קוונטין טרנטינו, מכירים? אחד הבמאים הכי גדולים בהוליווד הוא עכשיו גם חלק בלתי נפרד מישראל - אבל גם סופר. ב"מחשבות על קולנוע", ספר העיון הראשון שלו שמתורגם כעת לעברית, מדבר הקולנוען המחונן על האהבה הכי גדולה שלו: סרטים.
ק' הקטן רואה סרטים גדולים
בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים, קולנוע טיפני היה בעליו של נדל"ן תרבותי מסוים, שהבדיל אותו מכמה בתי קולנוע גדולים אחרים בהוליווד. קודם כול, הוא לא שכן בהוליווד בולווארד. למעט פסיפיק'ס סינרמה דום, שניצב בגאווה לבדו בפינת סאנסט ווַיין, כל האולמות הגדולים התקיימו במפלט האחרון של הוליווד הישנה לתיירים — הוליווד בולווארד.
בשעות היום עדיין נראו תיירים משוטטים בשדרה, נכנסים למוזיאון השעווה של הוליווד, משפילים מבט וקוראים את השמות בשדרת הכוכבים ("תראי, מארג', אדי קנטור!"). אנשים נמשכו להוליווד בולווארד בזכות האולמות בעלי השם העולמי (התיאטרון הסיני, האיג'יפשן, פרמאונט, פָּנטֵייגֶ'ס, ווֹג). אבל ברגע שהשמש
שקעה והתיירים חזרו להולידיי אין, כבשו את הוליווד בולווארד אנשי הלילה והפכו אותה להו־לא־ווד.
אבל הטיפני לא שכן סתם על סאנסט בולווארד, אלא ממערב ללה בְּרֵאָה, כלומר רשמית, הוא היה בסאנסט סטריפ.
מה ההבדל?
הבדל גדול.
את התקופה האמורה שטף גל של נוסטלגיה להוליווד הישנה. תמונות, ציורים וגרפיטי של לורל והארדי, דבליו־סי פילדס, צ'רלי צ'פלין, פרנקנשטיין של קרלוף, קינג קונג, הארלו ובוגרט נראו בכל פינה (זאת היתה תקופת הפוסטרים הפסיכדליים המפורסמים של איליין הֶבלוֹק). במיוחד בהוליווד גופא (כלומר ממזרח ללה בּראה). אבל ברגע שחציתם את לה בראה על סאנסט, השדרה נהפכה לסטריפ. הוליווד הישנה, על פי הגדרתה בסרטים, התאדתה, ובמקומה השתלטה הוליווד של מועדוני הלילה ההיפיים ותרבות הנוער. הסאנסט סטריפ נודע במועדוני הרוק שבו (ויסקי אה־גוגו, לונדון פוג, פנדורה'ס בוקס).
ושם, בין כל מועדוני הרוק, מול בית הקפה של בן פרנק, שכן קולנוע טיפני. בטיפני לא הציגו סרטים כמו "אוליבר!" "נמל תעופה", "היה שלום, מר צ'יפס", "צ'יטי צ'יטי בנג בנג", "החיפושית השובבה" או אפילו "כדור הרעם". בטיפני הוקרנו "וודסטוק", "תן לי מחסה", "צוללת צהובה", "המסעדה של אליס", "טראש" ו"פרנקנשטיין" של אנדי וורהול ו"פאונד" של רוברט דאוני האב.
אלה היו הסרטים שהקרינו בטיפני. ואף שהטיפני לא היה בית הקולנוע הראשון בלוס אנג'לס שהציג את "מופע הקולנוע של רוקי", או אפילו הראשון שקיים בקביעות הקרנות חצות, בדרכו של הסרט הזה להיות לאגדה ולסרט פולחן, הוא היה הראשון שבו התופעה התפוצצה באמת — הצופים הגיעו מחופשים, הציגו את
הסרט על הבמה, צעקו לעבר המסך, ערכו מסיבות נושא וכדומה.
לאורך שנות השבעים המשיך הטיפני לשמש בית לסרטי תרבות הנגד של הסטלנים. כמה מהסרטים היו מוצלחים ("200 מוטלים" של פרנק זאפה) ואחרים לא ( Son of Draculaשל פרדי פרנסיס עם הארי נילסן ורינגו סטאר).
