לימור מרגולין־יחידי היא דוקטורנטית לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ת"א, בעברה שופטת פלילית בביהמ"ש השלום והמחוזי בתל-אביב-יפו וסופרת בהווה. זוכת פרס ע"ש יצחק רבין ללימודי שלום על מחקרה האקדמי.
אודי הקטן
אודי בוהה בנייד.
חלפה רבע שעה מאז השיחה הקצרה. הפתאומית.
"אוהד רביב?"
"מדבר."
"הי, שמי רינת, רכזת חקירות במצ"ח, אנחנו צריכים לברר איתך כמה דברים, תוכל להתייצב מחר בבוקר בצריפין בשעה תשע?"
"מחר? על מה זה? זה דחוף?" אודי מרגיש את הכיווץ בגרון.
"מצטערת, לא מכירה את הפרטים, אני רק רכזת, אבל אם ביקשו שתבוא מחר, זה כנראה די דחוף, יגידו לך הכול כשתבוא לכאן. אז קבענו. זה הטלפון. אם אתה לא מוצא את המקום, תתקשר ואני אכוון אותך."
"טוב, אממ... תגידי..."
"ביי בינתיים."
הוא לא מספיק להשחיל מילה והיא מנתקת.
איך הסתבכתי, ידעתי שזה מה שיהיה בסוף, מה אני עושה עכשיו, אודי מבוהל. כמו שהיה בימים הראשונים, אבל כבר עבר איזה חודש, ואף אחד לא אמר כלום, והוא נרגע וחשב שהכול בסדר, שסתם היה לחוץ. ועכשיו השיחה הלא צפויה, שעת ערב, וההזמנה הדחופה למחר בבוקר. מלחיץ. בראש שלו חולפים תסריטי אימה של צינוק וסורגים, הוא מוצף. איך קוראים לרכזת, לא זוכר אם רונית או רינת, מנסה להיזכר, הוא לא רשם. חתיכת דביל, זה מה שחשוב עכשיו? הוא מתעצבן ושם לב שהוא רועד קצת בקצות האצבעות.
לאמא שלו הוא לא יכול לומר כלום, זה ברור, הוא צריך לספר לאפרת, אבל מתי יספיק, עוד מעט הסעודה החגיגית המיותרת הזאת, שאמא השביעה אותו שלא יבריז ממנה, וכולם יהיו עם כולם, ובטח נצטרך לדבר באנגלית ולהיות מנומסים, הוא חושב. אין סיכוי שיצליח לתפוס את אפרת ולדבר איתה עד מחר על הבוקר. ואם מחר כבר לא ייתנו לי לחזור? זו המחשבה שמתנחלת לו בראש. עכשיו הוא כבר ממש בפאניקה. הוא מתרגל שאיפות ונשיפות ארוכות כמו שפעם אמא לימדה אותו, הוא לא זוכר למה, ואחרי כמה דקות חוזר לנשום כמעט רגיל. קצת נרגע. הוא חייב להתייעץ עם מישהו, אולי עם אבא של יוני שהוא עורך דין, אבל מתי וכמה זמן לא דיבר עם יוני, לא נעים לו. אבא בטח היה יודע מה לעשות. אבות תמיד יודעים. עוד מחשבות מיותרות.
צלצול בדלת קוטע את שרשרת המחשבות שלו. הוא מקשיב. צלצול קצר, ואחריו צלצול ארוך, קצר, ארוך, קצר, קצר, קצר, קצר: א — ו — ד — י. דוד אודי, או כמו שכולם מכנים אותו, אודי הגדול, מודיע על בואו בצלצולי מורס.
עם דוד אודי אני יכול לדבר, חולפת בו המחשבה, הוא גם יבין אותי וגם מבין בצבא עם דרגת הסגן אלוף שלו, וגם בכל זאת חבר מועצת עיריית רמת גן, בטח יש לו קשרים.
