שש גופות
סעיד הביט שוב בשעונו תחת השמש הקופחת. על אף שהשעה הייתה ברורה לו, הוא מצא עצמו מביט שוב ושוב בשעון העתיק שהוריש לו סבו, כמו מחפש בו את התשובות שלא מצא בחוץ.
הוא שלף את מטפחתו הרקומה, דיירת קבע בכיסו, וניגב את מפלי הזיעה שזלגו ממצחו. גם הבוקר הזליף עליה כמה טיפות מהבושם של אשתו, נושא את ריחה איתו. שנים במשטרה לימדו אותו שטוב יעשה אם יקפיד לשאת מטפחת בכיסו כי לעולם אין לדעת מתי יידרש לה. גם חולצתו המגוהצת הייתה ספוגה זיעה. האם סביר הדבר שבגילו המתקדם הוא ממשיך להתרוצץ כך בשטח? אולי הגיע הזמן שיקשיב לאשתו, שללא ספק חסה על בריאותו יותר ממנו, וכבר חודשים ארוכים מפצירה בו לסרב להרפתקאות כאלה בגילו ולהתעקש לבצע את עבודתו מהמשרד הממוזג במשטרת אַדָנָה. חולצתו הספוגה וברכיו הכואבות רמזו שאולי יש צדק בדבריה. גופו כבר לא מה שהיה פעם. הוא קיפל את מטפחתו הרקומה ותחב אותה בחזרה לכיסו.
הוא הרים את מבטו והביט סביב. זירות רצח מעטות זוכות לתפאורה עוצרת נשימה כזאת. זירות הרצח שביקר בהן היו לרוב בסמטאות אפלות, מטונפות ומצחינות, שגם בקבוק שלם מהבושם של אשתו על המטפחת לא היה יכול להן.
אתר החפירות היה מרוחק מתחנת המשטרה מרחק של קצת יותר משעה, אך ההרגשה הייתה כאילו מדובר באזור זמן אחר. נופיה האורבניים של העיר התחלפו בשרשראות הרים פסטורליות שפסגותיהם נצצו באור השמש. צמחייה עבותה כיסתה הכל. שעה נסיעה והעולם שינה את עצמו לבלי הכר.
את הפסטורליה הזאת פצעו שש גופות זרות, מוזרות למראה. הבגדים שעטו היו ישנים, בלויים, ולא תאמו את הזמן ואת המקום. הן היו מעוותות למדי והמראה שלהן היה מטריד. לולא היה מדובר בזירת רצח, המקום יכול היה לשמש בקלות כאתר צילומים של סרט המשחזר תקופה היסטורית עתיקה.
סעיד ראה לא מעט גופות במהלך הקריירה שלו, אך אלה היו שונות מכל מה שראה עד כה. אי אפשר היה לטעות כי מדובר בגופות של אנשים זקנים מאוד, זקנים באופן מעורר תהיה. הן היו מכווצות, מכופפות, ציפורניהן התעקלו, עורן היה דק, שקוף כמעט. אך מעל הכל הטריד אותו הריח. או ליתר דיוק, היעדר הריח.
ריח הגופות רדף אותו תמיד. בכל פעם ריחו המזוויע של הבשר הנרקב חדר לכל תא בגופו ולא עזב אותו גם אחרי כמה מקלחות ואינספור הזלפות בושם על מטפחות. ריח גופות ביום שמש כזה היה צריך להגיע עד תחנת המשטרה באדנה, אבל כשהוא התקרב לאחת מהן והתכוון לעצור את נשימתו, לקרב את המטפחת המבושמת לאפו, לא הגיע גל הריח המוכר. כיצד זה ייתכן? הוא העביר יד על שפמו העבות, המוקפד, וניגב שוב את הזיעה.
