חודשים ספורים לאחר השבת השחורה, יאיר אגמון ואוריה מבורך יצאו בפרויקט מיוחד: 40 סיפורים של 40 גיבורים מ"יום אחד באוקטובר". בין המונולוגים בספר מופיעים אלה של שי-לי עטרי, רמי דוידיאן, תומאס ואמילי הנד, עמית מן ז"ל, נטע אפשטיין ז"ל - וגם סא"ל אור ליבני-בן יהודה, מג"דית בקרקל. זהו סיפורה.
מפקדת מהמקום הנשי
- אני אור בן יהודה, בת שלושים וחמש, מפקדת גדוד קרקל. המשפחה שלי הם האור והחמצן שלי בחיים. הם הכי חשובים לי בעולם. עד לפני המלחמה זה היה להיות איתם סופ"ש, מחמישי עד שבת, פעם בשבועיים. עכשיו במלחמה, אפשר לספור על כף יד אחת את הפעמים שחיבקתי אותם. ואני נשרפת מגעגועים.
הרבה פעמים שואלים אותי מה מחזיק אותי בתפקיד הזה. כי זה לא תפקיד קל. ואני חושבת שמה שמחזיק אותי כאן, מה שמשאיר אותי במשימה הזאת, זה הלוחמים והלוחמות המדהימים שיש לי. גם עכשיו, כשאני כבר מפקדת גדוד, אני כל שבוע מכניסה אליי לוחמים למשרד, ב"דלת פתוחה", רק בשביל לשמוע אותם, להקשיב להם, להתחבר לקרקע, להיות חלק מהדבר הזה. אני גם יוצאת איתם למשימות, נלחמת איתם. כי הם הכוח שלי. הם האוויר שלי. בלעדיהם אני כלום.
ואני חושבת שכל מה שאני דורשת מהלוחמים שלי, אני חייבת לעשות בעצמי. ואם אני דורשת מהם כל בוקר לקום בשעה חמש, כי אנחנו צריכים לעשות כוננות עם שחר, כי אלו השעות הרגישות של היום, אז אני אהיה שם יחד איתם, עם וסט וקסדה. אני הראשונה שתיכנס למצב כריעה. בקור, בחום, לא משנה מתי. התפקיד שלי דורש את כל תעצומות הנפש האלה. והלוחמים מאוד מחפשים את זה ומאוד מעריכים את זה.
אור ליבני-בן יהודה | צילום: דובר צה"ל
אני זוכרת שהיה אצלנו ביקור של אלוף פיקוד דרום, כשהייתי מ"פית. הוא הגיע לאחד המוצבים שלנו, והכניס את כל הלוחמים לשיחת חתך. אנחנו המפקדים היינו בחוץ, והוא שאל את החבר'ה כל מיני שאלות. וכשהוא יצא החוצה, אז הוא מסתכל עליי ואומר לי, "את, אני חושב שאת תגיעי רחוק". הסתכלתי עליו ואמרתי, "איזו מחמאה מאלוף!" והוא אמר לי, "יש לך פה לוחמת שסיפרה לי שאת שוטפת איתם את הגסטרונומים במטבח, ואת מרימה איתם את הדגלים במסדרי בוקר", ואני שומעת אותו ומסתכלת על זה רגע, מכל הדברים שאני עושה, אני עושה מארבים, פעילות מבצעית, ואני הורגת פה מחבלים על הגדר, מכל הדברים שאני עושה, זה מה שהיא סיפרה לו, שאני מנקה איתם את הגסטרונומים.
אמרתי לו "אני קצת מופתעת שזה מה שהיא בחרה לספר", אז הוא אמר לי "בדיוק הפוך, זה הדבר הכי יפה שהיא יכלה לספר עלייך. זאת לא חוכמה להיות איתם כשאת יוצאת עם סכין בין השיניים להרוג מחבלים. החוכמה היא להיות איתם בדברים הבאמת קשים, במהלך היום. ושם הם רואים את המפקדת שלהם". ואז הוא אמר לי איזה משהו, שאני הייתי קצת בשוק לשמוע, הוא אמר לי "את מפקדת מהמקום הנשי שלך".
