקרואטים שאיתם ישבתי פשוט מתחילים להתפרק בבכי.

היחידה שעצרה את קרואטיה בחצי הגמר, רק בקושי, היתה צרפת שגם תזכה במונדיאל.
קרואטיה סיימה את המונדיאל במקום השלישי אחרי שבמשחק על מקומות 3- 4 ניצחה את הולנד של ברגקאמפ, קלייברט, דאוידס, אוברמארס, קוקו והאחים דה בור.

אבל לא פחות משאהבתי את קרואטיה, ולמען האמת אפילו קצת יותר, אהבתי את הסרבים של יוגוסלביה.

בניגוד לקרואטיה שקיבלה את את כל האהבה והסימפטיה של העולם כמדינה שהשתחררה לעצמאות מכבלי ה'דיכוי היוגוסלבי', הסרבים (שהיו הרוב של מה שנשאר מיוגוסלביה) עדיין נתפסו בעולם כרעים והתוקפנים. זו היתה תפיסה שטחית ומעוותת של עולם מערבי שניסה להגדיר בכח טובים ורעים במלחמה שהיתה יותר מדי מסובכת עבורו כדי להבין לעומק.
אפילו בהוליווד באותם ימים כבר התחילו לעשות סרטי אקשן של טובים ורעים כשאת תפקיד הרעים הסוביטים שחדלו להתקיים (כי ברית המועצות התפרקה) החליפו הסרבים.  והסרבים עצמם, שאז כבר נואשו מלזעוק שהם לא כאלה, הגיבו בהתאם. חלקם בהצטנפות אל תוך עצמם וחלקם באנטי עוד יותר גדול כלפי העולם המערבי.  יעברו כמה שנים טובות עד שסרביה תזכה בארוויזיון והעולם יכיר ויתאהב בנובאק דיוקוביץ' כדי שהתדמית ההיא תתנפץ. עד אז, שנות ה-90 האיומות היו איומות גם עבור הסרבים ועבור הכדורגל היוגוסלבי.
ב-1992, בזמן המלחמה בבוסניה, העולם הפעיל סנקציות שבין היתר הביאו לסילוקה של יוגוסלביה מאליפות אירופה, שאליה העפילו כמה חודשים מוקדם יותר. אגב, מי שהוזעקה ברגע האחרון לתפוס את מקומה של יוגוסלביה היתה דנמרק של ריצ'ארד נילסן. שחקניה הוזעקו מהפגרה בחוף הים כדי להשתתף בטורניר שאליו כלל לא העפילו ולהפתעת כולם גם זכו באותה אליפות.   

האווירה הזו השפיעה גם על הנבחרת עצמה. שלא כמו קרואטיה שהיתה אוסף של פטריוטים בשעתם היפה ביותר שזה עתה השיגו עצמאות, ההרכב הסופר מוכשר של הנבחרת היוגוסלבית לא תמיד עלה לשחק במוראל גבוה.  פאודרג מיאטוביץ' של ריאל מדריד, סינישה מיכאילוביץ' של לאציו וכמעט כל יתר שחקני ההרכב הראשון של יוגוסלביה היו שחקנים מבוקשים בליגות הבכירות ביותר באירופה ושם גם נהגו תמיד כמקצוענים מהשורה הראשונה. אבל כשנקראו לדגל, בהפוך מנבחרת קרואטיה, הם נראו כמי שלא תמיד בא להם להשקיע.
השילוב המוזר הזה בין הכישרון האדיר והמנטליות הדפוקה הגדיר גם את מדד הציפיות של האוהדים מאותה נבחרת. "תראה״, הם הסבירו, ״אנחנו באמת יכולים לקרוע את ברזיל אבל אנחנו גם באמת יכולים להפסיד לאנדורה. אין לנו שום מושג מה יהיה פה".

כבר ברגע הגרלת הבתים הפכה יוגוסלביה לעוד יותר לאומנית. יוגוסלביה קיבלה את ארה"ב, איראן וגרמניה. זו הגרלה שלמראית עין נראית תמימה למדי אבל מבחינת הסרבים (היוגוסלבים) זו היתה בחירה מדויקת בשלוש מדינות עוינות שעכשיו צריך לסגור איתן חשבון.

למה? אז ראו את זה הסרבים כך:

-          גרמניה היתה המדינה הראשונה שתמכה במאבקה של קרואטיה השנואה לעצמאות ובכך הובילה את אירופה כולה לתמוך בפירוק יוגוסלביה. ומה הפלא, הרי גם במלחמת העולם השנייה קרואטיה היתה מדינת חסות נאצית והשתיים שיתפו פעולה והשמידו סרבים.

