קצת אחרי יום הולדתה ה-40, דניאלה ליבנר-מטלון מגלה גוש בשד. כשהיא מגיעה לבדיקות בבית החולים, היא פוגשת את סופי, יפיפייה קירחת ומשוגעת שלוקחת אותה תחת חסותה, ומעודדת אותה לשים סימני שאלה מול כל ההחלטות החשובות שקיבלה בחייה. בספרה השני "לא סופי.", גליה הראל דור - שנלחמה בעצמה בסרטן השד - כותבת על ההתעוררות שמגיעה דווקא אחרי אבחון קשה כל כך.
פרק 1
הגילוי
לילה. אני שוכבת במיטה אחרי זיון. יש רגע נעים כזה אחרי זיונים כשהגופים נפרדים וכל אחד לבד עם עצמו. אני שוכבת על הגב וממששת את הציצי שלי. אני לא במיוחד אוהבת אותו, אבל עכשיו הוא מרגיש לי נטוש אז אני מלטפת אותו, כדי שלא ירגיש לבד. כאילו אני מלטפת חתול שמכניס לי את הראש לתוך היד. ואז אני מרגישה משהו. לא זרם. לא ריגוש. גוש. מה זאת בכלל המילה הזאת, "גוש". מגלגלת על הלשון כל מיני גושים שאני מכירה. גוש עציון. גוש קטיף. גוש אמונים. ואז מגיעה לגוש חוסם וגוש חלקה. גוש בגרון. עוצרת את עצמי. זה בכלל לא גוש, זה מרגיש יותר כמו גולה קטנה. מונחת בתוך גומחה בחלק התחתון הימני של השד. מעכשיו זה כבר לא ציצי, זה שד. וזאת גם לא גולה, זה גוש. גוש בשד.
בעשר בבוקר אני כבר עומדת מול דלת פלדלת לבנה וקוראת את השלט שמתנוסס מעליה: "המכון להדמיית השד". היא נראית לי כבדה. כיאה לדלת שאמורה לחסום את הקרינה שפולטים המכשירים האלה. מה הם מדמים בכלל? אבל כשאני לוחצת על הידית היא קלה ונפתחת בתנופה מפתיעה, אני נדחפת פנימה מהר משתכננתי והדלת נטרקת ברעש מאחורי.
לוקחת מספר מהמכונה בכניסה ומתיישבת על אחד מכיסאות הפלסטיק האפורים. מנסה לדמיין מה יקרה אם הגוש שהרגשתי אתמול בלילה יתברר כסרטני, אבל גם איך אראה עם חצאית עור שחורה צמודה כמו של האישה שחולפת על פני. היא מוטרדת. בחולצה לבנה צמודה בעלת מחשוף וי עמוק ובחצאית שמתחככת לה על הירכיים, היא חוצה את החדר הלוך ושוב, מדברת בטלפון דרך אוזנייה אלחוטית. השיער הבלונדיני הארוך שלה מיטלטל מצד לצד. היא מדברת בקול רם. האוזניות הלבנות שלה הופכות לאוזני ארנב. הן מזדקפות ורוטטות לפי קצב הדיבור שלה. אני לא כאן. אני צריכה להיות שם. אני מאחרת. אין לי זמן.
מה זה אומר עליה שככה היא לבושה. שככה היא מגיעה לכאן. למכון להדמיית השד. ומה זה אומר עלי. תקועה כבר שנים בתוך ג'ינס וטישרט דהויה של להקה שכבר לא בחיים, ומעליה ז'קט שחור מחויט, מתעקשת על מראה הטינאייג'רית שהתבגרה אבל עם טוויסט, כאילו זה מה שיציל אותי מהזדקנות, או ממחלה קשה. אני מסתכלת על שאר הנשים המחכות. לפני, בגבה אלי, יושבת אישה קירחת לגמרי. היא לובשת חולצת משי ירוקה ולא נראית ממהרת. היא כבר כאן. יש לה זמן. יושבת זקופה ושלווה וקוראת ספר שהביאה איתה כמי שמורגלת בהמתנות מהסוג הזה. אני מתמקדת בגולגולת החלקה שלה. על האוזניים תלויים לה שני חישוקי כסף גדולים שבכל אחד מהם מושחלים כמה חרוזים ירוקים. אני אוהבת את העגילים האלה, ומנסה לנחש אם היא יפה גם מלפנים.
665-B לחדר מספר 2, קול נשי רובוטי נשפך לתוך חלל החדר ומקפיץ אותי ממקומי. זה המספר שלי. אני נכנסת לחדר האולטרסאונד. טכנאית אדיבה שעל התג כתוב שקוראים לה ורד, מבקשת ממני להוריד חולצה וחזייה ולשכב עם ידיים מעבר לראש. החדר חשוך וצונן, רק מסך המחשב המרצד מאיר אותו באור כחול חיוור, חללי. אני מורידה את הז'קט, את הטישרט השחורה של נירוונה עם הסמיילי מוציא הלשון ואת החזייה הלבנה ונשכבת על המיטה הצרה.
ורד מניפה ויברטור פלסטיק אפור משוח בג'ל שקוף. "אז איפה הרגשת את הגוש?" אני שולחת אצבע בוטחת לחלק התחתון של השד הימני. ורד מהנהנת ויוצאת לטיול על השד השמאלי שלי. "את כל כך רזה." היא מעבירה את המכשיר, שאני יודעת שקוראים לו מתמר אבל לא יודעת למה, לאורך השד שלי בקווים ישרים וקצרים, מקו המפגש עם הגוף ועד הפטמה. לפעמים מתעכבת, עולה ויורדת, וממשיכה בדרכה. אני חושבת איך אצא מהחדר הזה בעוד כמה דקות ואמשיך בחיים הרגילים שלי, או איך אקום מהמיטה הזו לתוך חיים חדשים ארוזה בתוך פיג'מה כחולה של בית חולים.