סרטי תרבות הנגד מהשנים 1971-1968, בין שהיו טובים ובין שלא, היו מסעירים. והם דרשו צפייה משותפת, רצוי אחרי כמה שאכטות טובות. אבל הסצנה של הטיפני דעכה במהירות, כי סרטי הסטלנים שנעשו מ־1972 היו תוצרי לוואי של שוק נישתי.
כך או כך, השנה בה"א הידיעה של הטיפני היתה 1970.
באותה שנה, כשהייתי בן שבע, צפיתי לראשונה בסרט בקולנוע טיפני. אמי (קוני) ואבי החורג (קורט) לקחו אותי להקרנה כפולה: "ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן ו-Where’s Poppa? של קרל ריינר.
רגע, ראית את "ג'ו" ואת Where’s Poppa?ברצף? בגיל שבע?
ועוד איך.
ואף שההקרנה היתה בלתי נשכחת, אחרת לא הייתי כותב עליה, קשה לומר שבזמן אמת חטפתי הלם תרבות. אם ניעזר בציר הזמן של הסופר מארק האריס, המהפכה של הוליווד החדשה (או הגל החדש האמריקאי) החלה ב-1967. כך שהשנים הראשונות שבהן ראיתי סרטים בקולנוע (אני יליד 1963) חפפו את פרוץ המהפכה (1967), את מלחמת העצמאות שלה (1968) את שנת הניצחון (1970) – זו השנה שבה הוליווד החדשה נהפכה להוליווד בה"א הידיעה.
"ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן עורר הדים כשיצא לאקרנים ב־1970 (אי־אפשר להכחיש את השפעתו על "נהג מונית"). לרוע המזל, בחמישים השנים האחרונות האפקט של הסרט הזה — שבזמנו העיף לנו את הראש — דעך. הוא עוסק באב מהמעמד הבינוני־גבוה (בגילומו של דניס פטריק), שמאבד את בתו (סוזן סרנדון בהופעת
בכורה קולנועית) לטובת תרבות הסמים ההיפית של התקופה.
האב הנסער, בגילומו של פטריק, מבקר במאורה הדוחה שבתו חולקת עם החבר הנרקומן המנוול שלה ומרסק לו את הראש (הבת לא נמצאת שם באותו רגע.) אחר כך הוא יושב במסבאה ומנסה לעכל את האלימות שפרצה ממנו ואת הפשע שביצע. שם הוא פוגש פועל קשה יום, גזען קולני בשם ג'ו (בהופעה ראויה לציון של פיטר בויל). ג'ו יושב בבר, שותה בירה אחרי העבודה ונושא נאום עתיר גסויות על היפים, שחורים והחברה של 1970 בכלל, ברוח הסיסמה הרווחת במחאות נגד מלחמת וייטנאם: "אמריקה, תאהבו אותה או תעזבו אותה". אף אחד במסבאת הצווארון הכחול לא מתייחס אליו (הברמן אפילו אומר לו, בבירור לא בפעם הראשונה, "ג'ו, תעשה לנו טובה").
נאום התוכחה של ג'ו מסתיים בהבעת תקווה שמישהו יהרוג את כולם (הוא מתכוון להיפים). ובכן, פטריק עשה את זה, וברגע של שכרות וחוסר זהירות הוא מתוודה באוזניו של ג'ו בלבד.
כתוצאה מכך מתפתחת מערכת יחסים משונה, עוינת ועם זאת סימביוטית, בין שני הגברים השונים משני המעמדות השונים. הם לא בדיוק חברים (למעשה ג'ו סוחט את האב המיוסר), ובכל זאת נעשים חברים במהלך של הומור שחור מעוות. הגבר המכובד מהמעמד הבינוני בעצם הוציא לפועל את שאיפותיו הפשיסטיות של הגולם הקולני מהפרולטריון.
בכך שהוא סוחט את פטריק ולא משאיר לו ברירה חוץ מכריתת ברית, ג'ו נהפך בעצם לשותף סוד שלו, ובמידה מסוימת גם לשותף לפשע. הדינמיקה הזאת משחררת לחופשי את מכלול הכמיהות והעכבות של הפועל הרברבן, באופן שקובר את אשמתו של הגבר המתורבת ומחליף אותה בתחושת ייעוד צדקנית. עד ששני הגברים, חמושים בנשקים אוטומטיים, מוציאים להורג היפים בקומונה.
ובפְריז פרֵיים טרגי־אירוני, בסופו של דבר האב מוציא להורג גם את בתו.