ואני ככה קצת נעלבתי, לא הבנתי את ההערה הזאת. אז הוא הסביר, "הרבה מאוד נשים במשרות של 'גברים', בתפקידים קשוחים, מאוד מנסות להיות הדמות הקשוחה. הן עוטות על עצמן תחפושת כזאת, כדי להיות מפקדות קשוחות. הן מדברות בקול נמוך כזה, ומשנות את ההליכה שלהן. ומשהו בך, נשמר בך המקום הזה, שהוא באמת את. ובלי המסכות האלו, הדמות שלך מאוד חשובה לחיילים שלך". זה מה שהוא אמר לי, והמשפט הזה, אני חושבת שהוא ילווה אותי כל החיים. - את השבת של השבעה באוקטובר סגרתי עם הגדוד. הגדוד של קרקל יושב בנחל רביב, בגבול מצרים, ובגדול רוב הזמן אנחנו מתעסקים פה עם הברחות אלימות. יש מבריחים שמגיעים משני הצדדים של הגדר. כמעט כל יום הם מגיעים, והם יעשו הכול כדי להבריח. הרבה פעמים הם מגיעים חמושים. ואני שם בשביל לאפס את הלוחמים שלי, שיזכרו איך אנחנו מתייחסים לאירוע הזה. מבחינתי כל מי שמגיע חמוש לאירוע כזה, הוא מחבל לכל דבר.
בשבעה באוקטובר הכוננות בגזרה קצת שונה, כי זה שמחת תורה, ואנשים מטיילים. זה דרש מאיתנו כל מיני הכנות מקדימות. אז אני כבר בשש בבוקר על הצירים. ובשלב מסוים אני מקבלת טלפון מהסמ"פ שלי, שנמצא במוצב הצפוני ביותר של הגזרה, מוצב סנאי, צמוד לבני נצרים. אז הסמ"פ מתקשר אליי ואומר לי שיש צבע אדום בכל היישובים הסמוכים, וגם במוצב. שאלתי אותו מייד אם כולם תקינים, אם יש נפגעים בכוח, הוא אמר לי שכולם תקינים, אנחנו קוראים לזה "ירוק בעיניים". אבל אני שבעה חודשים מג"דית. ועד אז אף פעם לא שמעתי שהיו נפילות במוצב סנאי, זאת פעם ראשונה. ואני שואלת את עצמי מה קורה פה.
ואז אני מקבלת עוד טלפון מיהונתן צור, "ברנש", ככה קוראים לו. הוא בעצם אומר לי שמוצב סופה נכבש, ושיש שם חיילים שלו. ואני אומרת לו "בטח, אני בדרך לאנשים שלך", וכשאני מנתקת את השיחה, אז אני אומרת לעצמי "מה הוא עכשיו אמר לי, כבשו את המוצב, מה זאת אומרת כבשו", ואני לא בדיוק מבינה עד הסוף את המילים שיוצאות לי מהפה.
אני מגיעה למוצב סופה, והתמונה הראשונה שאני רואה מולי זה אכזרית, שזה נגמ"ש כבד כזה, גדול, והאכזרית תקועה על איזה בטונדה, ומסביב לאכזרית אני רואה לוחמים שוכבים על הרצפה, עם הנשק כלפי מטה, כולם פצועים בדרגות שונות, מלא לוחמים, וכשאני רואה את זה אני מייד יוצרת קשר עם התאג"ד שלי, שכיוונתי לבני נצרים, לתאילנדים, ואני אומרת להן שיש פה מלא פצועים, ומבקשת מהן שיגיעו לנקודה שאני נמצאת בה. התאג"ד מורכב מפרמדיקית, אחות, חובשות, ונהגת והן כולן עכשיו באמבולנס מתחילות לנסוע אליי.