הצוות שלו כבר סיים לטפל ברוב הגופות. בתוך שקיות הפלסטיק האטומות הן נראו כגופות של ילדים, קטנות ומכווצות כל־כך. סעיד ניגש לגופה האחרונה שעוד נותרה בשטח. הוא רכן מעליה, ככל שהרשו לו ברכיו. בניגוד לשאר הגופות היא דווקא נראתה מכווצת פחות, נראה כי בחייה הייתה ודאי דמות רחבת ממדים. גם בגדיה נראו שונים, עתיקים אומנם, אך אחרים. מעוטרים יותר, בלויים פחות.
הוא סבב סביב הגופה. הזיעה ניגרה על מצחו. הוא שלף שוב את המטפחת מכיסו אך זו נשמטה בטעות מידיו ונחתה על זרועה של הגופה. לעזאזל. הוא הכניס שוב את ידו לכיס, שלף כפפה חד פעמית, שגם היא שכנה בו דרך קבע, והתכופף להרים את המטפחת. על חלקה הפנימי של הזרוע השמוטה הבחין לפתע בקעקוע קטן. עיניו נפערו בתדהמה.
הוא שלף ממפתח חולצתו את משקפי הראייה שלו וקירב את מבטו. אי אפשר להתבלבל. הוא ראה את הקעקוע הזה בעבר, ואפילו מקרוב. הוא עטה כפפה חדשה על ידו והפשיל בעדינות את השרוול. כשנגע בזרועה של הגופה נפל מתוך כף ידה חפץ קטן, דמוי אבן.
סעיד הרים את האבן הקטנה. קווי המתאר שלה תפסו את מבטו. זאת עצם, אולי אחת החוליות? חריטות דקות היו חרוטות עליה, כמו כתב עתיק. לרגע דמיין כאילו היא פועמת בידו, כאילו יש לה דופק.
סעיד ראה לא מעט גופות במהלך הקריירה שלו, אך אלה היו שונות מכל מה שראה עד כה. אי אפשר היה לטעות כי מדובר בגופות של אנשים זקנים מאוד, זקנים באופן מעורר תהיה. הן היו מכווצות, מכופפות, ציפורניהן התעקלו, עורן היה דק, שקוף כמעט. אך מעל הכל הטריד אותו הריח. או ליתר דיוק, היעדר הריח
הוא חייב לחזור למשרד. השמש כנראה השפיעה עליו, הוא מתחיל להזות. הוא שלף את מכשיר הטלפון שלו מהכיס, צילם את הקעקוע הקטן ורשם בפנקסו תזכורת לבקש ממנתחי הגופות לבדוק אם גם באחרות הופיע אותו סימן. הוא לא הצליח להתיק את מבטו מהקעקוע. כיצד זה ייתכן? רעד עבר בגופו.
"פארוק, בוא הנה." קולו של סעיד הרעים בשטח ופארוק, החוקר הצעיר שמצלמה מקצועית הייתה תלויה על צווארו, סימן שהוא כבר מגיע.
אגלי זיעה נכנסו לעיניו של סעיד והוא הושיט יד אוטומטית לכיס. אבל מטפחתו הריחנית והמעומלנת הייתה נתונה עתה בתוך כפפה. הוא התרומם אך בקושי.
בדרך כלל בשלב הזה של החקירה כבר היה לו בידו איזה קצה חוט. שמו הלך לפניו והקולגות שלו היו צוחקים שסעיד מזהה את קצה החוט לפתרון תעלומות עוד בטרם הגיע לזירה. אבל עתה, עברו כבר כמה שעות בזירה ואין לו קצה חוט. הוא יחכה לתוצאות בדיקת המעבדה ולזיהוי הגופות ומשם ימשיך. אבל הקעקוע, הקעקוע לא נתן לו מנוח.
פארוק הגיע והגיש לו בקבוק מים.
"תשתה, המפקד, חם היום."
סעיד הודה לו ופתח את הבקבוק ביד רועדת.
"הכל בסדר, המפקד?" פארוק שאל בהיסוס נוכח צבע פניו החיוורות של סעיד, "כמעט סיימנו, אולי תחזור לרכב?"
"צלם את הזרוע הזאת," סעיד הצביע לעבר הגופה, רעד קל חלף בקולו, "וגם את העצם הזאת."
פארוק הנהן ומיהר לעשות כדבריו.
