משפחת הרמן נשברה לראשונה כשההורים התגרשו וחילקו את הילדים ביניהם. אבל הסדקים היו שם קודם, הרבה קודם, ומה שנשבר פעם אחת, לעולם לא יהיה עוד שלם. כאשר האם, רדופה על ידי זיכרונות מהעבר וחרדות מהעתיד, מחליטה להימלט עם שתי בנותיה הקטנות לאחותה בקנדה, המשפחה מתנפצת שוב, והפעם, לתמיד. רסיסיה הם שמספרים את הסיפור הזה, המתפרש על פני עשרים שנה ושתי יבשות, בין ירושלים לטורונטו, בין קודש לחול.
פרק שני
1998, אידי
לינדה מתקשרת כשאני כבר במיטה. "אני עושה דרינק יום הולדת ספונטני," היא אומרת, "מזמינה רק חברים קרובים, את חייבת לבוא!" מאז שהתגרשתי אני מרגישה שהיא במשימה למשוך אותי לעולם זר ומלחיץ שמתקיים אחרי השעה תשע בערב. עולם עם דרינקים ספונטניים וגברים זרים שאני נדרשת להקסים ולהיות מוקסמת מהם. אני מתעייפת רק מהמחשבה על לפתוח את הפה כדי לומר, "נעים מאוד, אידי," לשמוע שם של אדם אחר, לחייך, לומר, "ואיך אתה מכיר את לינדה?" ואז להנהן מול עוד פוץ נפוח שמכיר את לינדה מהאוניברסיטה או מהזכויות אדם או מההפגנות בכיכר פריז.
אני חייבת לישון. מחר יש לי עוד בוקר מוקדם של ילדים וסנדוויצ'ים ושני אוטובוסים לבית הספר שאני לא באמת יודעת מה אני עושה בו, אבל בלי הארבעת אלפים שקל האלה של המורה המחליפה שמתווספים למזונות העלובים שיהושע משלם לי, אטבע. "אני שומעת שאת רוצה לבוא!" לינדה מאבחנת בלי בסיס, "אני לא משאירה לך ברירה. תלבשי את השמלה הנייבי מהבד הנשפך היפה שקנית בראומה ובואי כבר. יודעת מה — אל תתלבשי, בואי כמו שאת. גם בפיג'מה תהיי הכי יפה בחדר. יאללה אידי, לקום ולבוא!"
אני עומדת בסלון של לינדה, מחזיקה כוס יין, מחפשת מקום פנוי להניח את עצמי. ידעתי שזאת טעות מהרגע שניתקתי את השיחה וקמתי להתלבש. אתן למחוג של השעון על הקיר לטייל עד שיגיע לעשר ואצא מכאן. לינדה לא תשים לב. אף אחד פה לא ישים לב. אני מרטיבה בינתיים את השפתיים בשלוק קטן של מרלו. כל דקה שלוק. עוד תשע לגימות כאלה ואני יוצאת מפה הביתה למיטה. לשינה המתוקה שהיא הדבר היחיד שעוד יש לי.
אני מתיישבת על הספה מול החלונות הגדולים עם הקשתות היפות והגרניום באדניות. יום אחד אגור בבית יפה מוקף גינה בשכונה הזאת. אנהג כל בוקר לאוניברסיטה בפי־טי־קרוזר כמו של לינדה, למשרד שעל הדלת שלו יש לוחית קטנה עם השם שלי — כאן אני תמיד נתקעת. לא מצליחה לראות שום דבר חוץ מהכיתוב המוכר, "ד"ר לינדה מילר". האותיות צרובות לי על הקרנית מהדקות הארוכות שאני מבלה בלחכות לה שם בימי שלישי. צועדת מבית הספר מהגבעה הצרפתית לאוניברסיטה, מחכה שתסיים את הפגישות שלה וניסע הביתה יחד. לא יודעת מה יותר משפיל, לנסוע בשני אוטובוסים, או לחכות ללינדה שתסיים פגישות מעבר לדלת.
