מייקל בנסון, מכותבי הפשע האמיתי הפופולאריים ביותר בעולם, מציג את "גנגסטרים נגד נאצים": ספר חדש על התפקיד שמילאו מאפיונרים יהודים - בהם מאיר לנסקי, בגסי סיגל ומיקי כהן - בהדיפת הגל הגואה של אוהדי הנאצים בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, בזמן מלחמת העולם השנייה.
במילים פשוטות, הפשיזם הוא האמונה שלפיה מנהיג דיקטטור עדיף על מנהיג נבחר, מפני שמצביעים רבים הם אויבי העם וצריך לדכא אותם. כפילוסופיה, זה דורש מנהיג חזק ושעיר לעזאזל חלש. בגרמניה, היטלר נעשה הדיקטטור והיהודים היו השעיר לעזאזל.
היטלר הטיף ל"עליונות הגזע הארי", הרעיון שהגרמנים הלבנים הבריאים הם היחידים שחשובים, ובוודאי היחידים שמורשים להחליט החלטות.
הפשיזם זוכה תמיד לפופולריות בזמנים של משבר כלכלי, כך שלא במקרה הוא צמח באירופה ובארצות הברית במקביל לשפל הכלכלי הגדול שגרם למצוקה עולמית.
בגרמניה גברו מאוד האפליה והאלימות על בסיס זהויות גזעיות, אתניות, מיניות ודתיות. שנאת היהודים, הידועה כאנטישמיות, היתה רכיב מרכזי בפשיזם של היטלר, שהוא קרא לו נאציזם - קיצור של נאציונל-סוציאליזם.
תוכניותיו של היטלר לא נעצרו ברמיסת היהודים ובסופו של דבר בהשמדתם. הוא רצה לשלוט בעולם, ובשנות השלושים פלש למדינות קטנות וחלשות יותר באירופה, עד שרק אנגליה עמדה בינו לבין ארצות הברית.
הדבר האחרון שהיטלר רצה היה להילחם בארצות הברית, שכניסתה למלחמת העולם הראשונה עצרה את התוקפנות הגרמנית. תוכניתו היתה לשכנע את האמריקאים שגרמניה היא ידידתם והיהודים הם האויב.
מספר המהגרים הגרמנים באמריקה היה שני רק לזה של האירים, והם גויסו לארגן ולהקים קבוצות צבאיות למחצה שיפיצו את הפילוסופיות הרעילות של הרייך השלישי, ובראש ובראשונה את הרעיון שהיהודים עומדים מאחורי כל הבעיות בעולם.
וכך צצו ועלו ארגונים. הראשון היה "ידידי גרמניה החדשה" שהוקם בחסות קונסול גרמניה בניו יורק, אבל הארגון סבל מעיתונות עוינת, שטענה שהוא "לא-אמריקאי", כלומר שאינו עולה בקנה אחד עם העקרונות, המסורות או המנהגים האמריקאיים.
כאילו באורח פלא, ה"ידידים" שינו צורה והיו ל"אמריקה-דוֹיטצ'ר פוֹלקסבּוּנד", (בּוּנד אמריקאי-גרמני), תחת הנהגה חדשה. נראה אתכם קוראים להם לא-פטריוטים, עכשיו כשהמילה אמריקאי היא חלק משמם.
אבל כמובן, זה היה רק משחק בסמנטיקה. לבּוּּנד החדש היתה מטרה אחת - לקדם את האג'נדה של היטלר. זה כלל הפצת שנאה כלפי יהודים ונוצרים לא-לבנים ומניעה מחיילים אמריקאים להגיע לאירופה. (אלא אם כן הם רוצים להילחם לצדו של היטלר; אז זה בסדר גמור).
הבונד שכנע את חסידיו שהדחף של אמריקה להגן על בריטניה הוא תוצר של קונספירציה קומוניסטית-יהודית. כאשר חברי הבונד נאספו להם בנחת, כדי להגן על מסר השנאה שלהם, הם ניצלו את החוקה האמריקאית. חופש הדיבור עמד לצדם. היתה להם זכות גמורה להתאסף.
אמת, אמרו המתנגדים, אבל במקרה זה יש הבדל חד בין חוקי ובין צודק.
למן ההתחלה, הבונד תמרן במומחיות את דעתם של חסידיו. הוא הציג את עצמו כ"ארגון של אמריקאים ממוצא גרמני". הבמות באספות היו תמיד מסודרות ומדויקות, עם דגלים אמריקאיים וצלבי קרס אלו לצד אלו.
הבונדיסטים הראשונים נשאו את עיניהם לא רק אל העתיד אלא גם אל העבר - הצטערו על ההפסד במלחמה הגדולה וביקשו שגרמניה תחזור לגדולתה. הם פעלו כמו חיילים קטנים, עם מדים. הם גייסו ילדים לקייטנות שלהם, ושטפו את מוחם בתעמולה פרו-היטלראית שליוותה את השחייה והמשחקים.