אנשי צוות נוספים הגיעו לעזור לסיים לטפל בגופה, וסעיד החל לצעוד לעבר המכוניות, שעמדו לא רחוק משם.
הברכיים שלו כאבו, אך הוא לא שעה לכאב. תשומת ליבו הייתה נתונה כולה בקעקוע. ליד הרכבים עמד עדיין הארכיאולוג הזר, שהזעיק את המשטרה. הוא פגש אותו בבוקר, עת הגיעו לזירה, וכעת הוא נשען על הרכב בכובע רחב שוליים, כזה שהזכיר כובע של אינדיאנה ג'ונס.
"אדם, נכון?" פנה אליו באנגלית העילגת שלו. אדם הנהן והסיר את כובעו.
"נכון. אז מה אתה אומר? יש לכם כיוון?" אדם גלגל סיגריה והצית אותה במצת גדול, עטור חריטות.
"נצטרך לבדוק. אתה אומר שזה מה שראית בבוקר כשהגעת?" סעיד הרים גבה בשאלה, כמטיל ספק בדבריו, כמו יש משהו שאדם מנסה להסתיר ממנו.
"כן, כמו שאמרתי לך. הגעתי ראשון לאתר כמו בכל בוקר בחצי השנה האחרונה, וזה מה שראיתי. אולי זה קשור לרעידת האדמה שהייתה בלילה?"
"אללה ביליר, אלוהים יודע," נאנח סעיד. "נחכה לתוצאות הנתיחה."
"מתי אפשר יהיה לחדש את העבודה?" אדם הצביע לעבר תל החפירות שסרטי סימון מפוספסים אדום ולבן גידרו אותו עתה.
"תקבל הודעה מסודרת. בינתיים האתר סגור עד הודעה חדשה. אבל תישאר זמין, כן? יכול להיות שארצה לשאול אותך כמה שאלות," הוא סיכם.
"הן נראות משונות, הגופות האלה, נכון?" אדם הרים את מבטו.
סעיד נתן בו מבט זעוף. שלא יתערב עכשיו בחקירה, הארכיאולוג הזר הזה, גם ככה חם לו, הברכיים שלו כאבו והקעקוע ההוא הטריד את מנוחתו. מה שחסר לו עכשיו, שגם הארכיאולוג הזה יטריד אותו.
"חם היום, כדאי שתשתה." אדם מעך את בדל הסיגריה על הקרקע בקצה מגפו המאובק ואז התכופף להרים אותו.
סעיד ציין לעצמו שאדם שלף מכיסו קופסת עופרת קטנה ומשופשפת, שללא ספק ראתה ימים יפים יותר, והכניס לתוכה את הבדל.
סעיד הנהן ונכנס לרכב. הוא כיוון אליו את פתח המזגן וניסה לדלות ממנו מעט קרירות.
"הכל בסדר, המפקד?" שאל דאוד, הנהג שלו.
"סע," ענה והיטה מעט את משענת הכיסא לאחור, מנסה להשיב את נשימתו.
פרק 2
כתב כנעני קדום
אדם נשען על משענת כיסא העץ בחדרו ונאנח. היום הזה היה קצת יותר מדי, אפילו עבורו. הוא הכין כוס קפה וכהרגלו, שאף שאיפה עמוקה, התמלא בריח המשכר של הקפה. זה היה הטקס הקטן שלו תמיד. רק לאחר מכן לגם לגימה ארוכה.
את הקפה הראשון של הבוקר, אותו נהג לשפות על הגזייה באתר החפירות, הוא פספס בחסות היום המוזר הזה. הוא תמיד אמר שיום שמתחיל ללא קפה עתיד להיות יום מלא תהפוכות. על טקס הקפה תמיד הקפיד, אך מאז שהגיע לטורקיה הוא הפך לחוויה ממש. רק לפני יומיים קנה את פולי הקפה בשוק והתרגש כשנטחנו אל מול עיניו. הריח שלו, ריח של קפה אמיתי הנטחן במקום, הספיק בשביל להצית את חושיו, ועתה, כששאף את ניחוח ההל, הרגיש כי כוחותיו שבים אליו. גם המקלחת החמה שזה עתה סיים היטיבה עימו.