התאג"ד שלי מגיעות, וברקע אני שומעת אותן מתחילות לטפל בפצועים של הנח"ל שנמצאים בחוץ, ליד האכזרית, ותוך כדי שאנחנו בסיטואציה הזאת, אני פתאום קולטת על הסוללות מצפון למוצב, מחבלים שהולכים שם מסביב. מלא מחבלים! אבל אני ממוקדת במחבלים שבמוצב. אני מקדמת את הרכבים הממוגנים שהגענו איתם, מכניסה אותם דרך הש"ג הראשי, ופתאום אנחנו מתחילים לקבל אש מטורפת לרכב, רימונים, ואר־פי־ג'י שמפספס אותנו בכלום, ממש עובר מעל הגג. אחד החיילים שלי יורד מהרכב וחוטף כדור לרגל, לכף רגל, והמחבלים שבתוך הבסיס מתחילים לרוץ לכיוון שלנו! כי ניקזנו אותם אלינו, ואני נמצאת שם בתוך הסיטואציה הזאת בכלל רגלית.
רק פה אני מבינה פעם ראשונה עם מה אנחנו בכלל מתמודדים. זה חוליות מיומנות, עם מקלעים, עם נ"ט, עם אר־פי־ג'י, עם רימוני רסס, יכולות צבאיות מטורפות. וגם ראינו אותם בעיניים, הם כולם עם ווסטים ומדים, קומנדו לכל דבר. ואז אני מבינה שכל מה שנותר לי לעשות זה בעצם להקפיא מצב, לגרום לזה שלא ייכנסו עוד מחבלים פנימה, שלא יחטפו לנו חיילים החוצה, ולנסות להזעיק לכאן עוד כוחות תגבור.
אני אומרת לרכבים שלי לקפל אחורה, אני מוודאת שהם יוצאים מהמוצב, סוגרת את השער, ומתקשרת למ"פ טנקים שלי, לטנקיסטיות של הפלוגה שגם כן תחתיי, ואני אומרת להם שיגיעו כמה שיותר מהר. זאת נסיעה ארוכה יחסית, וטנקים שעושים את זה על זחלים, ייקח להם הרבה זמן להגיע, אז אני מבינה שיש לי פה זמן להעביר עד שיגיע תגבור. וברגע הזה אני מבינה שאני לא יכולה להיות תלויה באף אחד. וכל מה שקורה פה, הכול עליי. - בשלב מסוים אני מזהה שיש סוללה שנמצאת מערבית אליי, סוללה ענקית, ואני ככה אומרת לעצמי, שזאת נקודה טובה להיות בה, כי הם יכולים לחדור משם, המחבלים, זאת הנקודה שהכי קרובה לעזה, אז התחלתי בדילוגים להתקדם לשם, עם החיילים שלי, כל פעם אני קופצת, נשכבת, מדלגת שוב, קופצת, נשכבת, ואז אני מגיעה לסוללה, לקצה שלה, יחד עם החפ"ק שלי, עם הקשר שלי, והנהג, ואני ככה מסיטה את הראש ואז אני רואה מולי מחזה שאני לא אשכח בחיים.
אני ממש זוכרת את הסיטואציה הזאת. אני מסתכלת, מרימה את הראש לשמיים, מורידה את הראש חזרה, מסתכלת שוב הצידה – איזה חמישה טנדרים, בדרך אליי, מלא אופנוענים, יש שם מחבלים שעושים דילוגים בין החולות, ובין העצים, וכולם עם ווסטים ומדים, ומתחילים להתקדם לכיוון שלנו, ואני לא מצליחה אפילו לספור את זה בעין, זה מאות! זה מאות! ומאחורה, בציר הרחוק רחוק, אני רואה שיירות של אזרחים עזתים, שפשוט צועדים לכיווננו, חלקם עם נשקים, חלקם בלי, ואני אומרת לעצמי, "זהו, פה אני אמות, ממש פה איפה שאני נמצאת כרגע, פה אני אמות".
