פרולוג
1994
"לאן את צריכה?"
"לעכו, בית הספר לקציני ים." מהאופן שבו התרוממו משקפי השמש מדגם רייבאן מעל הגבות שלו, יכולתי לראות שהוא לא ציפה לתשובה הזאת. הוא חייך חיוך רחב ונד בראשו רק ניד אחד, של הבנה, ואז ענה, "היכנסי בבקשה," ואני נכנסתי, ואמרתי, "תודה," והתיישבתי במושב שלידו, והידקתי עלי את חגורת הבטיחות, ושתקתי. תורךָ, אמרתי לעצמי בלב.
"כל כך צעירה וכבר במדים? אין לך מה לעשות בחיים?" הוא לא איכזב ואני חייכתי, אבל המשכתי להסתכל קדימה, אל הכביש שנבלע במהירות תחת הרכב. מזווית העין הצלחתי לראות שהאף שלו קצת סולד, ושהידיים שלו האוחזות בהגה חזקות ושזופות. שהשערות הבהירות שעליהן זורחות בשמש ושהוא נראה בערך בגילי, אף שהיה ניתן להניח שהוא כבר אחרי צבא, נוהג בנינוחות ברכב בגוון פיסטוק בוהק מניקיון, מדגם שכמותו לא נראה מעולם במגרש החניה הגדול של הקיבוץ. הוא הדיף ניחוח של ניקיון גברי, וכשתופף ביד אחת על הברך, לקצב מוזיקה שלא הכרתי, הוא נראה לחלוטין שבע רצון מעצמו.
"איזה יורם! מה אתה עושה בחיים המשעממים שלך?" התנערתי ועניתי במהירות. הוא צחק צחוק גדול תוך שהוא זורק את הראש לאחור, ויכולתי לראות שיש לו גומות עמוקות וארוכות שמגיעות כמעט עד העיניים. רציתי שהשיחה תימשך, אבל בתשדיר השירות ששנינו ציטטנו, הדיאלוג נקטע ברגע הזה בדיוק, ואני לא ידעתי איך ממשיכים, כי לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם אנשים שלא מכירים. זה לא משהו שלימדו בקיבוץ. אז המשכתי לפזול אליו בזהירות ולהתעסק בדיסקית שלי.
הוא לבש מכנסי דגמ"ח בצבע חאקי בהיר, ואני ניחשתי שלרגליו הוא נועל טימברלנד זהובות, כבדות, של גברים מפרסומות לסיגריות קאמל. הסריג שלבש נראָה רך ויקר. אני לא באמת מבינה משהו במחירים של סריגים, ובכלל בבגדים שקונים בחנויות. מרבית הבגדים שלי לוקטו באהבה בסלסילות היד־שנייה שניצבות תמיד במחסן הבגדים מתחת למכונת הסימון. המראה המסודר למשעי שלו היה שונה מאוד מגדודי הפלאנלים שהיינו אנחנו, מג'ינס הליווי'ס המרופט ומגופיות הכותנה הלבנות שלבשנו כולנו בקיבוץ. השיער שלו היה חום בהיר עם נגיעות של זהוב, וכשהוא צחק, העיניים שלו נהיו קצת סיניות.
אם הייתי יחיעם צביאלי, כבר הייתי פוצחת בשיחה. כבר הייתי מתחבבת עליו בחיוך כובש, כבר הייתי שואלת מי הוא ומה הוא עשה כאן בקיבוץ, ושל מי הוא ומה הוא הביא. אנשים לא סתם נכנסים אל הקיבוץ ויוצאים ממנו. אם הייתי אבא שלי, כבר מזמן הייתי מוצאת איזה קצה חוט לאחוז בו מתוך פקעת החוטים המבולגנת, כבר מזמן הייתי מושכת בעדינות פיסה שתתיר קצה של קשר מסורבל. איזה מישהו שמכיר מישהו ששנינו מכירים, איזה דוד שלו שבטח היה עם אבא שלי בחטיבה שבע או במילואים, ואז הייתי מצליחה אולי להמשיך את השיחה הזאת, שאפילו לא התחילה. התרמיל העצום הכביד לי על הברכיים ודחק את הגב שלי אל משענת המושב, ואני ניסיתי לנשום וגם לחשוב על משהו טוב להגיד.