ורד ממשיכה לטייל לי על השד. המגע שלה לא בלתי נעים. בסוף היא נאנחת ומכריזה: "הכול בסדר בשד השמאלי." אני נזכרת איך בטיול השנתי של כיתה ז', טיפסנו לפסגה של הר. בכיתה ז' את אף פעם לא מתעניינת על איזה הר את מטפסת. כולם השתרכו מאחור, צחקו ועשו שטויות ורק אני התנשמתי בכבדות כשהתעקשתי לעמוד בקצב של אורי המדריך, שהלך בראש הטור בצעדים גדולים וקלים. כשסוף-סוף הגענו לפסגה, אורי נעצר בלי ששמתי לב והתנגשתי בגב שלו. הרגשתי כאילו פגע בי ברק אבל השמים היו בהירים. אורי פרש ידיים לצדדים ואמר ברצינות: "תראי את כל היופי הזה." אבל אני הסתכלתי רק עליו והנהנתי בחיוך מטופש. התיישבתי על סלע אקראי כדי להסדיר את הנשימה ואז אורי הצביע עם היד השרירית שלו על פסגת ההר הסמוך ואמר "מה את מתיישבת, יש לנו עוד הר שלם לטפס."
ורד עוברת לטייל על השד הימני. עולה ויורדת. פתאום היא קופאת, כאילו דרכה על אבן חדה. היא מעווה את הפנים בדאגה. "חכי פה דקה, אני כבר חוזרת," ונעלמת. אני נשארת לבד. שוכבת וחושבת שהנה, זה הרגע שאחר כך נזכרים בו ואומרים "בדיוק אז הבנתי שהחיים שלי משתנים." רופאה נכנסת מבעד לדלת צדדית. היא נורא יפה. מציגה את עצמה כד"ר בירן. ביד מיומנת היא מעבירה את המתמר על השד הימני בקווים ישרים, למעלה ולמטה, ואז נעצרת ומביטה על הצג בריכוז. "כאן הרגשתי את הגוש," אני אומרת והיא מהנהנת. "כן, אני רואה את מה שאת מרגישה. את תצטרכי לעשות ממוגרפיה. נתאם לך למחר בבוקר. ועכשיו את יכולה להתלבש." ממוגרפיה, אני מגלגלת על הלשון כשאני קמה מהמיטה. אני רוצה ללבוש את הפיג'מה הכחולה אבל מתביישת לבקש.
*
לקראת תשע בערב, כשגולי התלמיד האחרון שלי הולך, אני פולטת אנחת רווחה. בדרך כלל אני כל כך אוהבת את השעות האלו של אחר הצהריים שגולשות אל הערב. את התלמידים שלי, שהולכים ובאים. את קרני השמש שמנמיכות מבעד לחלונות הגבוהים ומאירות את הידיים שלהם באור זוהר, את עצמי כשאני מרגישה שאני מועילה למישהו בעולם הזה, שאני נחוצה. אבל היום לא. היום אני חסרת מנוחה. מנסה לסגור את מכסה הפסנתר בעדינות אבל הוא נטרק לי ברעש צורם, עורמת את חוברות התווים המונחות עליו בערבוביה ומיישרת אותן בדפיקה על המשטח, אבל הן קופצות לי מהידיים ומתפזרות כמו חבילת הדוקים שהייתי משחררת כשהייתי משחקת עם נגה. נגה. אני נזכרת שלא ראיתי אותה היום. אחרי בית ספר הודיעה לי שהולכת לחברה, אבל עברו כל כך הרבה שעות מאז.
אני מתקשרת אליה אבל היא לא עונה. אני מסמסת לה "מה קורה," רואה שהיא מחוברת אבל לא מגיבה. זה מעצבן אותי הרבה יותר מביום רגיל. אני עוברת במסדרון, ודופקת על דלת החדר שלה למרות שאני יודעת שהיא לא בבית. גוערת בעצמי שרק עכשיו התפניתי לשים לב לזה.
אני מסתכלת על מדבקת ה"אין כניסה" הענקית שמכסה את הדלת. מצמידה את האוזן לפס הלבן ושומעת רק שקט. לוחצת על הידית והדלת נפתחת. החדר חשוך והפוך. אני לוחצת על מתג האור ומצטערת. עכשיו הוא נראה הרבה יותר גרוע. בגדים ומגבות זרוקים על הרצפה. אני חושבת שאני מזהה את הטישרט השחורה עם הלשון האדומה של הרולינג סטונז שהלכה לי לאיבוד מזמן. אני מרימה במהירות את הדברים מהרצפה, כאילו נכנסתי לחדר בשביל לסדר, ומשם עוברת לשולחן הכתיבה. נזכרת איך רק לפני כמה שנים הוא היה מאורגן ומבריק. טושים ועפרונות צבעוניים עמדו כמו חיילים בתוך מכלים כסופים, וקופסת לב שבתוכה מחקים בצורת גלידה ותות וקשת בענן הציגה חיים ורודים. אבל נראה שהחיים האלה חלפו ואת מקומם תפסו ערימה של מחברות תווים מקומטות, דפים מקושקשים, סכין יפנית, מסקרה שחורה וליפ גלוס ורוד.
