הבעיות התחילו כשעמדתי על רגל אחת וקילפתי צדפות. אם לא הייתי מדען, שמודע לנטייה האנושית לראות דפוסים במקומות שבהם הם לא קיימים, יכול להיות שהייתי מסיק שאֵל כלשהו מעניש אותי על חטא הגאווה.

מוקדם יותר באותו אחר צהריים מילאתי טופס הערכת ביצועים, והוצגה בפנַי השאלה, "מהי/מהן לדעתך החוזקה/החוזקות העיקריות שלך?"

זה היה מבנה שאלה מעורפל, שלא ציין לא את ההקשר ולא את רמת ההכללה. "מומחיות בגנטיקה" היתה התשובה המתבקשת, אבל על זה כבר העיד התואר שלי, פרופסור לגנטיקה. הידע שצברתי בנושא ליפּוֹסַרקוֹמה מיקסואידית עמד להיות כמעט לא רלוונטי, משום שפרויקט המחקר שלי בתחום זה התקרב לסיומו. "אובייקטיביות ואינטליגנציה" עשויות היו לרמוז שאני סבור כי קיימים אנשי אקדמיה שאין להם התכונות האלה, מה שנכון, אבל זה כנראה יישמע כמו אמירה חסרת טקט. ואני צריך להימנע מחוסר טקט.

עדיין חיפשתי תשובה לשאלה כשרוזי הגיעה הביתה.

"מה אתה עושה בפיג'מה?" היא שאלה.

"מכין ארוחת ערב. ובמקביל מנסה לפתור בעיה. ועושה תרגיל כפיפת ברך על רגל אחת."

"התכוונתי, למה אתה לובש פיג'מה?"

"התרחשה כאן תאונת בישול קלה שהיו מעורבים בה ערמונים שהתפוצצו. ניסיתי להאיץ את תהליך הבישול על ידי הגברת הטמפרטורה. והתוצאה — כתמי שמן על משטחים שונים." הצבעתי על סימני ההתזה שעל התקרה. "גם הבגדים שלי הושפעו מהמצב. אז נמנעתי מהפסד זמן נוסף ועברתי מיד לפיג'מה, במקום ללבוש איזה בגד בית."

"שכחת שדייב וסוניה באים לארוחת ערב?"

"ברור שלא. היום יום רביעי השני בחודש. היום שבו אני מחליף את הראש של מברשת השיניים שלי."

רוזי עשתה חיקוי של הקול שלי, סימן לכך שהיא במצב רוח טוב: "אורחים. פיג'מה. שילוב לא תקף."

"דייב וסוניה כבר ראו אותי בפיג'מה. בנסיעה לקייפ
קנוורל —"

"אל תזכיר לי את זה."

"אם מתפנה לי זמן להחליף בגדים, אני צריך להקדיש אותו למילוי הטופס להערכת ביצועים." הסברתי לה מה הבעיה.

"תכתוב פשוט מה שכתבת בשנה שעברה."

"לא מילאתי אותו בשנה שעברה. או בשנה שלפניה. או —"

"שתים־עשרה שנה באוניברסיטת קולומביה, ולא היית צריך למלא, אפילו לא פעם אחת, טופס הערכת ביצועים?"

"אני אף פעם לא ממלא את הטופס עד הסוף. תמיד יש איזו משימה בעדיפות גבוהה יותר. למרבה הצער, הפעם דייוויד בורנסטין התעקש. אם הטופס לא יהיה עד מחר על שולחנו, הוא איים לנקוט פעולת ענישה לא מוגדרת."

"אתה תקוע בַּשאלה על חוזקות?"

"נכון."

"תכתוב פשוט 'פתרון בעיות'. זאת תשובה טובה, והיא לא אמורה לחזור אליך כמו בומרנג. אם לא תמצא תרופה לסרטן, אף אחד לא יגיד לך, 'אבל אמרת שאתה טוב בפתרון בעיות'."

"את נתקלת באותה שאלה?"

"רק בערך עשרים פעם בחודש האחרון."