-          איראן המוסלמית תמכה במוסלמים בבוסניה שמולם נלחמו הסרבים. היא מימנה אותם וזרעה את זרעי הג'יהאד בבלקן.

-          ארה"ב הובילה את כח נאט"ו להפציץ את הסרבים בבוסניה ובכך סייעה לאויביהם המוסלמים ולניתוק הרפובליקה של בוסניה מיוגוסלביה.

זה נשמע מופרך אבל בעיני עצמם הסרבים היו באמת ובתמים המגן האחרון נגד הפאשיסטים. אצה זינגר - מי שהיה אז נשיא קהילת יהודי יוגוסלביה - סיפר שבוקר אחד, בעת טקס זיכרון שנערך בבלגרד ליהודים שנטבחו במחנה ההשמדה הקרואטי יאסנובאץ, התקרבה אליהם חבורה של גברים קשוחים. אלה היו ה׳נמרים׳ וארקאן בראשם. הם הגיעו כדי להביע את הזדהותם עם הקורבנות היהודים, דיברו על שותפות הגורל בין הסרבים והיהודים והניחו זר פרחים על האנדרטה לזכר הקורבנות.
עבור הסרבים, המלחמות בקרואטיה ובוסניה היו המשך ישיר של מלחמת העולם השנייה. כך שהמשחק מול גרמניה, גם אם פחות עבור השחקנים, היה מבחינת האוהדים טעון במיוחד. ארקאן, האוהד מס 1 של יוגוסלביה, לא יכול היה להגיע למונדיאל בצרפת כי כעת, בנוסף להיותו בין עשרת הקרימינלים המבוקשים על ידי האינטרפול, בלט שמו גם בין חמשת המבוקשים של בית הדין הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה בקרואטיה ובוסניה.

מה שכן, רבים מהסרבים שכן הגיעו לאצטדיון היו החברים מה-Delije, חלקם גם 'נמרים' שלחמו איתו בבוסניה. והם הגיעו עם מחווה - הם לבשו כומתות עם סיכה של 'הנמרים' של ארקאן. מבחינתם, אם מולם ניצבה גרמניה הפאשיסטית הרי שהפאשיסט מס' 1 היה הכוכב שלה - יורגן קלינסמן.

האצטדיון בלאנס היה מלא בכמעט 40 אלף צופים, רובם המכריע אוהדי גרמניה. אוהדי יוגוסלביה ישבו רק ביציע שמאחורי השער הצפוני ואנחנו - אני ועוד חבר ישראלי בשם מיקלה - קנינו כרטיס ליציע שלהם. נכנסנו עם הצעיפים היוגוסלבים והתמקמנו בין אנשים עם כומתות של ה'נמרים' שהביטו בנו במבט עצבני. אחד מהם זרק לעברנו איזה מילה בסרבו - קרואטית שלא הבנו ומשלא ענינו התחילו לצעוק לעברנו מכל הכיוונים גם באנגלית. "מי אתם? מה אתם עושים פה?  אתם לא יוגוסלבים, למה לעזאזל באתם עם צעיף של יוגוסלביה?".

אפשר היה להבין אותם. במונדיאל 98' תיירי כדורגל ממדינות שלא השתתפו במשחקים לבשו צעיפים של ברזיל, ארגנטינה, ניגריה, של המארחת צרפת או אפילו של איראן כדי לעצבן את האמריקאים ששיחקו מולם, אבל אף אחד לא העלה על הדעת לאהוד את יוגוסלביה. כך שהם חשדו בנו ובכוונות שלנו.
נזכרתי בסיפור על האוהד אורוס מיסיץ' שזיהה ביציע הצפוני של ה׳מרקנה׳ בבלגרד שוטר סמוי ודחף לו אבוקה בוערת במורד הגרון. לא ממש היה לי מה להגיד.

"אנחנו מישראל", אמרנו בשקט.

היתה שתיקה של כמה שניות, לאוהדים שהתקבצו סביבנו היה מבט של מי שממש לא מבינים מה קורה כאן ואז המבט הקשוח של אחד מהם השתנה. הוא פתח עיניים גדולות ואמר כמה משפט בסרבו - קרואטית שממנו זיהינו את המילים "ישראל… גרמניה…. נאצים…. הסטוריה..." ובבת אחת כל האנשים עם הכומתות עשו כזה "אה…." הנהנו עם הראש, טפחו לנו על השכם ופינו לנו מקום.