"יש לך את זה ואין לך כלום, יש לך אותי ואין לך מאום, ברוכה הבאה לגיהנום".
זה מה שכתוב על גלויה שאני מגלה על השולחן בין שני דפים, רגע לפני שאני מתייאשת מהסידורים. ליד הציטוט יש צילום של שלושה בחורים קירחים, לבושים בחלוקי אמבטיה לבנים והפנים שלהם צבועות בלבן. כשאני הופכת אותה מתברר שמדובר בהזמנה להופעה של להקת "white trash." בבארבי, יום שני, 23.9, פתיחת דלתות בשעה 21:00, כלומר בדיוק לפני חצי שעה.
"מצאתי," אני מנופפת בגלויה מול יובל, ששרוע על המיטה שלנו עם אוזנייה באוזן אחת וערימה של דפים על הברכיים. "מה חיפשת?" הוא לא מבין על מה אני מדברת. "חיפשתי תשובה לשאלה לאן הבת שלך הלכה בלי לבקש רשות ולמה היא לא עונה." יובל לא מתעמק בגלויה, וגם מסרב להתרגש. אני פותחת את הדלת של הארון הלבן שלי וממוטטת ערימת ג'ינסים, שקורסים על הרצפה. אני מפשפשת בהם ומוצאת את הג'ינס באגי המשופשפים שלי, שרק איתם הייתי הולכת פעם להופעות. "מה את רוצה ממנה? למה את לא סומכת עליה?" יובל לא מרים את המבט מהדף שהוא קורא. "היא הלכה. היא בת חמש-עשרה. היא תחזור." "מה אני רוצה ממנה? נראה לך הגיוני שילדה בת חמש-עשרה תצא להופעה שרק מתחילה בעשר בלילה בלי להודיע? ועוד כשמחר יש לימודים? היא יודעת שאני לא מרשה. ובכלל, נראה לך הגיוני שילדה בת חמש-עשרה תסתובב לבד במועדון עם כל האלכוהול והסיגריות והסמים? נראה לך הגיוני?" יובל מוציא את האוזנייה מהאוזן ומביט אלי. אני רואה על הפרצוף שלו שהוא בהלם מהתגובה שלי. "נראה לך הגיוני שאישה בת ארבעים תצרח כמו משוגעת ותקפץ כמו תיש בתוך מכנסיים שנראים עליה כמו שק תפוחי אדמה?"
אני לא עונה. למה זה כל כך מעצבן אותי, אני מפתיעה גם את עצמי. מוציאה מהארון טישרט ישנה גדולה שיש עליה איור של דייוויד בואי, לובשת אותה ומעליה מעיל דמוי עור שחור של טייסים. אני מסתכלת על עצמי במראה. שיער ג'ינג'י ארוך וגלי, עור חיוור מנוקד בנמשים שכולם חושבים שהם מקסימים אבל אני לא סובלת. החולצה תלויה עלי, הג'ינס נופלים ממני ואני נראית יותר כחושה מכרגיל והרבה יותר פאתטית. אבל הגוש הסודי והבלתי נראה שמסתתר לי בתוך הציצי הימני מוחבא היטב.
אני מתיישבת על המיטה עם הנעליים ביד. "לאן את הולכת עם התלבושת המגוחכת הזאת? את נראית כמו קריקטורה של ילדה בת חמש-עשרה." "לבארבי," אני שורכת את הנעליים השחורות הגבוהות. יובל מזדקף לישיבה, "לבארבי?" "כן, לבארבי", אני ממשיכה עם השרוכים. המון שרוכים. "עשרים שנה שאת לא מסכימה לדרוך שם ופתאום היום בא לך ללכת לבארבי?" הוא לא מסתיר את התימהון המהול בבהלה שבקולו. "זה לא שפתאום בא לי. הכי לא בא לי. אבל אני הולכת לחפש את הבת שלי," אני אומרת בנחישות, מנסה לשכנע גם את עצמי. "נראה לי שקצת השתגעת," יובל מנסח את הסיטואציה בזהירות, "את רוצה שאבוא איתך?" "לא, זה השיגעון שלי, אני אטפל בו לבד." אני מסיימת עם הנעליים ונעמדת. "אני מקווה שתמצאי את מה שאת מחפשת," הוא נאנח, וחוזר להישען על הכרית. אולי באמת השתגעתי, אני חושבת כשאני יוצאת מהבניין ודמות של ראפרית לא מזוהה מהבהבת אלי מהמראה בכניסה.
*
כשאני נכנסת לבארבי ההופעה כבר בעיצומה. שלושת הבחורים מהגלויה קופצים על הבמה, בלי שיער, עם חלוקי אמבטיה לבנים ופנים צבועות לבן, קצת כמו ליצנים רק בלי האף האדום והשפתיים המחייכות.
אני חוצה את השביל הצר המפריד בין הבר לבין עמדת התאורה ומפלסת את דרכי אל הקומה השנייה. חם נורא. אני מורידה את המעיל ונשארת עם הטישרט של דייוויד בואי. מה לנו ולהם, אני אומרת לאליל נעורי שנותר רק איור על חולצה, וסורקת את הקהל במיומנות של קצינת מז"פ.
"רק המוות, רק המוות יציל אותך," הקהל מתחתי שר עם הלהקה ומרים ידיים. העיניים שלי עוברות שורה שורה, מהתחלה עד הסוף, מסתכלות על הקהל מסתכל על הבמה, צועק את המילים מתוך כוונה גדולה: "אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות לבינתיים."