חומר חזק? ועוד איך.
אבל התקציר הזה לא מתקרב אפילו לתאר עד כמה הסרט הזה מצחיק.
עם כל האלימות, הכיעור והקושי שמציג "ג'ו", למעשה מדובר בקומדיה על גבול הסאטירה, שחושפת את הצביעות המעמדית באמריקה ועל הדרך מציגה אכזריות פראית. מעמד הפועלים, המעמד הבינוני הגבוה ותרבות הנוער מיוצגים על ידי הפונדקאים הגרועים ביותר שלהם (כל הגברים בסרט הם אידיוטים מתועבים).
היום, עצם ההתייחסות ל"ג'ו" כאל קומדיה שחורה עשויה להיות שנויה במחלוקת. אבל זה לא היה ככה כשהסרט יצא לאקרנים. כשאני צפיתי ב"ג'ו" הוא היה ללא ספק הסרט המכוער ביותר שראיתי (הוא החזיק בתואר ארבע שנים, עד שראיתי את "הבית האחרון משמאל"). למען האמת, הדירה העלובה של שני הנרקומנים בתחילת הסרט היא שהחליאה אותי במיוחד. היא ממש עשתה לי בחילה (אפילו הפרודיה על דירת נרקומנים במגזין MAD די הבחילה אותי באותה תקופה). הקהל בטיפני ב־1970 צפה בחלק הראשון של הסרט בדממה מוחלטת.
אבל ברגע שדניס פטריק נכנס למסבאה, וג'ו בגילומו של פיטר בויל נכנס לסרט, הקהל התחיל לצחוק. ומהר מאוד כל הקהל הבוגר נע בין צחוק פרוע להפוגות של גועל. אני זוכר שהם צחקו כמעט מכל דבר שג'ו אמר, לעזאזל. זה היה צחוק מתנשא; הם צחקו על ג'ו. אבל הם צחקו עם פיטר בויל, שנכנס לסרט כמו כוח טבע. והתסריטאי המוכשר נורמן וקסלר שם בפיו אוסף משפטים שערורייתיים. ההופעה הקומית של בויל מפיגה את הכיעור השטחי של הסרט.
זה לא מעורר חיבה כלפי ג'ו, אבל זה מאפשר לנו ליהנות ממנו.
כשהוא משלב בין הכישרון הקומי של פיטר בויל לבין ניבולי הפה שלו, אבילדסן יוצר קוקטייל מעורב בשתן, ומשום מה ערב לחך.
השלשול המילולי של ג'ו פשוט קורע. כמו בסרט "המשטרה משתוללת", שיצא כמה שנים לאחר מכן, הצופים אולי הרגישו אשמים שהם צוחקים, אבל תאמינו לי, הם צחקו ועוד איך. אפילו אני בן השבע צחקתי. לא מפני שהבנתי מה ג'ו אומר או משום שהערכתי את הדיאלוגים של נורמן וקסלר. צחקתי משלוש סיבות. אחת, כל המבוגרים באולם צחקו. שתיים, אפילו אני הצלחתי להתחבר לאפקט הקומי בהופעתו של בויל. ושלוש, ג'ו מקלל בלי הפסקה, ומעטים הדברים שמצחיקים ילד יותר מבחור שיורק קללות ברצף. אני זוכר שכשהיה נדמה שהצחוק בסצנת המסבאה מתחיל לגווע, ג'ו קם מכיסא הבר, ניגש למכונת התקליטים ומשלשל מטבע. הוא בוחן את כל שירי הנשמה (אני מניח) שברשימת ההשמעה וצועק, "אלוהים, אפילו את המוזיקה הם דפקו"! הקהל בקולנוע טיפני פרץ בצחוק רם עוד יותר. אבל לאחר שסצנת הבר נגמרה, קצת אחרי שדניס פטריק ואשתו הגיעו לארוחת ערב בביתו של ג'ו, נרדמתי. אז החמצתי את כל הסצנות שבהן ג'ו ועוזרו החדש יוצאים למסע ציד והרג של היפים. אמא שלי נשמה לרווחה.
אני זוכר שבדרך הביתה באותו ערב, אמא אמרה לקורט: "אני שמחה שקווינט נרדם לפני הסוף. לא הייתי רוצה שהוא יראה את הסיום הזה."
ממקומי במושב האחורי שאלתי, "מה קרה"?