איש מוזר מחייך אלי. איש מוזר עם תלתלים מאפירים וכיפה צבעונית רקומה שנחה לו על הראש כמו כתר. מוזר חמוד. או רק מוזר? אין לי איך לדעת דברים כאלה. הוא מחייך אלי כאילו אנחנו מכירים. אולי אנחנו באמת מכירים? גם את זה אין לי שום דרך כבר לדעת. הוא חוזר לשיחה ששקע בה עם בחורה צעירה ובלונדינית, בטח סטודנטית של לינדה. הוא כנראה אמר משהו מצחיק כי הבחורה פורצת בצחוק ודוחפת אותו. היד שלה נשארת על החזה שלו, מרחיקה ומקרבת. מי אמר שאני חייבת לחכות למחוג המטופש? מה עוצר אותי מלהניח את הכוס המטופשת עם המרלו המטופש פה על השולחן — כן פה באמצע של הגבינות והזיתים והלאבנה עם הסומאק והעלי גפן הקטנים המהודקים שמירו של לינדה גילגלה לה במטבח מהעלים שהביאה איתה מהכפר (צמחוני! היא אומרת לכל אורח חדש שנכנס, מהגפן של המשפחה של מירו!)
פתאום נדמה לי שאם אשמוט את הכוס עכשיו מעל המרצפות המצוירות היא לא תנחת, לא תתנפץ, רק תיעלם באמצע האוויר. וגם אני. אני נושמת עמוק, נושפת לאט. אני חייבת לצאת מפה. לפני שהקירות יסגרו עלי, לפני שהרעם של הצחוק של האישה הזרה יהפוך להדהוד טורדני שלא אצליח לקרצף מהצד הפנימי של הגולגולת.
אני חייבת לצאת מפה. לפני שהקירות יסגרו עלי, לפני שהרעם של הצחוק של האישה הזרה יהפוך להדהוד טורדני שלא אצליח לקרצף מהצד הפנימי של הגולגולת
האיש המוזר/חמוד נעמד מעלי. אני פוקחת עיניים ומגלה שאני עדיין ישובה על ספת המשי אוריינטלי־פסים־אדום־ירוק־זהב של לינדה. לא קמתי, לא ניפצתי אף כוס, לא צעדתי אל הדלת. "את לא מכאן," הוא אומר לי, המוזר/חמוד עם הכיפה הבוכרית על הראש. הוא מנחית את מלוא המסה של הגוף המוצק שלו לצידי על המשי פסים. אני לא מצליחה לאמוד אותו. לחשב את סך המרכיבים ולהבין מי הוא בעולם. דתי עם כיפה או סתם היפי עם כובע רקום? צעיר מאפיר או מבוגר? מתחת לסבך השערות והזקן הקצר הוא יכול להיות כל אחד. "נעים מאוד," הוא ממשיך למרות שאני לא עונה. הוא מושיט לי יד והיד שלי עולה ונלחצת אל תוך שלו. "מיכה," הוא אומר. היד שלו נעימה וחמה ומועכת את שלי. "אני מסתכל עלייך כל הערב!" הוא אומר, עדיין לא שם לב שלא עניתי, "האישה הזאת היא כמו שמש," הוא עובר לדבר עלי בגוף שלישי, "היא מאירה את החדר ואני פשוט חייב להכיר אותה! כך אמרתי לעצמי מהרגע שנכנסת." הוא מחייך אלי כמו תלמיד שצייר ציור בינוני ורץ להראות, תובע ממני התפעלות. הדבר היחיד שעולה בדעתי לומר זה, "אתה זקוק לתספורת." הוא צוחק ואומר, "אני אתן לך לספר אותי אם תרצי," ומעביר יד אחת ברעמה המכסיפה, השנייה אוחזת עדיין בשלי. גל של חמימות נעימה שוטף אותי ואחריו בחילה.