נגה לא פה, אני מסיימת את הסריקה מאוכזבת, ופונה לרדת בחזרה לאולם. מחשבה חדשה ממלאת אותי תקווה מהולה באימה. אני יורדת עוד חצי קומה, לחדרי השירותים. ריח רע ומוכר של שתן וליזול וזיעה מקבל את פני. רוב הדלתות פתוחות ורק אחת נעולה. אני מצמידה אליה את האוזן בדיוק איפה שמישהו כתב בטוש אדום "אמא שלך זונה" ומקשיבה. הקולות מגיעים אלי מוגברים כמו בתיבת תהודה, ונשמעים כמו מנגינה ישנה, מוכרת.
קולות של דחיפות, מישהו נחבט בקירות, התנשפויות. אני שומעת אבזמים נפתחים, מכנסיים מופשלים, שומעת גוף מתחכך בגוף, מטבע נופל ומתגלגל על הרצפה, קול נשי לוחש "כן, כן, כן," מצמידה יותר חזק את האוזן לדלת כדי להבין אם הוא נשמע לי מוכר, צעקה קטועה נשמעת, וראש שנחבט בקיר הדק, ואולי זה ישבן, ואז אנחה ארוכה, ושקט.
הדופק שלי מאיץ, למרות שעברו כל כך הרבה שנים. אני קופצת אחורה בבהלה, יודעת שבעוד רגע הם יצאו מהתא אחד אחרי השנייה בשיער סתור ופנים רציניות, היא תחליק את השמלה עם הידיים והוא יכניס את החולצה למכנסיים. ממהרת להתרחק משם, עולה במדרגות שתיים-שתיים לרחבה העמוסה צעירים שעיניהם נשואות לבמה. מתמקמת בין שני בחורים גבוהים ומצמצמת עיניים כמו ילדה שרוצה אבל מפחדת ממה שהיא הולכת לראות. מעיפה מבט אל המדרגות. הם בדיוק עולים. יד ביד. מתאמצים להסתיר את החיוך אבל לא מצליחים. זו לא היא. עכשיו מגיע תורי לשחרר אנחה ולהתעצבן על עצמי. זו לא נגה. ברור שזו לא היא. מה חשבתי לעצמי? היא עוד כל כך צעירה. והיא לא אני. ומה שקרה לי לא יקרה לה. ולמה אני לא מסוגלת לסמוך עליה כמו שיובל סומך עליה.
הזוג מהשירותים נעלם לי, אני מפלסת את דרכי לקדמת הבמה, בוחנת את הצעירים והצעירות שאני חולפת על פניהם. "סליחה, סליחה, סליחה," אני ממלמלת בעודי משתחלת ביניהם, נזכרת באסרטיביות, בהתרגשות המהולה באי-נעימות שבעזרתן התקדמתי בכל הופעה עד השורה הראשונה. ככל שאני מתקרבת לבמה יש יותר ויותר ילדות כמו נגה. הן מושיטות את ידיהן קדימה ולמעלה, עיניהן נעוצות בטלפון הנייד, דרכו הן מצלמות וצופות בהופעה. מתעקשות, למרות שהן בהופעה חיה, להעביר אותה דרך מסך. כשאני מגיעה לשורה השנייה הצפיפות כבר חמה, מלחיצה. אבל יש בה גם משהו נעים. אני ממשיכה לסרוק את הקהל, אבל העיניים שלי מתמגנטות לבמה. הסולן, שכבר פשט בינתיים את החלוק ונשאר רק בתחתוני בוקסר שחורים, עומד עכשיו ממש מולי. כל הילדות שסביבי צורחות את המילים. אני מסתכלת עליהן, ואז עליו, ופתאום נדמה לי שהוא מסתכל עלי בחזרה כשהוא שר: "ילדות רעות עושות לי טוב בלב." המוזיקה זרה לי. צורמת. אבל הגוף שלי מתחיל לזוז מצד לצד. הסולן ממשיך להסתכל עלי ואני מחייכת אליו ושרה עם כולם: "תהיה טוב אלי, תהיה טוב אולי."
כשההופעה מסתיימת והאור נדלק על הרחבה, אני מרגישה אותה. את הצמרמורת הזו שהיתה עוברת לי בכל הגוף בסוף הופעה טובה. איך הרגשתי פיזית את המילים והמוזיקה נכנסות לי דרך האוזניים לתוך הלב ומגיעות עד הרגליים. האור מנער אותי. נגה. איפה היא? איך יכולתי להיות כל כך מרוכזת בעצמי? אני מוציאה את הנייד מהכיס של הג'ינס. עדיין אין תגובה להודעה "איפה את" עם שלושה סימני שאלה ששלחתי לה כשנכנסתי. גם יובל לא כתב לי כלום. פועלי הבמה מתחילים לפרק את הציוד.
