ספרו הקודם של עומר ברק - "לחוץ חתונה" - טיפס לראש רשימת רבי המכר, זכה לשבחי הביקורות ועובד לסרט שובר קופות.
"לא!" הדהדה צעקה בכל רחבי הסיפון המרכזי. "אל תקפוץ!"
כמו כל נוסעי ה"גולדן זיוה", גם אני הסתובבתי לראות מאיפה הגיעה קריאת ההצלה הזו, וחשוב הרבה יותר, מי הקופץ הפוטנציאלי שהיא כוונה אליו.
על הסיפון רצה אישה בחולצה אדומה רחבה שעליה התנוסס הלוגו "מוטי ספנות" ומכנסי מדי ב' של הצבא האמריקאי, ועם כל צעד שעשתה הלכו והתבהרו שני דברים: האחד הוא שאם היה ענף אולימפי של ריצה בנעלי דוקטור מרטינס כבדות במיוחד, האישה הזו הייתה לוקחת את המקום הראשון גם בהליכה.
והדבר השני – וזה שהפתיע אותי הרבה יותר – הוא שהאידיוט שעמד לקפוץ אל מותו מהקומה השביעית בספינה ולהרוס לחמשת אלפים נופשים אחרים את החופשה, היה אני.
"א…" גמגמתי, מנסה להשלים את החוליה החסרה בין הרגע שבו נשענתי על מעקה הסיפון בניסיון למצוא פינה שקטה ובין הרגע שבא קצת אחריו, ובו כל זוגות העיניים על הסיפון הביטו בבחורה עם שיער שחור אסוף בזנב סוס שלפתה את היד שלי במבט מלא חלחלה מצד אחד כי התכוונתי לקפוץ, ומצד שני מלא עוד יותר בזלזול ובאכזבה כי עדיין לא קפצתי.
"אני לא התכוונתי…"
"תחסוך לי," היא כרכה את זרועה סביב המרפק הימני שלי בצורה שלא ממש אפשרה לי לזוז. או לנשום. "אל תתווכח. אני עובדת על קרוזים 11 שנה, אני יודעת לזהות אנשים כמוך מקילומטרים."
"תראי, אני…" ניסיתי לנסח משפט שמצד אחד ירגיע אותה שאם לא התאבדתי אחרי חמשת החודשים האחרונים אז זה כנראה לא יקרה דווקא עכשיו, ומצד שני להגיד לה שאני כמעט שמח שהיא חשבה שאני רוצה לקפוץ, כי זה אומר שהיא לא חשבה שאני חושב על יערה.
וזה חתיכת דבר, כי כולם בטוחים שאני חושב על יערה כל הזמן.
והם טועים.
למרות שעכשיו דווקא כן חשבתי על יערה.
וגם בכל רגע אחר בחמשת החודשים האחרונים.
___
"אני ממש לא..." ניסיתי לשכנע מישהו משנינו, ולא בטוח שהצלחתי. "אני לגמרי בסדר."
"חבר," היא צמצמה את העיניים הירוקות שלה והידקה את האחיזה אפילו עוד יותר. "אני ראיתי פה אנשים שהטלוויזיה שלהם נתקעה על שירי ילדים עם רינת גבאי ועדיין נראו יותר בסדר ממך. אתה לבד פה?"
"לא, אני פה עם ה..." גמגמתי, עדיין מנסה להבין איך או למה השיחה הזו בכלל מתקיימת. "אני עם המשפחה שלי."
"אז שאני אתקע לכם מראש את הטלוויזיה על רינת גבאי?"
עמדתי מולה מבולבל, תוהה עד כמה ואם בכלל היא טועה. זאת אומרת, לא חשבתי על לקפוץ, אבל האם זה באמת מופרך כל כך? האם כשהיו מכניסים את ההורים שלי ודקלה ועמיחי ואת דן לחדר הקפטן ומבשרים להם שעקפתי את המעקה הדקיק שמפריד בין מי שנשען עליו לבין צניחה לים התיכון, מישהו מהם באמת היה מופתע?
אימא שלי לא.
למעשה, סביר מאוד להניח שברגע שיבשרו לה שהם עשו כל מה שאפשר, אבל אני פשוט התעקשתי לקפוץ ראש מעשרה מטרים, ורק בדרך למטה נזכרתי שאני בכלל לא יודע לקפוץ ראש ולכן נחַתי על הגב ומצאתי את מותי הוודאי, היא מייד תקום והדבר הראשון שהיא תגיד זה שהיא אמרה והתריעה והזהירה שדבר כזה יכול לקרות. לאבד ילד זה דבר אחד, אבל לאבד את התואר של זו שיכולה להגיד "אמרתי לכם" בכל רגע נתון זה משהו הרבה יותר מפחיד עבורה.
אבא שלי יהנהן ויגיד לאימא שלי שהיא צודקת.