המוזיקה סביבנו עליזה ואנשים שאני לא מכירה קמים לרקוד. כולם יודעים איך לזוז ומה לעשות עם הגוף שלהם. אני משֹכלת את הרגליים לצד אחד ואז לצד השני, מחזירה את שתיהן לרצפה, מצמידה אותן זו לזו ומניחה את הידיים על הברכיים. כמה מגוחך אני בטח נראית מהצד, אישה עם גוף של מריונטה, איברים קשורים בחוט, על סף קריסה. מיכה שוב אומר, "את לא מכאן." הסבלנות שלי פוקעת. "גם אתה לא מכאן," אני עונה לו באנגלית, הבנתי כבר הכול. אני צריכה כבר ללכת. "טרו," הוא אומר והאנגלית היפה שלו מעגלת לו את הפה, מאירה לו את הפנים. "נולדתי וגדלתי ביונייטד סטייטס, אבל התכוונתי שאת לא מכאן," הוא מצביע למטה, "את נשמה גבוהה!" אומר ומצביע למעלה לתקרה הגבוהה של לינדה. "יור אר היי סואול," הוא זורק את הראש שלו לאחור, פורש ידיים לצדדים ומפנה את המבט לשמיים. הכיפה הרקומה שלו נופלת לשטיח. אני מתכופפת להרים, גם הוא מתכופף. הפנים שלנו מתקרבות. האוויר בינינו נדחס ואני נושמת את הבל הפה שלו: בירה, בצל ירוק, עשן של סיגריה. "יו אר היי," אני אומרת ורוצה לומר, "חבר, אתה מבזבז את הזמן. אני עייפה מדי. ולא מעוניינת. צריכה לקום מחר בשש בבוקר. והנה, מימינך יושבת בלונדינית צוחקת. לך אליה."
הגולה שחנקה לי את הגרון מתמוססת ומחליקה החוצה עם העשן. המלקחיים שמחצו לי את כלוב הצלעות מרפים ונמוגים יחד עם העשן שיוצא לי מהאף כאילו אני מעשנת כל החיים
במקום זה אני אומרת, "יש לי שישה ילדים." זה אמור להספיק כדי להבריח את האיש שנועץ בי עיניים, חודר עמוק לתוך שלי במבט לופת. "נייס," הוא אומר ומחייך, "לי יש ארבעה. בואי צאי איתי לעשן." היד שלי אחוזה בשלו עדיין, מעוכה ומיוזעת. הוא מוביל אותי החוצה. אור צהוב וקולות של צחוק זולגים מהחלונות לסמטה.
אנחנו עומדים בחוץ, נשענים על הקיר של הבית של לינדה. מיכה מדליק ג'וינט. הוא שואף עמוק ומעביר לי. אני מסמנת "לא" עם הראש, מנופפת "לא" עם היד הפנויה, אבל הוא מתעלם, דוחף לי את הג'וינט הדולק ליד, מנתק את היד השנייה משלי, פוסע צעד וחצי הצידה ומסובב אלי את הגב. זרם אדיר של שתן מכה באספלט. הצליל מהדהד בשקט של טלביה בלילה. מהמבוכה אני מצמידה את הג'וינט לשפתיים ושואפת. לא, זאת לא מבוכה שעולה לי מהבטן, שוטפת את בית החזה, עולה ופורחת אל הראש, אלא תחושה של שחרור אדיר. הגולה שחנקה לי את הגרון מתמוססת ומחליקה החוצה עם העשן. המלקחיים שמחצו לי את כלוב הצלעות מרפים ונמוגים יחד עם העשן שיוצא לי מהאף כאילו אני מעשנת כל החיים. מיכה מסתובב חזרה אלי, צעד וחצי ואני נמעכת לתוך הקיר של הבית, לרגע קצר אני לא נושמת. לא חושבת שצריך.
"אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד / הוצאת כנרת, זמורה / 252 עמודים, מחיר: 98 שקלים חדשים