אני מתחילה ללכת לעבר היציאה אבל פתאום יש לי רעיון אחרון. אני פונה לכיוון ההפוך. לצד ימין של הבמה. חוצה באסרטיביות את הגדר שמפרידה בין האולם לבין אחורי הקלעים. אף אחד לא עוצר אותי אז אני ממשיכה ופותחת את הדלת של חדר האמנים בתנופה. עשן סמיך של גראס אופף את החלל הדחוס גם ככה. אני מסתכלת מסביב. שלושה בחורים בחלוקים לבנים ומסביבם אנשים בשחור. אני מתמקדת בבחורות. הן צעירות ונלהבות כמו שרק בנות עשרה יכולות להיות. אבל אף אחת מהן לא נגה. אני רוצה לצאת משם אבל העיניים שלי שוב נמשכות לסולן. הוא עומד לבד, קצת מרוחק. לא משתתף בשיחה של "כמה מהמם היה" ו"איזה אנרגיות מטורפות" ו"קצת זייפתי בפתיחה של השיר השלישי אבל לא נורא." אני נצמדת לקיר פנוי ובוחנת אותו. בחורה מהצוות מסתובבת עם חבילת מגבונים. הוא לוקח ממנה כמה ומתחיל לנקות לעצמו את הפנים. לאט לאט הוא מתגלה. ראש קירח, מגולח. זיפי זקן שהוסתרו היטב. פנים מוארכות, סנטר שקוע. עיניים צרות שמשוות לו מראה קצת סיני ושפתיים גדולות ובשרניות מתחת לאף קטן סולד.
אני מתמקדת בשפתיים. הן אדומות מאוד ואני תוהה אם יש עליהן אודם, אבל הוא מנגב גם אותן והצבע שלהן לא נמחק. הוא נושך את צד ימין של השפה התחתונה בתנועה שעושה לי צמרמורת בכל הגוף מרוב שהיא מוכרת לי. אני מכירה אותו. אבל זה לא יכול להיות. אני מכירה אותו. איך לא ראיתי את זה קודם. מטומטמת.
*
נערה בג'ינס שחור וגופייה לבנה ניגשת אליו בהיסוס. מחפשת רווח בין המילים שנזרקות לחלל האוויר, נשענת כל פעם על רגל אחרת, פותחת את הפה וסוגרת. בסוף היא אוזרת אומץ ובשנייה של שתיקה היא אומרת "היית כל כך וואו!" והעיניים שלה בורקות, או שאולי מתמלאות בדמעות מגודל המעמד והמאמץ. הוא מהנהן לעברה במבוכה שלא מאפיינת את כוכב הרוק שהוא רוצה להיות. עוד אנשים זורמים לתוך החדר החנוק ואיתם עוד חיבוקים ועוד טפיחות על השכם. אבל נגה לא ביניהם. אני עומדת שם, צמודה לקיר, סופגת את המראות המוכרים, יודעת שאני צריכה ללכת אבל לא מסוגלת.
פתאום הוא מבחין בי, כאילו נתפסתי לו בעדשה. הוא קושר את החלוק הלבן סביב גופו החשוף כמו מתאגרף בסוף קרב ומתקרב אלי, קצת יותר מדי. הפנים שלו, עם השפתיים הגדולות והאדומות, הן עכשיו ממש קרובות לשלי. "אז איך הייתי?" הוא שואל ברצינות, ואני שומעת את הנשימה שלו, עולה ויורדת בחזה. "לא רע," אני מחייכת, "אבל קצת פחות טוב מפעם שעברה." "לא נראה לי שראית אותי פעם," הוא צוחק. "ראיתי, זה היה מזמן, אבל אולי זה לא היית אתה."
"אז מה את עושה פה?" הוא שואל בסקרנות אמיתית. "מעלה את הגיל הממוצע?" אני מפתיעה את עצמי בשנינות. "גם," הוא אומר ברצינות, "אבל התכוונתי איך נכנסת לחדר אמנים, אנחנו מכירים?" "לא. לא יודעת. לא חושבת. אולי," למה אני לא מסוגלת להיות ברורה.
"אז אני צודק, אף פעם לא היית בהופעה שלנו." הוא מביט בי בעיניים ירוקות אפורות כמו אגם שקפא. אני מרגישה זרמים חשמליים עוברים לי בגוף בעוצמה אבל לא זזה. מנסה להטביע אותם בתוך הזיכרון שלי. כל כך הרבה שנים לא הרגשתי זרמים כאלה. מי יודע מתי ארגיש אותם שוב. אם בכלל. "אז איך בכל זאת הגעת לכאן?" הוא מתעקש, ואני מגמגמת, "סיפור ארוך." "אני יוני, דרך אגב," הוא מושיט לי יד דקה וחלקה. "בדרך כלל מי שבא להופעות שלנו יודע איך קוראים לי, אבל נראה לי שאת לא." "נעים מאוד, אני דניאלה," אני מרימה את היד שלי ללחיצה אבל קופאת באמצע הדרך. מרגישה כמו באחד מכנסי הביוטכנולוגיה שיובל סוחב אותי אליהם בחו"ל, שם אני אשתו של, תמיד מתלבטת אם להציג את עצמי רק עם שם המשפחה של יובל או גם עם שם המשפחה שלי מהבית. יוני לא מבחין בהיסוס שלי ותופס לי את היד. "נעים מאוד להכיר אותך, דניאלה," הוא מחייך, משועשע כאילו הוא מדריך טיולים בגדנ"ע. "נעים מאוד," אני ממלמלת.
נערה עם שיער כחול ניגשת אלינו. "סליחה, אפשר תמונה?" "כן בטח," הוא מתנתק לי מהיד. אני זזה הצידה אבל הוא מושך אותי אליו בחזרה, "בואי, תצטלמי איתנו, תהיה לך מזכרת." מסדר את החלוק ונעמד בין שתינו. אני מרגישה את חום הגוף שלו, סמיך וצמיגי. זורם לתוכי בטבעיות ומעביר בי איוושות קטנות של התרגשות. כשהקליק מסתיים, האדוות מתנפצות על קירות החדר הצהובים והשחפים צורחים לי בתוך הראש. הקסם מתפוגג. ההתרגשות שאחזה בי מפנה את מקומה לבהלה. מה אני עושה פה בכלל. ולמה הצטלמתי. מי יודע מה יעלה בגורלו של הרגע הזה, שתכף ירחף לו בתוך אלפי עננים של בחורות צעירות שאולי נגה מכירה.