דן יגיד שזה דווקא די מצחיק שהגעתי לתחתית ובסוף איבדתי את חיי בנפילה מגבוה. "איזה יוני זה," הוא יגיד ויעלה על טיסה חזרה לארצות הברית ולא ישים לב להבדל, כי מה זה משנה אם יש לך או אין לך אח גדול שאתה לא מדבר איתו אף פעם.
ודקלה, שמעולם לא הפסיקה להיות רשג"דית בצופים, ובגלל זה היא עדיין עובדת שם גם בגיל 37, תניח שתי ידיים על הירכיים, תנשוף את כל האוויר, תקום בדרמטיות, תלך אל הדלת ותגיד, "טוב, זה לא שלא ראינו את זה בא. השאלה אם ניתן לזה לעצור לנו את החופשה או שנמשיך מהנקודה שבה הפסקנו. אני בטוחה שיוני לא היה רוצה שהחופשה שלנו תיהרס."
וזה החלק היחיד שבאמת מרתיח אותי.
אם כבר עשיתי את כל המאמץ זה אך ורק כדי שהחופשה הטיפשית והמיותרת הזו תיהרס.
עמדתי מולה מבולבל, תוהה עד כמה ואם בכלל היא טועה. זאת אומרת, לא חשבתי על לקפוץ, אבל האם זה באמת מופרך כל כך?
"אני רק צריכה לדעת אם המצב חמור, זה הכול," היא לא שחררה ממני את המבט או את הלפיתה, ואני התלבטתי אם לשתף אותה במחשבה שזו הסיטואציה הכי אינטימית שהייתה לי מאז שיערה נעלמה. "זו לא בושה אם כן."
"תעזבי אותי," ניסיתי להשחיל את הזרוע הימנית שלי החוצה, ובמקום זה רק הסתבכתי עוד יותר, כך שנצמדתי אליה כל כך עד שיכולתי להריח את הנשימות בטעם מסטיק אבטיח שלה. "אני רק רוצה להיות עם המשפחה שלי."
"אוקיי." הלפיתה כבר כאבה ממש. "עכשיו אני יודעת שהמצב חמור."
"מה את רוצה ממני?!" מלון. זה מסטיק בטעם מלון.
"תראה," היא גררה בעזרת רגל ימין כיסא פלסטיק כחול, ובדיוק מפתיע שחררה את הלפיתה וקלעה אותי היישר בין שתי הידיות שלו תוך כדי שהיא לא מסירה ממני את המבט ומסמנת לי שעדיף לי להישאר לשבת. "אתה בחור בן שלושים ו..."
"שתיים," עניתי לה, משפשף את היד.
"ולא צחקת מהבדיחה שלי על רינת גבאי, מה שאומר שאין לך לא ילדים ולא חוש הומור."
"אני..."
"עכשיו," היא ירתה בלי לעצור, "לבן אדם נורמלי בגילך, בלי ילדים, בסוף אוגוסט, אין מה לחפש על ספינה שכולה מלאה במשפחות עם ילדים. ואתה לא נראה לי כמו טיפוס של לימבו ואגאדו."
"קודם כול..."
"ובתקופה הזאת של השנה שום עסק לא היה משחרר את העובדים הרווקים שלו להפלגה של שבוע, מה שאומר שאו שאתה עצמאי, או שאתה מובטל."
"אין לי מושג מי את חושבת שאת, אבל..."
"אז מובטל. כמו שחשבתי. עכשיו, הדבר היחיד שיכול להציל אותך זה אם אתה פה עם בת הזוג שלך בחופשה הכי נטולת רומנטיקה שאני יכולה לחשוב עליה, כי אם יש לך מינוס גם בסעיף הזה, אתה ואני הולכים לנהל שיחה קטנה במשרד."
"יערה," יצא ממני קול כמעט בלי שליטה. "קוראים לה יערה."
"לבת הזוג שלך?"
"כן," הנהנתי.
"והיא פה על הספינה איתך?"
אני לא בטוח שאני יודע או מבין או יכול בכלל להסביר איך 17 שנה של להיות ביחד הסתיימו ככה. פעם כשלא מצאתי את המילים היו לי את יערה או את המצלמה שלי, אבל יערה עזבה ואת הציוד של הסטודיו כולו נאלצתי למכור
"לא, היא... לפני חמישה חודשים אנחנו... היינו בלונדון והיא פשוט... כאילו, גרנו בלונדון. לפני זה גרנו בחיפה. אנחנו ביחד מגיל 15. זאת אומרת, היינו ביחד. עד שהיא פשוט..."
"מה?"
ומתברר שגם כמעט חצי שנה אחרי שחזרתי לדירה ריקה מחפצים ועם פתק פוסט–איט כחול ובינוני שעליו כתוב "מצטערת", אני עדיין לא בטוח איך מסבירים או בכלל אם יש מילים להסביר למישהו את כל מה שקרה.