ההתחלה של המשחק היתה אדירה. יוגוסלביה קרעה את גרמניה לחתיכות. היה כיף לשכוח מכל הפוליטיקה ורק להנות מכדורגל. הבנתי למה אחד הכינויים של הכדורגל היוגוסלבי היה 'ברזיל של הבלקן'. מיכאילוביץ', מיאטוביץ', סטאנקוביץ', סטויקוביץ' וקובאצ'ביץ' חתכו את הגרמנים והקהל היה בעננים. בדקה ה - 13, פאודרג מיאטוביץ', שרק חודשיים קודם לכן הבקיע לריאל מדריד שער הסטורי בגמר ליגת האלופות מול יובנטוס והביא את גביע האלופות למדריד אחרי 32 שנה, העלה את יוגוסלביה ל-0:1. יוגוסלביה היתה יכולה להבקיע עוד חמישה שערים, אבל המחצית הסתיימה רק ב-0:1.

המחצית השנייה המשיכה כמו שהראשונה הסתימה. יוגוסלביה עושה משולשים לגרמניה, ה-Delije דורשים עוד גולים והשער השני, שהיה ענין של זמן, הגיע בדקה ה 52' מרגלי הקפטן סטויקוביץ'. הרושם היה שגרמניה גמורה ושיוגוסלביה הולכת להנחיל לה תבוסה שתיחקק בתולדות ההסטוריה של המונדיאלים. ואז קרה דבר מוזר.
היוגוסלבים פתאום נראו משועממים. במקום משולשים הם העבירו מסירות עצלות, הגרמנים השתלטו על הכדור ועל המשחק ובעיטת עונשין גרמנית בדקה ה-72' פגעה ברגל של שחקן יוגוסלבי ונכנסה פנימה. אנחנו ישבנו מאחורי השער הגרמני אז לא ראינו איזה רגל פגעה בכדור. ה-Delije עדכנו אותנו שזה היה מיכאילוביץ'. סינישה מיכאילוביץ' היה השחקן הכי אהוב עליהם. גם כי הוא שיחק בעברו בכוכב האדום בלגרד וגם כי היה חבר אישי של המנהיג שלהם ארקאן.

"סיניסה אהוב! אל תיתן לאף גרמני להשפיל אותך. בוא נגמור אותם. הם לא יודעים לשחק"

אבל יוגוסלביה המתפרקת התפרקה עכשיו גם על המגרש. 6 דקות אחרי זה, בדקה ה 78, קרן גרמנית מגיעה לראש של אוליבר בירהוף, השחקן עם הנגיחות הכי אימתניות במונדיאל, ומשם זה כבר 2:2. כל האצטדיון געש. עכשיו היה ברור שיוגוסלביה הולכת לקראת תבוסה והשאלה רק כמה. יורגן קלינסמן השתלט על המשחק וגרמניה פתאום נראתה מפחידה כמו גרמניה. שורה של ניסים ברחבה היוגוסלבית מנעו מגרמניה להבקיע לפחות שלושה שערים ואז, כשהכל כבר היה נראה אבוד, התקפה מתפרצת של יוגוסלביה הסתיימה בהכשלה כ 20 מטר מהשער הגרמני. ואיך שהשופט שרק לבעיטת עונשין כל ה-Delije סביבנו שאגו יחד: "סינישה"!
סינישה מיכאילוביץ' היה בועט הבעיטות החופשיות הכי טוב באירופה. כנראה הטוב בעולם. הבעיטות שלו היו פצצות. כשהוא ניגש לסדר את הכדור, 20 מטר מהשער, היה ברור לכולם שזה גול ושיוגוסלביה תנצח. היציע הצפוני כבר מחא כפיים. גרמניה צופפה חומה של ארבעה שחקנים והשוער פופקה, שמאחוריו ישבנו, צרח להוסיף עוד שחקנים.
ואז, גם יורגן קלינסמן הלך לעמוד בחומה. וברגע שזה קרה משהו השתנה בדינמיקה של ה-Delije. הם הפסיקו למחוא כפיים התחילו להתווכח ביניהם בסרבו-קרואטית. נראה היה שהדעות חלוקות בנוגע לאיזה ענין שלא הבנו. ההכנות לבעיטה של מיכאילוביץ' היו מספיק ארוכות כדי שבסוף אחד האוהדים הסביר לנו בשיא הרצינות על מה הויכוח ביציע.
"זה לא ויכוח. פשוט מתלבטים מה יותר נכון. שסינישה ישים גול או שיפוצץ את קלינסמן"

?