החדר המטושטש מתחדד. רק עכשיו אני שמה לב כמה הוא עלוב ונטול יראת קודש. על ספות עור חומות ישנות וקרועות רובצים צעירים מזוקנים, מקועקעים ופשוטי רגליים. על שולחן עץ דהוי ועתיר חריטות מונחים בקבוקי וודקה ובירה ריקים וכוסות פלסטיק חצי מלאות ומאפרות שעלו על גדותיהן. על השידה מימין נחים מגשי אלומיניום כסופים גדולים. לפני ההופעה הם היו ארוחת הערב של האמנים. חתיכות בשר מצופות שומשום צפות ברוטב אדום סמיך עם חתיכות פלפל ואננס, אורז מטוגן שהתייבש בקצוות מעורבב עם חתיכות אפונה וגזר מקופסה. שום דבר מזה לא הייתי מדמיינת שכוכבי רוק מכניסים לפה.
אני פונה ללכת. עושה כמה צעדים לכיוון היציאה אבל אז מתחרטת וחוזרת. "סליחה," אני מתקרבת אליו שוב, "אפשר לשאול אותך משהו?" "בטח," יוני מחייך בביטחון של מי שרגיל לפניות כאלה. "אתה מכיר מישהו בשם אדם ברוידא?" אני יורה את השאלה במהירות, לפני שאתחרט. הפנים שלו משתנות באחת. את המבט הסקרני, המשועשע, מחליף עכשיו מבט של הפתעה מהולה בדאגה. "למה את שואלת?" "אני צריכה לדעת. אתה מזכיר לי אותו." במיוחד איך שאתה נושך את השפה התחתונה.
הוא נושך את השפה התחתונה. "כן. אני מכיר אותו. הוא אבא שלי. אבל איך את מכירה אותו?" כל הצבע הלבן מהפנים שלו עובר ישר אלי. "מכירה, כן, בערך," אני שוב מגמגמת. "מה זה אומר בערך?" "פעם הכרתי." אני מסובבת לו את הגב וכושלת לעבר הדלת, כל הגוף שלי רועד. "חכי שנייה," הוא הולך אחרי ותופס לי את היד. "אל תלכי. אני רוצה לדבר איתך." "אני חייבת ללכת," אני נזכרת בבהלה. אני מחפשת את נגה. נהיה לי חם. השפתיים שלי יבשות. אני לא מסוגלת לנשום בחדר הזה יותר. אני מתנתקת מהיד שלו. "אני לא אכריח אותך. תעשי מה שאת רוצה." הוא מאוכזב ולא מסתיר את זה, פונה חזרה. אני פותחת את הדלת ויוצאת לאולם שהתרוקן. מה אני רוצה, אני שואלת את עצמי. מה אני רוצה.
*
כשאני יוצאת מהחניה, אני מבחינה בשלוש בחורות צעירות על שפת המדרכה. יושבות צפופות ומכווצות ורק הנעליים שלהן, שחורות וגבוהות ומגושמות, משתלשלות אל הכביש, פשוטות לפנים ביאוש. אני מאיטה לידן כדי לצעוק להן שזה מסוכן לשבת ככה על כביש ראשי, ופתאום קולטת אותה.
"מה את עושה פה?" נגה פולטת בתימהון. "יאללה כנסו, נראה לי שאתן צריכות טרמפ הביתה," אני אומרת במקום תשובה. למרות שאני מצפה להרגיש כעס, אני לא מרגישה כלום מלבד הקלה. נגה לא מתיישבת לידי. היא נדחסת עם הבנות שאני לא מכירה במושב האחורי. הילדה עם הפירסינג בגבה אומרת "יו, ממש תודה." אני מסתכלת עליהן דרך המראה. "נו, אז איך הייתה ההופעה? להקה ממש מגניבה ה- white noise האלה." נגה מסתכלת החוצה דרך החלון. "קוראים להם white trash ולא white noise וכן, הם ממש מגניבים, למרות שבכלל לא נתנו לנו להיכנס להופעה." "מזתומרת?" "הכניסה לבארבי היא רק מגיל שש-עשרה," הילדה עם העגיל בגבה מסבירה, "אבל הם אף פעם לא בודקים, היינו פה כבר כמה פעמים, ופתאום היום לא נתנו לנו להיכנס, כל ההופעה ישבנו על המדרכה." "כמה פעמים?" אני שואלת עם דגש על הסימן שאלה, אבל אף אחת לא עונה.
אחרי כמה שניות של שקט, אני מרגישה את המושב האחורי רועד מהתרגשות. "זה הוא, זה יוני!" הן נדחסות ככל יכולתן לשמשה השמאלית. גם אני מסתכלת ורואה אותו, חוצה את הכביש באלכסון. בג'ינס לבן וקפוצ'ון לבן ונרתיק לבן של גיטרה על הגב. הן פותחות את החלון וצועקות לו "היי" אבל מיד מתכווצות במושב בחזרה, מצחקקות כיאה לילדות שהן. יוני מפנה את המבט לכיוונן ורואה אותי. הוא נעצר לרגע, מחייך ואומר "היי."