פרויקט המחקר הרפואי של רוזי באותה העת עמד גם הוא לפני סיום, והיא חיפשה משרה בכירה יותר. התברר שזוהי משימה קשה, כי רוב התפקידים דרשו עבודה עם מטופלים. הטענה שלה היתה: "אני רופאה מחורבנת אבל חוקרת טובה. למה לבזבז זמן על דברים שאני לא טובה בהם?" אני החלתי את אותו ההיגיון על החובה למלא את טופס הערכת הביצועים.

"ואני מניח שגם את נתת את התשובה האופטימלית," אמרתי. "'פתרון בעיות'."

"אני בדרך כלל עונה: 'יודעת לעבוד בצוות', אבל במקרה שלך..."

"זה עלול לחזור אלי כמו בומרנג."

רוזי צחקה. "אני אסיים למלא את הטופס שלך, ולך יהיה זמן להתלבש כמו שצריך. עבודת צוות, רואה?" היא כנראה הבחינה בהבעת הפנים שלי. "תוכל לעבור עליו אחרי שאסיים."

כשהמשכתי לקלף את הצדפות הנותרות, הירהרתי בהצעה של רוזי. הרגשתי סיפוק מכך שבת הזוג שלי זיהתה בי תכונה שלא הגדרתי לעצמי עד היום. אני באמת טוב בפתרון בעיות.

יש לי יתרון של גישה לא טיפוסית ("מוזרה", בפי אחרים) לניתוח מצבים ולמתַן תגובה עליהם. במשך עשרים וחמש שנות הקריירה שלי הגישה הזאת איפשרה לי להתגבר על מכשולים יומיומיים ולבצע פריצות דרך גדולות. היא גם הניבה הטבות בחיי האישיים.

בגיל עשרים הייתי סטודנט למדעי המחשב, חסר כל יכולת חברתית — אפילו בסטנדרטים של סטודנטים למדעי המחשב בני עשרים — ועם סיכוי אפסי למצוא בת זוג.

כעת, בעיקר הודות ליישום מכוון של טכניקות לפתרון בעיות, הועסקתי בעבודה מרתקת עם שכר נאה, הייתי נשוי לאישה הכי יפה והכי מתאימה לי בעולם (רוזי), והייתי אבא לילד בן עשר מוכשר ומאושר (האדסון), שהראה סימנים לכך שהוא עצמו צפוי להיות פותר בעיות חדשני.

הצלחתי לזהות את האבא הביולוגי של רוזי מבין שישים וחמישה מועמדים; להציל את עסקי הקירור של חבר שלי דייב מכישלון פיננסי; ואחרי ניתוח מפורט של העדפות הלקוחות בבר שבו רוזי ואני עבדנו במשרה חלקית — ליצור קוקטייל שזכה בפרס חביב הקהל בתחרות שהתקיימה בניו יורק.

הייתי במצב בריאותי מצוין, בין השאר בגלל שיעורים קבועים באמנויות לחימה ותוכנית כושר ששילבתי בפעילויות אחרות. מבחינה פסיכולוגית זכיתי לתמיכה מצד קבוצת הגברים המקומית שלי: דייב, ומוזיקאי שפרש לגמלאות בשם ג'ורג'.

החשיבה היצירתית שלי הניבה במשך שתים־עשרה שנות נישואים חיי שִגרה שענו לצורך של רוזי במידה של ספונטניות, אבל לא פגעו באופן מוגזם במידת היעילות. הייתי רוצה יותר סקס בחיים שלי, אבל התדירות שלו ממילא היתה מעל הממוצע ביחס לבני גילנו ולמשך מערכת היחסים שלנו, והוא היה טוב לאין שיעור משהיה בתקופה שקדמה להיכרות עם רוזי.

ההפסד המשמעותי היחיד היה אובדן החברוּת ארוכת השנים עם המנטור שלי, ג'ין. אבל גם אם מביאים את הגורם הזה בחשבון — לוּ הייתי משרטט גרף של שביעות הרצון שלי מהחיים, העקומה היתה באותה העת בנקודה הכי גבוהה שלה.

חזרתי אל צדפה שלא מצאתי בה נקודת כניסה לסכין שלי. במגירה התחתונה היה אוסף של כלים, בהם צבת. אם אשתמש בצבת כדי לשבור את קצה הקונכייה, אצור רווח שאליו אוכל להחדיר את הסכין. הרשיתי לעצמי לחוש לרגע מסופק. דון טילמן: פותר הבעיות הטוב ביותר בעולם.