ואז הוא התחיל לשרוק. הוא שרק לא רע, זאת האמת. אני יכולה להרוג אנשים ששורקים. זה נשאר לי עוד מההפלגות במסגרת הימייה של הקיבוץ, ששנאתי בכל לבי. גם נפטון, אל הים, שונא ששורקים. הוא חושב ששורקים לאישה שלו ואז הוא מחולל סערה, ובגלל זה אסור לשרוק בים וזה ידוע, וחוקים נכתבים בדם וגם זה ידוע, אבל מי שמכיר אותי, יודע טוב מאוד שגם ליד אלה צביאלי אסור לשרוק. זה עושה לי צמרמורת, מהסוג שקורה כשמגרדים בטעות את הציפורניים בבטון בזמן שמכינים משרוקית מגוגו של מִשמש על המשטח שמחוץ לבית הילדים. אבל הוא שרק לא רע, וזה היה האוטו שלו, אז לא אמרתי כלום, ובכל מקרה — לא מצאתי שום דבר חכם להגיד, אז שתקתי. קצת קיוויתי שהוא ישאל איפה אני משרתת, אבל הוא לא שאל, וחשבתי שבטח אני נראית לו קטנה ועלובה עם המדים האלה שלי, שאני נראית בהם בת שתים־עשרה, ועם מעיל הדובון. ניסיתי להגיד לעצמי שמה אכפת לי ממנו בכלל, עם השריקות האלה שלו, והבגדי־ערב, והזחיחות.
הוא שיחק עם הרדיו, חיפש ודילג מתחנה לתחנה, וכשכל הנחלים הלכו לים ואריק לביא פרץ מרשת ג' כמו הד שעולה מההרים והכריז, "רוצה לדעת למה? כובע!" לא התאפקתי והכרזתי גם אני איתו. ברגע הזה הוא סובב אלי שוב את הראש, ושוב חייך, כי את ה"כובע!" קראנו בקול שנינו יחד, ושוב הוא הרים את הגבות, נדמה לי שהיה שם אפילו מבט של התפעלות. "אבא שלי לא סובל את אריק לביא," אמרתי בשקט. "סבתא שלי היתה פעם מאוהבת בו," הוא ענה. "אז נראה שזה לא יקרה בינינו," החזרתי.
"לאן את צריכה להגיע? איפה את משרתת?"
"רחוק, אזור צפת."
"יב"א?" הוא הפגין בקיאות.
"מודיעין."
"איפה במודיעין?"
"לא יכולה להגיד לך. אני אצטרך להרוג אותך וזה." לא האמנתי שזה יקרה, אבל הוא צחק.
"אז של מי את?"
"של מי אני?"
"מהקיבוץ, את יודעת. מאיזו משפחה?"
"למה, את מי אתה מכיר?"
"מכיר, מכיר," גם הוא היה די חשאי.
"צביאלי."
"מה צביאלי?"
"אני. צביאלי."
"אבא שלך זה יחיעם?"
"אתה מכיר אותו?"
"יש מישהו שלא מכיר את יחיעם צביאלי?" הוא לא חייך כמו שבדרך כלל מחייכים האנשים שמכירים את אבא שלי.
"מאיפה אתה מכיר את אבא שלי?"
"מכיר, מכיר," הוא הינהן באיטיות ושוב הגביר את הרדיו, ושתק והתרכז מאוד בנהיגה. גם אני התרכזתי מאוד באבזמים של התיק שלי, שפתחתי וסגרתי ופתחתי וסגרתי, וחשבתי מה דפי היתה אומרת עכשיו, כי לדפי בטוח היה מה להגיד, לדפי תמיד יש מה להגיד, ובהיתי ישר בכביש והרגשתי את הים בקצה של עין שמאל ואת רכס הכרמל בקצה של עין ימין, מטושטשים לי בתוך הדרך, ורציתי שתיגמר כבר הנסיעה הזאת, וגם רציתי שתימשך וקיוויתי שיתחיל שוב שיר מצחיק ברדיו, אבל אז אריק איינשטיין התחיל עם שיר השיירה המעצבן שלו, ואני אמרתי בשקט, "מה זה, יום האריק היום?" וראיתי שהוא קצת מחייך וקצת גם לא.