דוד אודי, שהופיע פתאום כדוד חדש לפני שש או שבע שנים, קטן מאמא באיזה עשרים שנים, וגם מאפרת במלא שנים. הוא נזכר בתקופה הראשונה שדוד אודי נכנס להם לחיים, הוא היה אז ילד בר מצווה, נמוך, עם חצ'קונים ורשרוש בלב, ובגלל הדוד החדש התחילו לקרוא לו במשפחה אודי הקטן. הוא זוכר שהתלונן לאמא, שאמרה לו בחיבוק שעכשיו יש במשפחה שני אודי ואין מה לעשות, ושקטן זה רק עניין של גיל, לא של גובה, תראה שאתה תעקוף אותו בגובה, אני בטוחה, אמא אמרה וצדקה. אחרי זמן קצר הם הפכו לחברים טובים, הוא כמו מין אח גדול שאין לו. בכלל אין לו אחים, שזה דבר מבאס. דוד אודי, ככה הוא מקפיד לקרוא לו, במיוחד כי נראה לו שהכינוי קצת מביך אותו, לא קורא לו אודי הגדול כמו אמא ואפרת. גם על אמא הוא יורד בעניין של דוד אודי כשהיא מבואסת מכמה שהיא מזדקנת, ואומר לה שבעצם היא מצאה את הבן האבוד הבכור שלה ולא את האח הקטן והסודי, ואם הוא מרגיש שהיא ברצינות מתבאסת ממנו, הוא מחבק אותה שתבין שהוא צוחק.
אודי מבוהל. כמו שהיה בימים הראשונים, אבל כבר עבר איזה חודש, ואף אחד לא אמר כלום, והוא נרגע וחשב שהכול בסדר, שסתם היה לחוץ. ועכשיו השיחה הלא צפויה, שעת ערב, וההזמנה הדחופה למחר בבוקר. מלחיץ. בראש שלו חולפים תסריטי אימה של צינוק וסורגים, הוא מוצף
אודי עדיין מחזיק את הטלפון ביד ולא זז. המבט שלו ממוקד באצבעות היד השנייה שהוא לא מצליח להשקיט.
"אודי, תעשה טובה, תפתח את הדלת, אחד האורחים הגיע והוא מצלצל מלא צלצולים ואני באמצע הסלט."
אז אמא לא יודעת שאודי מודיע על בואו בצלצולי מורס של שמו, המחשבה הזאת מוציאה אותו לרגע מהקיפאון, והוא קם. פותח את הדלת.
"הי קטנצ'יק," דוד אודי פונה אליו, למרות שכמו שאמא הבטיחה, אודי גבוה ממנו כמעט בעשרה סנטימטרים.
"הי דוד," אודי משיב בקול חלש, מחזיק ביד אחת את כף היד השנייה, שלא יראה את הרעד.
"מה זה הפני תשעה באב האלה? אז תתרגל קצת אנגלית מדוברת, מה יש?" דוד אודי משעשע את עצמו.
"עזוב, זה לא קשור, כלום."
"קרה משהו?"
"האמת שכן, אה... אני יכול לדבר איתך רגע בחדר שלי, בלי שתגיד מילה לאמא?"
"בטח."
והם פונים לכיוון המסדרון.
"אודינק'ה, זה אתה?" אמא קוראת לו מהמטבח.
"אני ולא אחר!" הוא מצטהל.
"אתה יכול שנייה לבוא למטבח לעזור לי בדחיפות עם התבנית של הצלי?"
"בטח, אחות גדולה, מיד מגיע." הראש שלו כבר במטבח ובאמא. "עוד שנייה, אני עוזר לאמא ובא אליך, אל תזוז לשום מקום, בינתיים תחליף למכופתרת, בכל זאת ראש עיר מאוסטרליה לא רגיל לילדים זרוקים."
אודי חוזר לחדר, סוגר את הדלת ומחכה לו.
יעלי
אודי ממהר למטבח לעזור לאחותו.
"אתה כל כך חייב לי על האירוח הזה," יעלי אומרת, בזמן שאודי מוציא את התבנית הכבדה בלי קושי, מסובב אותה ומכניס אותה בחזרה לתנור.
"אני מה זה חייב לך, תודה יעלי, מה הייתי עושה בלעדייך."
יעלי מעקמת פרצוף.
"באמת, אני לא עושה ממך צחוק. תקשיבי, כל התיק הזה של ללוות אותו בביקור הממלכתי, רק כי אני אחראי על ערים תאומות, נפל עליי בלי שביקשתי את זה. פיניקס אריזונה זה סבבה, והיה מדהים להתארח שם, אבל בריזביין אוסטרליה, עיר שאף אחד בישראל לא שמע עליה, מה אני צריך את זה בכלל?"