רוזי הופיעה עם המחשב הנייד שלי. "איך אתה רוצה להשיב על השאלה: אילו תחומים היית רוצה לשפר? כתבתי 'אופנה'."

"כבר הערת לי על הפיג'מה."

"אני צוחקת. אבל תמיד יש מקום לשיפור. אתה גורב גרביים מיוחדים לטרקים, נכון?"

"רב־תכליתיים. חמים ביותר."

פניתי לעברה, בהתאם למוסכמה שעל פיה אנשים צריכים להסתכל זה בזה כשהם מנהלים שיחה. במקביל, כופפתי רגל אחת וירדתי לכיוון הרצפה כדי להגיע לצבת — תוך מתיחת הרגל החופשייה שלי לאחור ושמירה על זווית אנכית בשוק, כנדרש בתרגיל כפיפת ברך — בעודי מחזיק את הצדפה והסכין ביד השנייה.

כשהושטתי יד למגירה שמאחורי, הרגשתי משהו דביק. כשבחנתי את המצב לאחר מכן, התברר לי מה בדיוק קרה שם. רוזי הורתה לאחרונה להאדסון לפנות את מרכיבי ארוחת הבוקר שלו בתום השימוש. הוא בוודאי היה מרוכז בעניין אחר בזמן שהוא פינה מהשולחן והניח את בקבוק סירופ המייפל על הצד באיזושהי מגירה, בלי לסגור את הפקק.

משכתי את ידי בחזרה במהירות — תגובה פרימיטיבית למשהו לא צפוי. כתוצאה מכך, איבדתי את שיווי המשקל.

הפתרון הטוב ביותר היה להניח על הרצפה את כף הרגל המתוחה לאחור, אבל מאחר שאינסטינקטיבית לא רציתי לעצור באמצע את התרגיל, נאחזתי במגירה אחרת, דבר שלא העניק לי תמיכה יעילה ויציבה. יכול להיות שהחלקתי בגלל שמן שנותר מהתפוצצות הערמונים. התוצאה הסופית היתה שנפלתי, אם כי לא בכבדות.

רוזי צחקה. "מולטי־טסקינג," היא אמרה. "לכישורי המולטי־טסקינג שלך בהחלט לא יזיק שיפור." ואז הוסיפה, "אוי, שיט, נפצעת."

האבחנה של רוזי היתה נכונה. תקעתי את סכין הצדפות מאחורי הברך. היא כרעה על ברכיה כדי לבחון את הפציעה.

"אל תזיזי אותו!" האדסון עמד בפתח, לבוש גם הוא בפיג'מה, כמנהגו אחרי הלימודים בימי רביעי.

"זה בסדר," אמרה רוזי. "הוא לא נפצע בעמוד השדרה."

"מאיפה את יודעת?" שאל האדסון.

"אני רופאה, זוכר?"

זה היה טיעון לא משכנע, בהתחשב בכך שרוזי עצמה לא העריכה במיוחד את יכולותיה בעבודה מול מטופלים. הסכין נכנסה די עמוק, ושלולית דם נקוותה על הרצפה.

"אנחנו צריכים להתקשר למוקד חירום," אמר האדסון.

"רעיון מצוין," אמרתי.

"איפה הטלפון שלך?" שאלה רוזי.

"בנרתיק שלו. אני שוכב עליו."

"אל תזוז!" אמר האדסון ונדחק בין רוזי לביני.

"אנחנו יכולים להשתמש בטלפון שלךְ?" שאלתי את רוזי.

"האדסון, לך תחפש אותו בתיק שלי."

"את מבטיחה לא להזיז אותו? מבטיחה?"

"מבטיחה. רק תביא את הטלפון שלי."

"הם כנראה ייקחו אותי לבית החולים," אמרתי. "עד אז יעבור מספיק זמן והצדפה הבעייתית תיפתח באופן טבעי."

"דון, תשכח מארוחת הערב."