היו אמריקאים גרמנים שהאמינו בזה, אך לא כולם. כשקוראים את הסיפורים האלה, צריך לזכור שהרוב הגדול של האמריקאים, ובכללם אזרחים ממוצא גרמני, לא הלכו שולל אחרי המסר של הבונד. הם זיהו את השנאה. היו למעלה מ-12 מיליון גרמנים בארצות הברית בזמן השפל, והחברות בבונד ייצגה 0.2 אחוז בלבד מהמספר הזה, אחד מתוך 500.
אבל המאמינים, אותם 0.2 אחוז, היו קנאים ומסוכנים. ב-1933 היו בארצות הברית למעלה מ-100 קבוצות אנטישמיות, שפעלו בגלוי ובדבקות קנאית. אמריקאים נאצים טענו שגרמניה וארצות הברית היו יכולות להסתדר ביניהן אלמלא היהודים, שהם בעלי השפעה שלא תיאמן, שכל הכסף נמצא בידם, והם שדוחפים את שתי המדינות לעבר מלחמה. הם הניפו את דגל צלב הקרס ושרו בהתלהבות זיג הייל. הם ערכו תהלוכות, בצעידת אווז בברכיים נעולות, ופרסמו מגזינים מלאים על כל גדותיהם במידע כוזב - ליהודים יש קרניים והם שייכים לגיהינום - פייק ניוז עוד לפני שהמונח הזה היה קיים. הבונד תקשר עם 50 אלף חבריו באמצעות שבועון חדשות שנקרא Deutscher Weckruf und Beobachter (קריאת ההשכמה והתצפית הגרמנית).
המסר דיבר גם אל לבם של כמה אמריקאים לא-גרמנים. היו ביניהם בדלנים שלפי דעתם אסור לאמריקה לעולם ללחום את מלחמתם של אחרים. זו היתה במידה רבה אותה קבוצה שמנעה מארצות הברית להצטרף למלחמת העולם הראשונה כמעט עד סופה. המסר מצא הד גם בקבוצות ימניות נוצריות כמו "מגיני האמונה הנוצרית", שכבר התייחסו בחשדנות כלפי כל הלא ישוּעים, וגם אצל קפיטליסטים שמצא חן בעיניהם הרעיון שהפשיסט הוא השונא הגדול ביותר של הקומוניזם.
גם יהודי אמריקה סבלו בתקופת השפל, כמובן. האמירה הזאת על "השפעה שלא תיאמן" נראתה בוודאי כמו בדיחה אכזרית לסמרטוטר היהודי בברוקלין שהסוס החולה שלו מיאן לסחוב את העגלה באותו בוקר. למציאות לא היה כל קשר לזה. הסטריאוטיפ שהיהודים הם שודדי כספים תדלק את השנאה.
באותם ימים היתה התעמולה האנטישמית רווחת ומקובלת להדהים (בעצם, כך היו כל סוגי הגזענות). היום אנחנו שוכחים שתעשיין אמריקאי מוביל, יצרן המכוניות הנרי פורד, היה גם שונא יהודים ארסי שפרסם ומכר את הספר האנטישמי הידוע לשמצה, "הפרוטוקולים של זקני ציון", חיבור שנוצר ברוסיה והתיימר להיות תרשומת מפגישה של יהודים שזממו לשלוט בעולם. פורד הציע עותקים חינם של הספר לכל מי שקנה מכונית. הוא גם קנה את העיתון "דירבורן אינדיפנדנט", שהיה מקור של זוהמה אנטישמית. יהודים סירבו לקנות מכוניות מתוצרת פורד זמן רב לאחר מותו של הנרי פורד ולאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה, בדומה מאוד לסירובם של יהודים לקנות מכוניות גרמניות.
הגיבור הלאומי צ'רלס לינדברג, הטייס הראשון שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי, היה אוהד נאצים. ההיסטוריה שונאת ניואנסים ולכן מסתירה סודות מלוכלכים רבים.
נוסף לבונד, קבוצות דומות רבות, כל אחת עם פרשנות משלה לאנטישמיות, היו פעילות בשנות השלושים, מניו יורק עד קליפורניה. לא כולן היו גרמניות, אבל כולן היו מלאות שנאה.
היו "החולצות הכסופות", סניף נוצץ של הרעיון הפשיסטי, אנשי "החזית הנוצרית" שדחפו את אפם לכל מקום, ו"אבירי הקמֶליה הלבנה", הוותיקים שבחבורה, ארגון שפעל בלואיזיאנה מאז 1867, שנתיים בלבד אחרי שחרור העבדים, וביסודו עמד רעיון העליונות הלבנה וההרס שנגרם מערבוב דם בדם.