הוא הניח את בגדי העבודה שלו בשק הכביסה, וניסה לגרש ממוחו את המחשבה כי היו בקרבת גופות. את השק הניח ליד הדלת ואת נעליו מלאות הבוץ הניח במרפסת הקטנה שפנתה אל נוף ההרים היפהפה, נוף שהיה מנת חלקו בחודשים האחרונים.
כל יום הוא הפתעה. אתה יודע איך הוא מתחיל, אבל אין לך מושג איך יסתיים. הדבר האחרון שתיאר לעצמו כשהגיע הבוקר לאתר החפירות, היה למצוא בו שש גופות. גם צורתן המוזרה לא הניחה לו. הוא נשכב פרקדן על המיטה הגדולה, פרש את איבריו ולקח אליו את המצלמה. הוא התבונן שוב ושוב בתמונות שהספיק לצלם באתר החפירות בטרם הגיעה המשטרה.
הוא עבר על התמונות. הבגדים המוזרים שעטו הגופות תפסו מִיָד את מבטו. המראה שלהן סיפר שהן לא מכאן. הוא מעולם לא ראה גופות במצב כזה. כשהגיע לתמונת האבן הנתונה בתוך כף יד, עצר.
עוד באתר ראה אדם שהגופה ההיא שונה מהאחרות. היא הייתה גדולה יותר ובגדיה מעוטרים יותר, בלויים פחות. הוא ראה שהיא אוחזת דבר מה בידה, אולי הייתה זו אבן. הוא תלש דף מתוך הפנקס שלו ובעדינות, שלא לפגוע בראיות, הזיז אותה מעט. הוא הספיק לצלם רק תמונה אחת שלה כששמע את הסירנות ומיהר לחזור לרכבו בכניסה לאתר החפירות. הדבר האחרון שהיה צריך זה שהשוטרים יראו אותו מסתובב ליד הגופות בזירת הרצח. למרות יחסיו הטובים עם השלטונות, שהעניקו לו רישיון לחפור באתר, הוא לא רצה לבחון את טיב היחסים שלו גם עם המשטרה הטורקית.
הוא הגדיל עתה את התמונה עד קצה גבול היכולת של המצלמה. עכשיו היה בטוח כי מדובר בעצם אנושית. אבל מה אלו החריטות הקטנות? חושיו נדרכו. החריטות היו סדורות כמו בכתב עתיק. הוא ראה חריטות כאלה בעבר, אבל איפה?
נקישה בדלת הקפיצה אותו, והוא מיהר לסגור את המצלמה.
"לאונדרי, סיר." נשמעה הקריאה מעבר לדלת. הוא שכח שהזמין שירותי כביסה.
כנראה היום הזה באמת יותר מדי אם המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה שמשטרת טורקיה נוקשת על דלתו ובאה להחרים את המצלמה שלו ולקחת אותו לחקירה.
הוא פתח את הדלת והניח בידו של העובד כמה מטבעות, והפעם הקפיד לנעול אותה. הוא חיבר את המצלמה למחשב. על הצג התמונות היו גדולות יותר והחריטות ברורות יותר. אולי זו כנענית עתיקה?
אדם תמיד אמר שביום שיאבד את צמרמורות ההתרגשות שלו, זה יהיה היום בו יתלה את המכוש ויחפש לעצמו מקצוע חדש
הוא נזכר בפרופסור הישראלי שפגש בשנה שעברה בכנס על תרבויות עתיקות במזרח התיכון. בניגוד לשאר ההרצאות המשמימות שניתנו בו, הרצאות שגרמו לאדם להצטער שהסכים להשתתף בכנס מלכתחילה, ההרצאה של פרופסור בק דווקא הייתה מרתקת, ולו רק בגלל חוש ההומור המשובח שלו. אדם הודה לו על הרצאה מרתקת ופרופסור בק שיתף שבעצמו כמעט מת משעמום מההרצאות ומהמרצים גם יחד. הם אפילו סעדו יחד ארוחת צוהריים. אולי הכתובת העתיקה תעניין אותו?