"התכוונת לומר מה אני צריכה את זה בכלל," יעלי קוטעת אותו, "כאילו שלא מספיק לי הבישולים ביום־יום," היא מוסיפה, אבל ברור מנימת קולה שהיא לא באמת מתלוננת.
"נכון, יעלי, שוב תודה, איזה מזל יש לי שאת אחותי ועם בית כזה מהמם, ובשלנית נפלאה, ומקסימה וחמודה."
"בסדר, בסדר, מיצינו, התחנפת מספיק," יעלי מחייכת.
היא קיבלה במתנה אח, אבל לא סתם, אלא אודי. אף פעם לא הבינה למה אבא קרא לו אהוד לזכר אחיו המת, ואחרי זה ביקש ממנה לעשות אותו הדבר. וכשכל העניין התגלה, כבר לא היה לה את מי לשאול
"אני לא יודע מה הייתי עושה איתו במסעדה ערב שלם. האמת, הוא ממש אחלה של בן אדם, הרבה יותר מבוגר ממני, זקן כמעט, כמוך, סתאאם צוחק איתך, אבל רציני, ממש נחמד. ואפילו הבן שלך הלך ללבוש מכופתרת, היית מאמינה?"
יעלי מביטה באודי, באח שלה, כמו תמיד, כאילו זו הפעם הראשונה שנפגשו, נזכרת בדקות הראשונות של המבוכה, בכל זאת, לא ציפתה שיום אחד יידפּק לה על הדלת אח מבוגר, מאמא אחרת, כשהיא עמוק בעשור החמישי לחייה. היתה באמצע ההכנות לארוחה, זוכרת שההזמנה היתה לשנים־עשר סועדים, לא משהו ענק, היא בטוחה שביום חמישי, קיץ? חורף? היא לא זוכרת, הטלפון צילצל, פתחה את הדלת ויצאה למדרגות. הוא דומה לאבא, אנחנו אחים, ההכרה הזאת היתה כל כך ברורה, ומוזרה, אבל מהסוג שמרחיב את הלב, שמדהים, שמשבש את קצב פעימות הלב, לא מהסוג שמכאיב. ואז החודשים החורקים אחרי שסיפרה לאפרת, לא היה פשוט עם אפרת, בכלל לא, טוב, זו אפרת, היא לא מתפלאת. ומאז אהבה גדולה, של אחים, רק בלי כל הריבים המיותרים של אחים שגדלים באותו בית ומתחרים על אמא ועל אבא.
אז היא קיבלה במתנה אח, אבל לא סתם, אלא אודי. אף פעם לא הבינה למה אבא קרא לו אהוד לזכר אחיו המת, ואחרי זה ביקש ממנה לעשות אותו הדבר. וכשכל העניין התגלה, כבר לא היה לה את מי לשאול. היא שאלה, אבל האימהות לא ידעו להסביר. היא לא מצטערת שקראה לאודי אוהד, היא ידעה עד כמה היה חשוב לאבא להנציח את זכר אחיו וכיבדה, וגם השם אוהד מצא חן בעיניהם, שם יפה. את שניהם מכנים אודי. איך אבא כשעוד היה בחיים לא הרגיש לא נעים מכל הסיטואציה הזאת? בעצם, מה היא מצפה מאבא. מבוכה לא היתה בלקסיקון שלו.
"אני מקווה שהארוחה תעבור חלק. אני קצת בלחץ, הזמנתי גם את האורחת, אני לא יודעת איך האנגלית שלה, עברית היא מדברת טוב בשביל מישהי שזו פעם ראשונה שהיא בארץ. די מדהים כל הסיפור הזה, לא?"
"מדהים זה אנדרסטייטמנט, אחות, זה חומר לסרטים, אני אומר לך שאפרת מתבזבזת בתור מנהלת מחלקה, היא היתה צריכה להיות תסריטאית, או סופרת של רבי־מכר, איזה מין ג'יי־קיי רולינג ציונית, מיליארדרית."
כמה מתחשק ליעלי להדליק סיגריה ולשמוע את הפטפטת שלו, אבל ההזמנה היא לעוד כמה דקות, והיא עוד לא הכינה רוטב לסלט, וצריך להכניס את הכרובית לתנור ולהוציא את האנטיפסטי, והיא עם הסינר ועוד לא שמה אודם, וקצת מלחיץ לארח ראש עיר, ועוד מאוסטרליה. עוד ועוד ועוד.