פתאום הבנתי שהזר הזה, שבאופן שאי אפשר להסביר במילים נדמה שהוא קצת מכיר אותי, נסע משם עם הרכב החדש והמצוחצח בירוק פיסטוק שלו, ואין לי שום מושג מי הוא
רגע לפני שנחלצנו מהרכב שלו בתחנה המרכזית של חיפה, קודם התרמיל הכבד ואז אני, הוא סובב אלי את מחצית גופו, זרוע שמאל שזופה ומקופלת שרוול חבקה את ההגה. ושוב הוא חייך חיוך מלא גומות ואז שאל, "וזמן לבלות נשאר לך?" ואני נעניתי בחיוך מצועף, ובשתיקה נשאתי מבט מרמז לכיוון הים. קיוויתי ממש שהוא הבחין שהחיוך שלי מצועף ושהשיער שלי טיפה התבדר הודות לרוח הים המלוחה. הוא צחק שוב ודהר משם, ובצחוק הזה שלו, כשראשו מוטה לאחור, הוא נראה בעיני לרגע "שאגו בחורים", ואני דימיתי ששנינו עכשיו בגוונים של שחור ולבן ואפור ובג'יפ פתוח, אני במטפחת קשורה מתחת לסנטר, חמושה במשקפי שמש גדולים, ורוח אלוהים מנשבת על פני הים.
אי אפשר היה ממש לראות משם את הים, שהיה חבוי מאחורי תחנת דלק מטונפת. האוטובוס האדום של אגד נשף על הפנים שלי אוויר חום רוגז, כשלרגע עוד עמדתי שם, מבולבלת. פתאום הבנתי שהזר הזה, שבאופן שאי אפשר להסביר במילים נדמה שהוא קצת מכיר אותי, נסע משם עם הרכב החדש והמצוחצח בירוק פיסטוק שלו, ואין לי שום מושג מי הוא. שאין לי מושג בכלל מה הוא עשה בקיבוץ, ושבטח בחיים לא אראה אותו שוב, כי מה הסיכויים, ושאם הייתי מפטפטת איתו קצת יותר מלצטט בנוסטלגיה תשדיר שירות מהטלוויזיה של ילדותנו בשנות השמונים, אולי, רק אולי, אבל אני הרי לא ידעתי בכלל איך לדבר עם זרים, כלומר אנשים שהם לא מהקיבוץ, גם לא מהמשפחה שלי וגם לא בני הכיתה שלי. אלה, את מטומטמת, סיכמתי לעצמי, אבל כשהגעתי לבסיס, אחרי שלוש שעות של בחילה עמוקה באוטובוס שהתפתל בעליות לצפת, כבר כמעט שכחתי איך התחיל לי היום הזה, וכשדפי קפצה עלי ואמרה שקורסיסטים חדשים אמורים להגיע ושכדאי שנעבור ביחד על הרשימה, כבר כמעט לא היו לו פנים, לנהג מהטרמפ.
2002
תלמה אומרת שבסוף בסוף הכול יושב לי על חרדת נטישה, ושהכול כמובן, איך לא, הוא תולדה של הלינה המשותפת. כשהיא אומרת את זה, תלמה נאנחת עם הגבות ומהנהנת לאיטה, כאילו היא לבד שם ושוב יורד לה איזה אסימון, ופורשת כף יד על מפתח הצוואר, מעל החזה. זאת תנועה שהיא סיגלה לעצמה מאז שגדלו לה שם קמטים. פעם היא לא היתה עושה את זה. אמא שלי תמיד אמרה לנו שאם נמשיך להתמרח בשמן תינוקות כשאנחנו יורדות לים, ככה בדיוק ניראה כשנהיה מבוגרות. "צ'וקומוקו כומו תלמה." תלמה בגיל של אמא שלי, ולפעמים אני חושבת שאמא שלי קצת מקנאה בה בגלל הקשר שלה איתי. היא אומרת שתלמה נראית "מבוגרת לגילה". תלמה היא המטפלת הפרטית שלי מכיתה ב' בערך. אני אוטוטו סוגרת עשרים ותשעה אביבים.