המחשבה העבירה צמרמורת קלה בגבו. הוא חייך. הוא הכיר אותה, את הצמרמורת הזאת, שהייתה מופיעה בכל פעם שעמד בפני תעלומה מחקרית. הוא תמיד חשב שמלאכת הארכיאולוגיה מזכירה קצת מלאכת בילוש. גם הוא עקב אחרי סימנים דוממים, דולה מהם מידע, וידע שאם רק יקשיב להם הם יספרו לו את הסיפור שלהם. הוא תמיד אמר שביום שיאבד את צמרמורות ההתרגשות שלו, זה יהיה היום בו יתלה את המכוש ויחפש לעצמו מקצוע חדש.
הוא ערך את התמונה של האבן עם החריטות, הגדיל אותה עד כמה שהצליח ושלח מייל לפרופסור בק.
הוא התבונן שוב בשאר התמונות. הוא כבר ראה לא מעט גופות בחייו, גם בשטח וגם בספרות המקצועית, אבל אלה לא היו דומות לשום דבר שראה בעבר. אולי בכל זאת יש פה משהו. הוא לקח לגימה נוספת מהקפה שכבר התקרר וסגר את המחשב.
אתר החפירות יהיה סגור לפחות לעוד כמה ימים. מה יעשה בזמן הזה? מהאוניברסיטה כבר התריעו שאם לא יפרסם בקרוב את המאמרים שהתחייב לכתוב תקציב המחקר שלו יהיה בסכנה. הוא תמיד מצא דרך להתחמק מכתיבת המאמרים האלה, הגם שידע כי זה המחיר שהוא נדרש לשלם עבור צמרמורות ההתרגשות שלו. זה מחיר החופש שלו. הוא הכיר בחשיבותם של הפרסומים האלה, אבל הכיר גם במנות האגו הגדושות שעמדו מאחוריהם ובתאוות התהילה. בשטח הוא הרגיש חי כל־כך, אך בכל פעם שהיה צריך לשבת מול המחשב ולכתוב מאמרים הרגיש שמשהו בו קצת מת.
הוא גלגל סיגריה, הכין כוס קפה חדשה ויצא למרפסת. אוויר נעים, קריר, ליטף את פניו. הנוף המהפנט נפרש לפניו. הוא עצם לרגע את עיניו והתמסר לתחושת הסחרחורת הקלה שהציפה בו תמיד השאיפה הראשונה.
שעת בין הערביים צבעה את שרשרת ההרים בצבעי אדום-כתום, העצימה את יופיים, את עוצמתם. הרגעים האלה, של עוד לא לילה וכבר לא יום, היו אהובים עליו במיוחד. אלה רגעים שכל שנייה בהם שונה מקודמתה. גם הוא כזה, לא זה ולא זה, מחבק את השינוי כחלק בלתי נפרד ממנו, ממהותו. ויחד עם זאת, הרגעים האלה תמיד הגניבו גם תחושת בדידות קלה, עוצמתית ברכותה אך עמוקה שאין להתעלם ממנה. ואולי זה בכלל געגוע? געגוע למה? הוא לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שלו ומעך אותה בתשומת לב, ביסודיות, במאפרה. כשנכנס פנימה ראה כי הטלפון שלו מהבהב, התראה על הודעת דואר חדשה.
אדם היקר,
אני שמח לשמוע ממך! פינה חמה שמורה לך אצלי אחרי שהצלת אז את חיי ממוות משעמום בכנס.
באשר לשאלתך, אין לי מושג איך צצה העצם הזאת בחפירותיך, אך החריטות עליה, שאומנם הצריכו אותי להוציא את זכוכית המַגדלת מהמגירה, הן אכן אותיות בכנענית עתיקה. בדקתי עבורך את משמעותן ואני כמעט בטוח שפירושן -לוז.