הייתי בהרבה מאוד סיטואציות של היתקלויות וירי בחיים שלי, אבל זה אף פעם לא הרגיש ככה, זה אף פעם לא היה קרוב לזה אפילו. פה ממש קיבלתי את המוות, השלמתי עם המוות, הבנתי שזה הסיפור. אני זוכרת שהרמתי את הראש שלי, והתנצלתי בפני הילדים שלי, ממש ביקשתי מהם סליחה בלב, הם כל כך קטנים, וכל כך חמודים, ואני כבר לא אחזור אליהם, אני כבר לא אראה אותם, זהו, ממש הבנתי שזה הסוף. ואז אמרתי לעצמי, בסדר, אם כבר זה הסוף, אז אני אסיים את זה יפה. אני אמות כמו גדולה. אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה. ואני אלחם עד טיפת הדם האחרונה שלי.
אז אני מסתובבת לחיילים שלי, חבורה של שנים עשר לוחמים גיבורים, שמחכים שאני אגיד להם מה לעשות, אני מסתובבת אליהם עם חצי חיוך, הם סיפרו לי אחר כך שחייכתי, אני לא זכרתי את זה, ואני אומרת להם "קדימה, בואו נפרק אותם!" והם כולם, "יאללה!!!". והם באים לסוללה עם מאגים, עם כל מה שהם יכולים להביא, ואנחנו מתמקמים שם על הסוללה, ומתחילים לירות בכל מי שמתקרב לכיוון המוצב, אנחנו יורים כמו מטורפים, ובשלב מסוים, היה איתנו טיל לאו, אז אנחנו יורים אותו לכיוון אחד הטנדרים של החמאס, והטנדר מתפוצץ בפיצוץ אדיר, משהו קיצוני, היו שם כנראה הרבה מאוד חומרי נפץ, והפיצוץ הזה לוקח איתו כמה אופנוענים שהיו שם, ומפה לשם, אני קולטת פתאום שהרבה מהם מתחילים לסגת, להסתובב ולברוח חזרה. והבנתי פתאום שכן, אנחנו עושים פה משהו משמעותי.
עם אחותה, ד"ר שיר, המטפלת בפצועי המלחמה - היינו שם חצי שעה בערך, ואז, בתוך כל הבלגן של הסיטואציה, אני שומעת פתאום שרשראות של טנק מאחוריי. זו אנחת רווחה מטורפת. אמרתי לסמ"פ שלי, "תישאר פה! אני לא יודעת של מי הטנק הזה, אני רצה להביא אותו!" השעה הייתה כבר אחת עשרה בערך, ואני מתחילה רגע לדלג לאחור, להתקדם לכיוון הטנק, דרך הבטונדות, ופתאום אני קולטת מחבל קופץ עליי, מטווח אפס, כאילו עוד שנייה הוא מחבק אותי. והמזל שלי זה שאני עם כדור בקנה, עם אצבע על ההדק, וזה היה ממש מי יורה ראשון, ואני יריתי ראשונה.
והמחבל נופל מולי, ואני נעצרת, קפאתי קצת בסיטואציה, כאילו, מה זה, מה קרה פה עכשיו, ואני שומעת את הסמ"פ שלי מאחורה צועק "מג"ד, מג"ד! מג"ד את בסדר!", ואני מסתכלת על עצמי, אני בסדר! ואני מסתובבת אליו אחורה ואני מסמנת לו עם היד, הכול תחת שליטה, והוא מדלג ככה אחריי, והוא בא, ומסתכל עליי ואומר לי, "מה, כאילו, מה היה ביניכם עכשיו, מה קורה פה", ואני אומרת לו, "בדיוק מה שעובר לך עכשיו בראש".