אני לא בטוח שאני יודע או מבין או יכול בכלל להסביר איך 17 שנה של להיות ביחד הסתיימו ככה. פעם כשלא מצאתי את המילים היו לי את יערה או את המצלמה שלי, אבל יערה עזבה ואת הציוד של הסטודיו כולו נאלצתי למכור כדי לכסות את החוב שנשאר מסיינט מארי. המצלמה היחידה שנשארה לי ולא יצאה מהתיק כבר יותר משנה היא הלייקה אמ–פי 0.72, ובה סליל פילם יקר ונדיר ושלושים וחמש תמונות שצולמו, ועוד אחת שנשמרה לרגע שאף פעם לא הגיע.
ואף אחד מעולם לא שאל מה קרה שם, בלונדון, ואני לא סיפרתי כי אני לא יודע אפילו מאיפה להתחיל ובטח לא איך הגענו לסוף הזה, אז עשיתי את מה שעשיתי מאז שגלגלי המטוס מהית'רו נגעו בארץ – שתקתי.
"היא תגיע לפה מתישהו?" המאבטחת עמדה מעליי וחסמה את השמש.
"מי?"
"אני מנסה להבין אם אתה אירוע."
"אם אני מה?"
"אתה עומד לפגוע בעצמך?"
"מה? לא..." גמגמתי. כמה גרוע היא חושבת שהמצב שלי?
אולי היא רואה משהו שאני לא?
אולי אני במצב גרוע יותר ממה שנדמה לי?
אני עומד לפגוע בעצמי?
"אתה עומד לפגוע במישהו אחר?"
"לא!"
"תראה, אני אגיד לך את האמת, כי אתה נראה לי בחור שאפשר לדבר איתו בהיגיון," היא גררה לעצמה כיסא, התיישבה צמוד אליי ואספה לקוקו צמוד והדוק עוד יותר את השיער שלה, שהיה מאוד הדוק וצמוד גם קודם. "אני ככה קרובה לשלושה כוכבים."
"מה?"
"עד כמה אתה מבין בדירוג בטיחות של ספינות נופש?"
"לא... לא הרבה."
"אז בוא נגיד את זה ככה, אין הרבה סיכוי – ובאין הרבה אני מתכוונת שאין בכלל סיכוי – שספינה שמשיטה באופן קבוע חמשת אלפים ישראלים תצליח לקבל את דירוג הבטיחות העולמי הגבוה ביותר. וכשאני התחלתי לעבוד פה כמאבטחת זוטרה לפני 11 שנה והיו 546 תקריות ביטחון בעונה, אמרו לי שאני משוגעת, שאין סיכוי שאני אצליח להוריד את זה ל–12 בעונה, שזה קורה רק בהפלגות אקסקלוסיביות לקריביים, ולא בהפלגות לקניות בזול בג'מבו בקפריסין. אבל זאת ההפלגה האחרונה של העונה. ואנחנו עומדים על 11. אז אם אתה מתכוון לקפוץ רק תגיד לי, ואני אדחוף אותך בעצמי."
"אם את..." המשכתי לגמגם. האסרטיביות של הבחורה הזו הייתה מאיימת בכל דרך אפשרית. "אם תדחפי אותי זו לא תהיה תקרית בטיחות?"
"לא אחת שאני אהיה חייבת לדווח עליה," היא הייתה רצינית לחלוטין. "איך אמרנו שקוראים לך?"
"יוני. אני יוני."
"אני לירז," היא הושיטה יד ללחיצה. "לירז שבתאי, קצינת הביטחון הראשית של ה'גולדן זיוה', ועל פי תקנה 39 די בחוקי הים הבין–לאומיים, גם הסמכות החוקית העליונה על הספינה במרחק שלושה קילומטרים ויותר מהחוף."
"מתי אנחנו מגיעים למרחק שלושה קילומטרים מהחוף?"
"לפני 214 קילומטר. אורי!" היא סובבה את הראש לאחור ושחררה צעקה לעבר הברמן בבר האקטיבי והצביעה עליי, "הבחור הזה יכול לקחת מה שהוא רוצה כל ההפלגה. תרשום עליי."
"באמת?" נדהמתי.
"כן. ויוני?"
"מה?"
"אני רצינית," היא צמצמה את העיניים, "תתרחק מהמעקה."
"כולם לחייך" מאת עומר ברק | הוצאת מודן, 264 עמודים | מחיר: 92 שקלים חדשים
מתמודדים עם מחשבות אובדניות? אל תהססו לפנות לעזרה
ער"ן - עזרה ראשונה נפשית במספר הטלפון 1201
ניתן לפנות גם במייל דרך עמוד האינטרנט
או במסרון (SMS) למספר 0768844400