הקמליות הלבנות דמו מאוד ל"קו קלוקס קלאן", אבל רק בעלי אדמות יכלו להיות חברים בארגון. חברי הקו קלוקס קלאן היו החבר'ה מהפאב. הקמליות הלבנות היו רופאים ועורכי דין, מוציאים לאור של עיתונים, מנהיגים קהילתיים, מסורים כולם לשמירה על טוהר הגזע הלבן.
בתקופת השפל, המפקד הלאומי של הקמליות הלבנות היה ג'ורג' אדוארד דתרייג' מצ'רלסטון, וירג'יניה המערבית, אדריכל מוסמך. הוא נהג להרכיב משקפי שמש כדי להסתיר עיניים קטנות חמקניות וקרובות מדי זו לזו, ולפעמים הסתיר את כל ראשו בברדס לבן.
דתרייג' קנה את ראשית פרסומו בספריו על בנייה, אבל הוא ידוע בעיקר בגלל פעילותו הפוליטית. הוא נעשה ספק פופולרי ורהוט של אנטישמיות. כשהעיד בפני ועדת בית הנבחרים שחקרה פעילות אנטי-אמריקאית בסוף שנות השלושים, הוא שינה את צורת שפמו מהריבוע-נוסח-היטלר למשהו דק כל כך שנראה כמו קו מצויר בעיפרון.
לטענתו, הוא חקר את נשותיהם של כמה מחברי הקבינט של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, כדי להחליט אם "דם יהודי זורם בעורקיהן". הוא חשב שאין דבר שמפצל מדינה לשניים יותר מיצירת "אויב פנימי", ולכן האנטישמיות באמריקה חיונית לתוכניות של הקמליה הלבנה. הפעילות הפוליטית של דתרייג' היתה מוקדשת לשכנוע החקלאים והמעמד הבינוני הנמוך, שאמריקה מנוהלת בידי בנקאים יהודים מרושעים והם לבדם האחראים לשפל הגדול.
הארגון הפשיסטי שנתמקד בו בספר זה הוא הבונד (האיגוד) הגרמני האמריקאי. זה היה הארגון הגדול ביותר, עם סניפים מחוף לחוף. הם גייסו באגרסיביות אנשים צעירים, ממניעים שונים, וביסוד המסר שלהם עמד הרעיון שהיהודים הם שורש כל רע וחובה לסלק אותם. הבונד השתלט על עיירה שלמה בלונג איילנד.
כפי שניתן לצפות, תנועה אנטישמית הצומחת באמריקה של תקופת השפל הפחידה את יהודי אמריקה, שהיו לחוצים ממילא וחשו כאילו הם נושאים לוח מטרה על גבם בשני צדי האוקיינוס האטלנטי.
בספר זה אנחנו נוטים להכליל, אבל מאבקם של היהודים כאן היה מורכב יותר ולא הסתכם רק באגרופים לפרצופם של נאצים. בשנות השלושים חשף המגזין "פורצ'ן" - שעוסק בעיקר בכסף - שבערך אחד מכל עשרה אמריקאים רוצה לגרש את כל היהודים.
במשך שנים רבות עשו הנאצים האמריקאים את שלהם בלא התנגדות. למרות מאמצים מצד עיתונאים כמו ג'ון סי מטקאלף, שכתב סדרה של מאמרי חשיפה על הבונד (ראו פרק 3), אמריקה הפרוטסטנטית, האנגלו-סקסית הלבנה עדיין נטתה לניטרליות במאבק האירופי. מחוץ לערים הגדולות, רוב האנשים לא הכירו יהודים, והיה זה מוקדם מכדי שלאמריקאים יהיה אכפת מהיטלר, לכאן או לכאן.
המנהיגים בקהילות היהודיות באמריקה שמרו בדרך כלל על שתיקה, מחשש שמשהו שדומה ולו במעט למעשה תגמול עלול לגרום להסלמה. אך בסופו של דבר, קבוצה אחת קיבלה על עצמה לעשות מעשה. צועדי הבונד האמריקאי-גרמני והלגיון הכסוף פגשו יריב שקול שבא ממקור לא צפוי - גנגסטרים יהודים.
בניו יורק, בניוארק, במיניאפוליס ובלוס אנג'לס, התהלוכות הנאציות הפחידו את היהודים, אבל מה הם יכלו לעשות? התהלוכות, שבהן הלהיטו המנהיגים ההיטלראים את הצועדים לטירוף של שנאת יהודים, לא היו מנוגדות לחוק. זה מה שהפך את הגנגסטרים היהודים ללוחמים המושלמים למען המטרה. הם פגעו והרגו אנשים לצורכי פרנסה ולא ממש היה אכפת להם מהחוק.
"גנגסטרים נגד נאצים", מייקל בנסון | תרגום: דפנה לוי | הוצאת מטר | 344 עמודים