ביציאה מהמקלחת, כמו משה בתיבה בחדר האוכל, נעמדתי כרוכה בתוך מגבת, שפעם היתה לבנה והיום היא אפרפרה בגוון שאין לו אופי. חשופת כתפיים, דימיתי כדרכי את המגבת לשמלה נטולת כתפיות, מהדגם שפעם לבשו כל נשות הקיבוץ. שמלות מתפירת בית, שנתפרו במתפרת הקיבוץ לפי דגמים מחוברת "בורדה", שיצאה קרוב לוודאי בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". על הראש שלי, יציבה כטורבן, נכרכה מגבת שפעם היתה אדומה ועכשיו צבעה ורוד עתיק. מהסימונים בפינות המגבות הישנות אפשר בקלות לזהות אותי. אני 314 כחול. בחדר שלי, מתחת לבלטות המרוטות של רצפת השומשום האפורה, עבד הקירור התת־רצפתי בעוצמה מלאה. "אולי יום אחד, כשתתבגרי," ערבה אומרת, "תביני שבחורה שהיא עוד מעט בת שלושים ועדיין גרה בחדר מצ'וקמק של חיילים בקיבוץ, אם היא רוצה שדברים יקרו לה — היא צריכה לעשות שהדברים יקרו לה. ואת יודעת למה אני מתכוונת." ערבה תמיד מוסיפה משפטים כמו "ואת יודעת למה אני מתכוונת". היא מאלו שיודעים הכול ומרגישים תמיד שמחובתם לחדד נקודות לטובת האחרים שברור שלא הבינו.
"אולי יום אחד, כשתתבגרי," ערבה אומרת, "תביני שבחורה שהיא עוד מעט בת שלושים ועדיין גרה בחדר מצ'וקמק של חיילים בקיבוץ, אם היא רוצה שדברים יקרו לה — היא צריכה לעשות שהדברים יקרו לה. ואת יודעת למה אני מתכוונת"
דלת הבית של ערבה ואיתן מרוטה. היא מוכתמת ומשופשפת מהשריטות שנצח חורט בה, מתחנן לצאת כחץ שלוח אל העולם. כשמישהו מעז להתקרב אל הבית, נצח קופץ נרגש, הראש שלו נחבט בצרור המפתחות של ערבה הנעוץ בחור המנעול. הצרור של ערבה כבד, מלא וגדוש במפתחות לכל הקיבוץ, ומעוטר בלב פלסטיק ישן, שקוף, שבתוכו פתק ירוק מקומט, כתוב בעיפרון בכתב יד מתאמץ של ילדה: "לאימה, יום האם סמאח, מיגוני".
נכנסתי בלי לדפוק, ונצח זינק עלי. התלתלים שלו מתחילים להאפיר, אבל הוא עדיין מתחזק אנרגיות של זמר תימני ברגע הפריצה לבמה. כשגוני היתה קטנה היא קראה לו מצח והיתה מתגוששת איתו על הרצפה הקרה, היא והוא, שני הגורים של איתן וערבה, עד שערבה היתה צועקת על איתן שהכלב יפסיק כבר ללקק לה את הילדה, ומרימה אותה ומנגבת ממנה במהירות את סימני הלשון הצוהלת שלו. לפני שגוני נולדה, ערבה עוד היתה פנויה לשלוח מבט אוהב ומתפעל אל התלתלים השחורים של הכלב שלה ואל דילוגיו הנרגשים. עכשיו אין לה זמן לדברים כאלה, כי יש מיליון ועדות ונושאים לטפל בהם בקיבוץ, ויש לי מזל שהיא חברת מזכירות בכירה, ואולי אני עדיין לא מבינה את זה, אבל לה זה ברור מאוד כמה חשוב שמישהו במשפחה הזאת יהיה תמיד בעניינים, ושאני אגיד תודה שהיא דואגת לי איפה שרק צריך, כי מי כמוני יודע שצריך. ערבה היא החברה הכי טובה שלי. היא גם האחות הגדולה שלי.
"חג המשק" מאת שני הדר / הוצאת כנרת, זמורה / 288 עמודים, 98 שקלים חדשים