אבל הטנק! אני נזכרת, אסור לי שהוא יברח, אנחנו צריכים אותו. רצתי מהר לכיוון שלו, ובגלל שאני מתורגלת עם הטנקיסטיות שלי, אני מתחילה לסמן לו את כל השפת סימנים של הטנקים, ומסמנת לו "מחבלים, שם, מאחוריי, תעשה את זה, פגז לשם!", והוא איתנו, הוא בעניינים! ואז יש לי פעם ראשונה איזה כוח נוסף שחובר אליי. אנחנו עושים שם איזה איגוף כזה, תופסים עמדה טובה, ופשוט יורים לכיוון שממנו המחבלים מגיעים. אנחנו יורים ויורים, והם מתרחקים משם, נסוגים, ואני מבינה, כולנו מבינים, שאם אנחנו לא נמשיך פה עכשיו בלחימה הזאת, המחבלים האלה יעברו אותנו, ופשוט יגיעו לכל היישובים מאחורינו.
בשלב מסוים הסמ"פ שלי והקשרית שלו חוטפים אר־פי־ג'י ונופלים לרצפה. אז אנחנו מוציאים אותם משם, ואני מתקשרת לחברים שלי שהם טייסים, עם מסוקי יסעור וינשוף, ואני מבקשת מהם שיבואו וינחתו במנחת ליד המוצב, כי חילצתי לשם פצועים, ואני חייבת שהם יפנו לנו את הכוחות, וזה באמת קורה! הם מגיעים, הם נוחתים שם, ומפנים לי משם פצועים. והתאג"ד שלי שם, כל הזמן מטפלות בפצועים, מעמיסות אותם, ומחלצות אותם למנחת. הצלחנו להביא לשם, למנחת, גם את הפצועים מהאכזרית שראינו, וגם את הפצועים של הגדוד שלנו, ועוד כמה אזרחים שאספנו בדרך, שברחו מקיבוץ סופה, ומפרי גן, ומכל מיני מקומות, והם בעצם כולם מקבלים טיפול מהתאג"ד המטורף שלי, של המלאכיות האלה, והמסוקים שהקפצתי מפנים אותם לסורוקה. ושם בבית חולים כבר מטפלים בהם כמו שצריך. - היו שם גם הרבה הרוגים באירוע הזה. היו שם הרוגים. ואני זוכרת, היה איזה רגע, בסוף, כשהכול נגמר, כמה דקות לפני שבאו לפנות אותם, היה רגע שהם שכבו ככה, אחד ליד השני, ואני עברתי שם ביניהם, וככה נגעתי בפנים שלהם בעדינות, ליטפתי אותם רגע, ואמרתי להם שאני מצטערת, ועצמתי להם את העיניים.
ואני זוכרת שאמרתי לעצמי באותו רגע, שהאנשים האלה, שעושים עכשיו את הדרך האחרונה שלהם, הם גיבורים מטורפים. הם נלחמו שם כמו אריות, כדי להציל את קיבוץ סופה. הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה שלהם. מה שקרה להם זה מה שאני הייתי בטוחה שיקרה לי, כשהייתי שם על הסוללה.
ולראות את הלוחמים החזקים והאציליים האלה ללא רוח חיים, זה היה רגע שאני לא אשכח אותו בחיים. ואני גם לא רוצה לשכוח אותו בחיים. ההרוגים האלו הם בעצם המראה של הלוחמים שלנו. אין קץ למסירות שלהם, אין קץ למה שהם העניקו למדינה הזו, ולאנשים שחיים כאן. הם באמת הקריבו את הדבר הכי יקר שלהם, כדי שהמדינה הזאת תמשיך להתקיים. וכדי שנוכל לחיות כאן את חיינו. ואת התחושה הזאת שהרגשתי שם, מעל החיילים הקדושים האלה, שמתו, את האהבה הזאת שהרגשתי שם בלב, אני לא אשכח כל החיים.
"יום אחד באוקטובר", יאיר אגמון ואוריה מבורך | הוצאת קורן ירושלים - ספרי מגיד | 328 עמודים