"חלק חושבים ככה וחלק חושבים אחרת. אבל זה לא משנה. זה מה שסיניסה עצמו יחליט לעשות"

?!

ב-1991 הבנתי שלמרות החיבור שלי לבלקן, למרות שחודשים ארוכים מחיי העברתי שם, למדתי את המקום וגם לימדתי אודותיו מאוחר יותר באוניברסיטה, ישנם דברים שלעד יהיו לא מובנים לי ואני פשוט צריך להניח להם. הנהנתי לאוהד בהבעה מזויפת ששידרה לו שההסבר שלו הגיוני והכל ברור לי וסובבנו את הראש חזרה למגרש.
אלה היו שניות נדירות של שקט מוחלט. ה-Delije לא הוציאו מילה. סינישה מיכאילוביץ' לקח עוד כמה צעדים אחורה, נעצר, החזה שלו התרומם בשאיפה עמוקה והוא הסתכל על הכדור, אחר כך על החומה, אחר כך על השער ואחר כך שוב על הכדור.

ואז הוא רץ.

פצצה!

והכדור נכנס בחזה של קלינסמן.

כל היציע קפץ בשאגות והריע. כמה מהם אפילו זרקו את הכומתות של ה'נמרים' לאוויר והתחבקו. קלינסמן התמוטט על הדשא ונעשה כחול, השדרים על הקווים דיברו על "רגעים מתוחים של דאגה" וה-Delije התחבקו כמו שלא התחבקו בשני השערים שהבקיעה יוגוסלביה מוקדם יותר. אחד מהם רץ לגדר שהפרידה בין האוהדים היוגוסלבים לגרמנים ואיים על אוהד גרמני בשאלה שלא הבנו. התברר שהוא הכריח אותו להגיד לו איך אומרים 'להתראות' בגרמנית. הוא עזב את האוהד המבוהל, שעט לעבר השורה הראשונה שמאחורי השער הגרמני וצעק: "אאופידרזן"! וכל היציע התחיל לצעוק "אאופידרזן" ומי שלא קלט את המילה צעק "דרזדן" וכולם קפצו והיו מאושרים.

בינתיים העלו את קלינסמן על אלונקה ופינו אותו מהמגרש.

נגמר 2:2.

המשחק הזה פתח מאוחר יותר את כותרות החדשות בצרפת מסיבות שלא קשורות לכדורגל. בעוד שה-Delije ויתר האוהדים היוגוסלבים יוצאים מהאצטדיון בשקט, קבוצה של חוליגנים גרמנים ואוסטרים, שתיאמו בינהם עניינים עוד לפני המשחק, החלו להשתולל, להכות ולהרוס את כל הנקרה בדרכם. כששוטרים צרפתים ניסו לעצור אותם החוליגנים היכו אותם באלות ושלשלאות. מהמכות האלה קצין משטרה צרפתי בשם דניאל ניבל הפך לצמח.
המקרה הזה זיעזע את המונדיאל ואת צרפת כולה.  יוגוסלביה גינתה את החוליגנים הגרמנים אבל זה לא עשה כותרות. בצד הקרואטי לעומת זאת, המאמן הפנטסטי מירוסלאב בלאזביץ׳ הגיע מאותו יום לכל המשחקים של נבחרת קרואטיה כשעל ראשו כובע של שוטר לאות הזדהות. קרואטיה הפכה ליקירת צרפת.

יוגוסלביה הודחה בשמינית הגמר על ידי הולנד 2:1 משער של אדגר דאוידס בתוספת זמן.

כמה חודשים לאחר מכן פרצה המלחמה בקוסובו. גם שם היו הנמרים של ארקאן.

הסיפור המלא "ארקאן" מאת איתי אנגל מופיע בספר "מה עשה הנוער?" – אסופת סיפורים קצרים על כדורגל. בין הכותבים שתרמו לספר: יוסי שריד, אסף גברון, שרון קנטור, רון קופמן, בני בשן, אלון עידן, אביעד סגל, אודי שרבני, אורן יוסיפוביץ', עזי דן, איציק שאשו ועוד (גילוי נאות: גם ניב שטנדל מ-mako נמצא בין הכותבים).

"מה עשה הנוער?" הוא פרויקט עצמאי מיוזמתם של האחים מוטי ורפי דה פיצ'וטו. ניתן לתמוך בפרויקט באתר מימון ההמונים "הדסטארט".