קורט עדכן אותי במה שהחמצתי. "טוב, ג'ו והאבא ירו בחבורה של היפים. ובתוך כל המהומה, האבא ירה בבת שלו."
"ההיפית מההתחלה?" שאלתי.
"כן."
"למה הוא ירה בה"? שאלתי.
"הוא לא התכוון לירות בה," הוא ענה לי.
שאלתי, "הוא היה עצוב"?
ואמא אמרה, "כן, קוונטין, הוא היה עצוב מאוד."
אולי ישנתי במחצית השנייה של "ג'ו," אבל כשהסרט נגמר והאורות נדלקו, התעוררתי. ובן רגע התחיל הסרט השני בטיפני, Where’s Poppa?, שהיה קומי באופן מובהק יותר.
והסרט כבש אותי מהרגע הראשון, שבו ג'ורג' סיגל לובש חליפת גורילה ורות גורדון מכניסה לו אגרוף בביצים. בגיל ההוא, שיא הצחוק מבחינתי היה בחור בחליפת גורילה, והדבר היחיד המצחיק יותר היה בחור שחוטף אגרוף בביצים. ככה שבחור בחליפת גורילה שחוטף אגרוף בביצים היה פשוט פסגת הקומדיה. לא היה לי ספק שהסרט יקרע אותי מצחוק. ולמרות השעה המאוחרת, התכוונתי לצפות בו מההתחלה ועד הסוף.
מאז לא ראיתי שוב את הסרט מההתחלה ועד הסוף. אבל הרבה רגעים ויזואליים נחרתו בזיכרוני, בין שהבנתי אותם ובין שלא.
רון ליבמן, בתפקיד אחיו של ג'ורג' סיגל, בורח מהשודדים השחורים ברחבי סנטרל פארק.
רון עירום במעלית עם אישה בוכה.
וכמובן, הרגע המדהים ביותר מבחינתי, ולפי התגובות באולם גם מבחינת יתר הצופים, שבו רות גורדון נושכת את ג'ורג' סיגל בתחת.
אני זוכר שכשהשודדים רדפו אחרי רון ברחבי הפארק, שאלתי את אמא: "למה הכושים רודפים אחריו"?
"כי הם שודדים אותו," היא אמרה.
"למה הם שודדים אותו?" שאלתי.
והיא ענתה, "כי זאת קומדיה ובקומדיה עושים צחוק מכל מיני דברים."
וברגע ההוא הבנתי מה זאת סאטירה.
הורַי הצעירים הלכו לראות הרבה סרטים באותה תקופה ובדרך כלל לקחו אותי איתם. אני בטוח שהם יכלו למצוא מישהו שישמור עלי (סבתא דורותי היתה בדרך כלל בעניין), אבל הם הרשו לי להצטרף. ואחת הסיבות שבגללן הם הרשו לי להצטרף היתה שידעתי לסתום את הפה.
בשעות היום הרשו לי להיות ילד נורמלי (ומעצבן). לשאול שאלות מטומטמות, להיות ילדותי, להיות אנוכי, אתם יודעים, כמו רוב הילדים. אבל אם הם לקחו אותי לאיזשהו מקום בערב, נניח למסעדה נחמדה או לבר (מה שקרה לפעמים, כי קורט ניגן בפסנתר בברים), או למועדון לילה (גם את זה הם עשו מפעם לפעם), או לקולנוע, או אפילו לדייט כפול עם זוג אחר, ידעתי שזה זמן המבוגרים. כדי שירשו לי להשתתף בזמן המבוגרים הייתי צריך להתנהג יפה. בעיקרון, זה הסתכם בלא לשאול שאלות טיפשיות ולא לחשוב שהערב קשור אלי באופן כלשהו (הוא לא).
המבוגרים רצו לדבר ולצחוק ולהתבדח. תפקידי היה לסתום את הפה ולאפשר להם לעשות את זה, בלי להפריע כל הזמן כמו ילד. ידעתי שלאף אחד לא אכפת מההערות שלי לגבי הסרט שראינו או לגבי הערב עצמו (אלא אם כן אמרתי דברים חמודים). לא שכעסו עלי אם הפרתי את הכללים. אבל עודדו אותי להתנהג כמו בוגר. כי אם אתנהג כמו ילד מעצבן, ישאירו אותי בבית עם הבייביסיטר ויבלו בלעדי. לא רציתי להישאר בבית! רציתי לצאת איתם! רציתי להשתתף בזמן המבוגרים!