*
כשאני מתעוררת בבוקר למחרת יובל כבר איננו. ליד כוס האספרסו הריקה שלו על האי במטבח מוצמד פתק צהוב. "בוקר טוב. הלכתי לסקווש עם חגי" לצד ציור ילדותי של סמיילי מחייך ולב. דרכו של יובל לוודא שלא נשארו משקעים מהוויכוח שלנו אתמול בערב. יובל שונא לריב ושונא משקעים. תמיד הוא צריך שהכול יהיה חלק ומסודר. בלי גבשושיות. כמו שהוא מחליק בתנועה לא רצונית את הסדין לפני שהוא נשכב במיטה. אני נזכרת בפתקים שהוא היה משאיר לי פעם בכל מקום. שהיה גונב מהמשרד. תמיד צהובים. תמיד חמודים וילדותיים ומלאים חיוכים ולבבות. חלקם העליון מודבק על הארון או השולחן או המראה. תמיד צחקתי עליו שהקדים את זמנו והיה שולח לי סמסים בפתקים צהובים עוד לפני שהומצאו. "אני סטארטאפיסט בנשמה," הוא היה צוחק בחזרה. אני מרימה את הפתק הצהוב. נשטפת בגל של אהבה וגעגועים לאיש החמוד שלי, שפגש אותי כשהייתי בתחתית, ריגש אותי והצחיק אותי, אסף אותי בזרועותיו החסונות ושמר עלי מנפילה יותר גדולה, והנה אולי אני עומדת בפני עוד תחתית שבכלל לא סיפרתי לו עליה. ואיך הוא ישמור עלי עכשיו?
*
אני דופקת על דלת החדר של נגה, ונענית ב"מה את רוצה?" מבפנים. אני פותחת את הדלת, אבל נשארת לעמוד בכניסה. הבגדים והמגבות שהרמתי אתמול שוב זרוקים על הרצפה. נגה עומדת מול המראה הארוכה שקבועה על דלת הארון שלה. השיער השטני העבה שלה אסוף לקוקו נמוך ארוך ומקורזל עם שביל באמצע, לא מסתיר את החצ'קונים שמתחילים לעטר את הפנים העגלגלות שלה. היא לובשת ג'ינס וטישרט כחולה שמבליטה לה את העיניים הכחולות הבורקות של יובל. לפי הבעת הפנים שלה היא לא מרוצה. היא מכניסה את החולצה למכנסיים, בוחנת את עצמה, מוציאה את החולצה. ושוב מכניסה אותה למכנסיים, ושוב מוציאה. "יותר יפה עם החולצה בפנים," אני אומרת למרות שהיא לא שאלה לדעתי. "לא נכון. כשהיא בחוץ היא מסתירה לי את התחת ואת הפולקע." אני נתקעת. נערה מלאה לאמא רזה זאת בעיה קשה לשני הצדדים. ואנחנו אף פעם לא מצליחות להתגבר עליה. "אני חושבת שאין לך מה להסתיר," אני מנסה. "לך אין. לי ברור שיש. מה, את עיוורת או שאת סתם משקרת." היא מוציאה בהחלטיות את החולצה מהמכנסיים בפעם האחרונה והסופית. אני שותקת. שום דבר שאגיד לא ייצא לי טוב. עדיף שאשנה נושא. "את רוצה לדבר על מה שהיה אתמול?" אני שואלת בהיסוס.
"מה היה אתמול? את הלכת להופעה ואנחנו ישבנו כל הערב על המדרכה."
"את הלכת בלי לבקש רשות, ולא ענית כשהתקשרתי אלייך, אז באתי לחפש אותך," אני מתקנת אותה.
"ברור שלא ביקשתי כי לא היית מרשה."
"נו, אז איך זה אמור לעבוד? את תעשי כל מה שבא לך גם כשאת יודעת שאני לא מרשה?"
"ממתי כל כך אכפת לך מה אני עושה? מאיפה הבאת את האמא המעורבת הזאת פתאום? את תמיד מתעניינת רק בתלמידים שלך, משחקת אותה קולית ומגניבה. רק איתי את קשוחה ומבאסת." היא מתלבטת עכשיו בין נעלי ספורט לבנות לבין סניקרס שחורות. אני נשענת על שולחן הכתיבה שלה כמחפשת תמיכה.
"אני מנסה לדבר איתך, להבין," אני אומרת בקול רך יותר, "אולי תנסי לשתף פעולה?"
"באמת, אמא, את לא מנסה לדבר איתי," נגה בוחרת בסניקרס השחורות ונועלת אותן בלי להרים אלי את המבט. "את רק אומרת מה אסור לי לעשות. ולא מרשה לי לעשות דברים שחשובים לי. לכל החברות שלי מרשים."
"לא מעניין אותי מה מרשים לחברות שלך," הטון שלי שוב עולה. "אמרתי לך אלף פעם, לא בא לי שתסתובבי שם. זה מסוכן. יש שם סמים."
"יש שם סמים," נגה מחקה אותי בקול לעגני. "מי ישמע. אמא, זה מועדון הופעות. גם בבית ספר שלי יש סמים. אולי גם לשם לא תרשי לי ללכת? את כל כך מנותקת."
אני לא עונה. היא טועה, אני לא מנותקת, אבל אני לא יכולה להשתחרר מהצורך להגן עליה. "ולמה את לא סומכת עלי?" היא מתרוממת ונועצת בי מבט שיש בו כאב אמיתי. "למה את חושבת שאני לא יכולה לעשות סמים במקומות אחרים?"