"שיט, רציתי להספיק לקרוא בוויקיפדיה על בריזביין, בחיים לא שמעתי על העיר הזאת," היא קוטעת את אודי, "לא נעים שהאורח ידע."
"עזבי, נראה לי שלא הפסדת כלום, סתם עיר ענקית באוסטרליה עם רגשי נחיתות." אודי לא מספק לה מידע, לא עוזר לה.
"למתי הזמנת את אדון ראש העיר ואיך הוא יגיע? למה בכלל לא אספת אותו? שלא יתברבר ויגיע בטעות ליפו ד'."
"הצעתי, אבל יש לו משהו אישי פה בסביבה, ככה הוא אמר, נשמע לי מוזר, אבל לא רציתי להציק, וחוץ מזה, לא נראה לי שקשה לו לממן מונית לפה ובחזרה. דיברת עם אפרת?" הוא משנה נושא.
"כן, היא אמרה שהיא תגיע רק ב'וחצי' ישר מהמרפאה. דרך אגב, אם אתה חייב לי את חייך, היא חייבת לי גם את הגלגול הבא, אחותנו הקדושה, ששיכנה אצלי אורחת לפרק זמן לא ידוע."
יעלי מוציאה כוסות יין, לא בטוחה מי שותה אז מוציאה יותר ממה שצריך, מבקשת מאודי לפתוח בקבוקי יין אדום ורוזה.
יעלי מרגישה את הכעס האצור על אפרת, היא משוכנעת שעוד שנייה אפרת תודיע שקרתה לה קטסטרופה, ושהיא מתעכבת, וניתוח, ואל תשאלי, ואני מה זה מצטערת, ותשאיר אותה בארוחה לבד, כמו שהפקירה אותה עם האורחת. אפרת מומחית בלהפקיר
"איך היא, האורחת?"
"מממ... לא יודעת, קורקטית. האמת, הייתי מצפה שתהיה הרבה יותר נחמדה ומוקירת תודה על כל מה שעושים בשבילה, היא בעיקר שותקת ונורא נורא רצינית. לפעמים היא עומדת במרפסת ומסתכלת, לא תמיד נוח לי עם המבטים שלה. אני מקווה שזה לא לעוד הרבה זמן."
"טוב, לא היית רוצה להיות במצבה."
"נכון, נכון, אני לא שיפוטית, ואני מה זה מבינה את הדאגה שלה וכמה לא נעים לה להיות פה, ובכל זאת, הלו, את מתארחת אצלי כבר קרוב לשבועיים, אני לא מצפה למתנות, אבל מילה טובה? תודה? משהו?"
השיחה לא נעימה לה, היא מרגישה שהיתה לה נימה ביקורתית, אפילו שהשתדלה שלא. מסתכלת בשעון של התנור, שבע וחצי, אפרת עוד לא הגיעה. "הי, איפה את?" היא שולחת לה סמס תוך כדי השיחה עם אודי. בזמן שהיא ממתינה לתשובה, יעלי מרגישה את הכעס האצור על אפרת, היא משוכנעת שעוד שנייה אפרת תודיע שקרתה לה קטסטרופה, ושהיא מתעכבת, וניתוח, ואל תשאלי, ואני מה זה מצטערת, ותשאיר אותה בארוחה לבד, כמו שהפקירה אותה עם האורחת, אפרת מומחית בלהפקיר. יעלי מחממת את עצמה וכבר חצי מרוגזת, עד שמופיעה התשובה, "אני למטה", והיא מרגישה אשמה על המחשבות שלה, ואז אפרת שולחת הודעה נוספת, "אבל בלי העוגה שבבית והסלט, אל תשאלי, אני אספר לך בעוד רגע". ויעלי לא שואלת, רק מרגישה כעס על עצמה שסמכה על אפרת כשהציעה להכין קינוח, וגם סיפוק, אז היא בכל זאת צדקה כשהתחילה להתרגז. הסלט זה שטויות, ממילא הכינה שניים.
"תפתח לאפרת, היא בחוץ," יעלי מורידה את הסינר מומינאמא וטסה לחדר אמבטיה להתארגן.
"לים אותו הריח", מאת לימור מרגולין-יחידי | הוצאת כנרת זמורה | 293 עמודים | 98 שקלים חדשים