"תצטרכי להגיש את טופס הערכת הביצועים. המועד האחרון —"

האדסון חזר עם הטלפון של רוזי. היא הקישה על המסך ואמרה, "שיט." הנחתי שהסוללה שלה נגמרה — תופעה שכיחה שנוצרת בהיעדר משטר טעינה.

למרבה המזל, באותו הרגע צילצל פעמון הדלת. דייב וסוניה הם, בהתאמה, סוחר עצמאי ומבקרת פיננסית. לא היה כמעט שום ספק שלאחד מהם יהיה טלפון מתפקד. האדסון פתח בשלט־רחוק את מנעול הדלת.

כצפוי, סוניה נכנסה להיסטריה, והיתה ביקורתית ומעשית. "אוי, אלוהים, ידעתי שתהיה לך תאונה יום אחד. זה מטורף שאתה חוזר הביתה מהעבודה וצריך לבשל. אתה יכול לזוז?"

"אל תתחילי," אמרה רוזי. "רק תתקשרי למוקד החירום."

"אני מטפל בזה," אמר דייב. "זה בסדר מצדך, דון?"

"בהחלט."

רוזי בהתה במסך הנייד שלה.

"הכול בסדר?" שאלה סוניה. זאת היתה שאלה מוזרה, אבל רוזי בטח הבינה שהכוונה ב"בסדר" זה "בסדר, פרט לעובדה שדון שוכב על הרצפה מדמם בזמן שדייב מתקשר להזמין אמבולנס".

"קיבלתי את העבודה." היא אמרה את זה שוב, בקול רם יותר, והתחילה לבכות. "קיבלתי את העבודה. זאת שחשבתי שאין לי שום סיכוי לקבל."

"איזו עבודה?" שאלתי והסתכלתי אליה מהרצפה.

"העבודה אצל ג'וּדאס."

"ג'ודאס" היה פרופסור סיימון לֶפֶבר, עמית לשעבר מאוניברסיטה באוסטרליה ש"יצא" עם חברתנו קלודיה במשך כמה שנים, עד שנתפס במעשה של בגידה.

"ג'ודאס מגיע לניו יורק?"

"לא, העבודה היא במלבורן. ידעתי שאתה לא מקשיב
לי."

סביר יותר שדווקא כן הקשבתי, אבל העדפתי להתעלם מפרטים — כמו שמות של אנשים ומיקום — כדי להתמקד בפרמטרים חשובים יותר. אני אוכל למצוא עבודה באוניברסיטה בכל מקום שבו נגור, במיוחד משום שזה לא חשוב בעיני אם המשרה שלי תהיה בכירה או לא. ועכשיו הגיע תורה של רוזי לקדם את הקריירה שלה, אחרי שלקחה על עצמה את מרבית הנטל במשימת גידולו של האדסון.

"זאת יכולה להיות בעיה?" שאלה רוזי.

"ברור שלא. חדשות מצוינות. ואני לא אצטרך למלא את טופס הערכת הביצועים. אנחנו צריכים להרים כוסית כדי לחגוג את זה. מיד."

רוזי ניענעה בראשה. "אנחנו חוזרים הביתה. אני צריכה להתקשר לפיל." פיל הוא אבא של רוזי.

ההצלחה של רוזי פיצתה מעל ומעבר על הכאב שמאחורי הברך שלי. עקומת שביעות הרצון מהחיים נסקה שוב לגובה. בפעם האחרונה. האדסון עמד בפתח ואחז בראשו בשתי
ידיו.

ייתכן שהפרספקטיבה הוויזואלית יוצאת הדופן שלי, כששכבתי על הרצפה (בשילוב העובדה שהאדסון לבש פיג'מה), גרמה לי לגלות להפתעתי עד כמה הוא גבה באחרונה, ובו בזמן, כמה צעיר הוא עדיין נראה. עם השיער הכהה שלו, הארוך ביחס לבני גילו, והמשקפיים במסגרת השחורה, הוא נראה בדיוק כמוני בגיל עשר. המצוקה הניכרת שלו תרמה להבחנה
הזאת.

המטבח נדם, וכולנו הבטנו בו.

"אתה בסדר, האדסון?" שאלה סוניה.

"לא. אני לא רוצה לנסוע לאוסטרליה. אני לא רוצה לעבור לבית ספר אחר. אני לא רוצה לשנות כלום."