"אני אחשוב על זה שוב בפעם הבאה, אבל הכי חשוב לי שלא יהיו בינינו סודות."
היא אוספת מחברות ודפים מקומטים לתוך התיק שלה וממלמלת בלחש, "איך את מצפה שאני אספר לך משהו אם את מתנהגת ככה." אני לא בטוחה שהיא התכוונה שאשמע. היא חולפת על פני ויוצאת בלי להגיד שלום. אני מתרוממת בכבדות מהשולחן שנשענתי עליו, אוספת שוב את הבגדים והמגבות מהרצפה. הכי חשוב שלא יהיו בינינו סודות, אני חוזרת על עצמי בלב. כמה דו-פרצופית אני יכולה להיות. איזו אמא מבאסת אני. כל כך לא קולית. ולא אמינה. אני האמא הכי גרועה בעולם. אולי עדיף שהגוש יהיה סרטני. שאמות כבר, והיא תישאר רק עם אבא שלה.
*
בשעה תשע וחצי אני נכנסת שוב למכון להדמיית השד באיכילוב. לוקחת מספר מהמכונה ומחפשת מקום פנוי בחדר ההמתנה המלא. ואז אני מבחינה באישה הקירחת מאתמול. במקום חולצת משי ירוקה היא לבושה היום בשמלת קולר בצבע ורוד פוקסיה. יושבת עם הפנים אלי, קוראת ספר. יפה בדיוק כמו שדמיינתי. תווי פנים חדים. עצמות לחיים גבוהות ועיניים חומות. מעליהן גבות מצוירות בכישרון שמשוות לה מראה קצת תיאטרלי.
אני הולכת לעברה. נמשכת אל האישה הזו ואל הספר שהיא מחזיקה. איך אני לא הבאתי ספר. תמיד יש לי ספר בתיק ודווקא היום לא הבאתי. מתיישבת בכיסא הפנוי שלידה. כאילו שמרה לי אותו. כאילו היא חברה שלי. כאילו לא באתי לכאן לבד. היא מחייכת אלי כאילו שאני צודקת, וחוזרת לקרוא בריכוז. אני מציצה בספר. "כשהדברים מתפרקים". מאת פמה צ'ודרון. הקירחת קולטת אותי. "את אוהבת ספרים?" היא שואלת בקול חם וצרוד שמפתיע אותי. "אני אוהבת מילים." "זו הגדרה יפה," היא מחייכת וחוזרת לקרוא.
אני מסתכלת מסביב. על מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר פאולה וליאון מדברים עם נשים שהפכו להיות שחקניות פוקר. השעה על המסך היא תשע שלושים וחמש, אבל שעון הקיר העגול הישן שתלוי מעליו מראה את השעה 09:26. אני תוהה אם הזמן כאן יותר איטי. או שאולי הוא ממהר. אני פותחת את הווטסאפ. טליה שלחה לי תמונה של סניקרס שאני חייבת ושאלה איפה אני ואם אני רוצה להיפגש לקפה. איפה אני. וכמה אני חייבת לזכור את הרגע הזה.
"הכול בסדר?" הקירחת פונה אלי. "הידיים שלך רועדות, ואת קצת חיוורת." אני מסתכלת על הידיים שלי שאוחזות בטלפון. הן באמת רועדות. "כן, הכול בסדר." אני רוצה להיות הבחורה המגניבה שאני תמיד מתאמצת להיות אבל לא מצליחה. "כלומר, לא בטוח, נראה לי שיש לי סרטן." "כל מי שיושבת כאן חושבת שיש לה סרטן. אין מה להתרגש מזה." "כן, אבל לי באמת יש, כנראה. יש לי גוש ועשו לי אתמול אולטרסאונד, ועכשיו אני מחכה לממוגרפיה," אני מסבירה לה, או בעצם לעצמי. "יש לי קצת ניסיון בזה," היא מחייכת, "חכי רגע עם המסקנות, שום דבר עוד לא סגור. וגם אם כן, אין מה להתרגש." "אין מה להתרגש?" "אין, גם אם יש לך סרטן, זה לא סוף העולם."
אני שותקת. אני רוצה להגיד לה שזה דווקא כן סוף העולם. בטוח משהו עם סוף, אבל היא מניחה את ידה על היד הרועדת שלי. בשנייה הראשונה זה מביך אותי, אבל גם נעים. אישה זרה שמחזיקה לי את היד. שתי נשים זרות שיושבות זו לצד זו יד ביד. היד שלה קרה ויבשה. שלי חמה ולחה. אני רוצה למשוך אותה בחזרה אבל בעצם לא רוצה. אנחנו ממשיכות לשבת ככה בשקט. היד שלי נרגעת בתוך היד שלה. אני חושבת על סוף העולם. הוא נראה כמו חדר המתנה ענק של שדה תעופה, גדוש בנשים שיושבות ומחזיקות ידיים. היד של הקירחת כבר התחממה בינתיים, אבל לא התנתקה ממני, אפילו כשהיתה צריכה להעביר עמוד בספר שלה. היא הסתדרה עם יד אחת. אישה יוצאת מאחד החדרים וקוראת בשמי. אני מתרוממת בקפיצה ומתנתקת מהיד שלה. "תהיי נחמדה אליה, ענת, היא חדשה פה," היא אומרת לבחורה שקראה לי. אני לוחשת לה "תודה" והולכת אחרי ענת.
"לא סופי.", גליה הראל דור | הוצאת תכלת | 280 עמודים