במובנים מסוימים הייתי הגרסה הילדית של "גריזלי מן", שיכול לצפות במבוגרים בשעת לילה בבית הגידול הטבעי שלהם. היה לי עניין לסתום את הפה, לפקוח עיניים ולפתוח אוזניים. אז זה מה שהמבוגרים עושים כשהם לא בסביבת ילדים.
אז ככה מבוגרים מתרועעים.
על זה הם מדברים כשהם יחד.
אלה השטויות שהם אוהבים לעשות.
אלה השטויות שמצחיקות אותם.
אין לי מושג אם אמא עשתה את זה בכוונה, אבל הם לימדו אותי איך מבוגרים מתרועעים.
כשלקחו אותי לסרט, תפקידי היה לשבת ולצפות בו, בין שרציתי ובין שלא.
וכן, כמה מסרטי המבוגרים היו פשוט מדהימים!
"מ.א.ש", סדרת "האיש ללא שם", "הנשרים פשטו עם שחר", "הסנדק", "הארי המזוהם", "הקשר הצרפתי", "הינשוף והחתלתולה" ו"בוליט". ואחרים, בעיני ילד בן שמונה או תשע, היו משעממים עד מוות. "ידע הבשרים"? The Fox? "איזדורה"? "יום ראשון הארור"? "נערת הטלפון והבלש"? "שלום לך, קולומבוס"? ?Model Shop "יומנה של עקרת בית עצבנית?"
אבל בזמן שהם צפו בסרט, ידעתי שלאף אחד לא אכפת אם אני נהנה.
אני בטוח שכבר בשלב מוקדם, אמרתי משהו כמו אמא, משעמם לי. ואני בטוח שהיא ענתה, תשמע, קוונטין, אם אתה מתכוון להיות קוץ בתחת, בפעם הבאה שנצא נשאיר אותך בבית [עם בייביסיטר]. אם אתה מעדיף להישאר בבית ולראות טלוויזיה כשאבא ואני יוצאים לבלות — אין בעיה, זה מה שנעשה בפעם הבאה. החלטה שלך.
ובכן, החלטתי. רציתי לצאת איתם.
והכלל הראשון היה אל תהיה קוץ בתחת.
הכלל השני: בזמן הסרט אל תשאל שאלות טיפשיות.
אולי שאלה או שתיים, בהתחלה, אבל אחר כך תסתדר לבד. כל שאלה נוספת תצטרך לחכות לסוף הסרט. בדרך כלל הצלחתי לפעול על פי הכלל הזה. אבל היו יוצאים מן הכלל. אמא נהגה לספר לחברותיה מה קרה כשהם לקחו אותי לראות את "ידע הבשרים".
ארט גרפונקל מנסה לשכנע את קנדיס ברגן שתשכב איתו. הדיאלוג ביניהם הולך בערך ככה, נו, בואי נעשה את זה. לא רוצָה. הבטחת לי. לא רוצָה. כולם עושים את זה.
מתברר שכילד בן תשע שאלתי בקולי הצייצני והרם, "מה הם רוצים לעשות, אמא"? ולדבריה, כל הקהל פרץ בצחוק.
גם הפריז פריים בסוף של "קיד וקסידי" היה מסתורי מדי בעיני.
אני זוכר ששאלתי, "מה קרה"?
"הם מתו," הודיעה לי אמא.
"מתו"? צווחתי.
"כן, קוונטין, מתו," אישרה אמא.
"איך את יודעת?" שאלתי בעורמה.
"כי זה מה שאמורים להבין כשהתמונה קופאת," היא ענתה בסבלנות.
ושוב שאלתי, "איך את יודעת"?
"אני פשוט יודעת," היתה תשובתה הבלתי מספקת.
"אז למה לא הראו את זה?" שאלתי, כמעט במרמור.
עכשיו היא כנראה איבדה את הסבלנות, כי היא התפרצה, "כי לא רצו"!
בתגובה רטנתי מתחת לאף, "היו צריכים להראות את זה."
ואף שהדימוי הזה נחשב היום איקוני, אני עדיין מסכים עם עצמי: היו צריכים להראות את זה.
"מחשבות על קולנוע", קוונטין טרנטינו | תרגום: קטיה בנוביץ' | הוצאת תכלת | 352 עמודים