ממה שהבנתי ממך, אתה חוקר את אזור 'שערי קיליקיה' שם שכנה הממלכה העתיקה של כיזוואתנה, הלא כן? העובדה הזאת אכן מעניינת, כי בכתובים העתיקים מוזכרת עיר בשם לוז, שככל הנראה מזוהה עם העיר לווזנטיה, Lawazantiya, הנמצאת באזור. בכל מקרה, אם אתה שואל אותי, כתובת כנענית עתיקה באזור זה בהחלט שווה בדיקה נוספת. ברשותך, אשמח להעביר את הממצאים הללו לאחת מעוזרות המחקר שלי, דוקטורנטית שחקרה את העיר לוז. אעביר לה רק לאחר אישורך, כמובן.
הרבה הצלחה יקירי, ושלא נשתעמם לעולם.
שלך,
גדעון בק
תחושת הבטן שלו הזכירה לו שוב עד כמה היא חדה ובועטת. הוא פתח את המחשב והעתיק את שם העיר שכתב פרופסור בק למנוע החיפוש. עוד ועוד פיסות מידע עלו במהירות לנגד עיניו. מפות עתיקות של אימפריית החתים, ועוד ועוד אזכורים של עיר בשם לוז עלו בכל חיפוש שעשה. בכולם היה מצוין כי היא ממוקמת באזור קיליקיה, אזור אתר החפירות שלו.
הוא לקח את המחשב, נשכב על המיטה, והעמיק בחיפוש. פיסות מידע מתורגמות מכתבי קודש יהודיים עתיקים סיפרו גם הם על עיר בשם לוז באזור זה. הוא פתח את פנקסו המרופט וכתב בו נקודות.
קרול, בת זוגו האחרונה, טענה תמיד שאם לא היה ארכיאולוג, היה רופא. כתב היד שלו היה קשה לקריאה יותר מכל חריטה כנענית.
כשהרים את ראשו מהפנקס, נדהם לגלות כי השעה כמעט שתיים לפנות בוקר. לאן נעלם הזמן? המחשבה העלתה חיוך נוסף על שפתיו. גם זה היה עוד סימן עבורו. בכל מקום בו הזמן נעלם תמיד ידע כי שם צריך להיות ליבו. יש כאן משהו, ללא ספק, הוא הנהן. הוא הביט בשרבוטים בפנקס, שב להביט בצג המחשב ואז בכל האזכורים של העיר בכתובים היהודיים העתיקים. הוא יצטרך עזרה.
ידיו כמו נטלו עצמאות ופתחו את קובץ התקציב. הוא לא פתח אותו מאז שחתם עליו נשיא האוניברסיטה לפני כמה חודשים. הוא הביט בתקציב שנותר והחל לחשב חישובים בפנקס.
אתה יודע שיש לך מחשבון בטלפון, כן? הייתה אומרת לו קרול, אך הוא היה צוחק ומסביר לה שכל החישובים האלה מסתדרים לו רק על הדף. 'איש המערות', הייתה מכנה אותו והוא רק היה מושך בכתפיו וחוזר לפנקס שלו ולעיפרון שקצהו נשוך תמיד.
על אף השעה המאוחרת פתח את המייל שלו. גם ככה לא יצטרך להשכים קום מחר, אז עוד כמה דקות לא ישנו הרבה.
פרופסור בק היקר,
תודה על התשובה המהירה. מאשר להעביר את הממצאים, כמובן.
ממה שאני מבין עכשיו אזדקק לעזרה במחקר הקטן שמתחיל להתרקם פה. ואשמח לעזרתך. האם תוכל למצוא עבורי חוקר בתחום התרבות היהודית העתיקה שמכיר את העיר הזאת? אולי עוזרת המחקר שהזכרת?
אני מציע מלגת קיום בתמורה, שתכלול כרטיס טיסה, הוצאות מחייה ומשכורת צנועה. יש צורך להגיע לכאן, כמובן, לתקופה של כחודש. זמינות מיידית.
מאחל לך שלא תשתעמם לרגע, ואל תשכח שהעולם האמיתי נמצא מחוץ לאקדמיה, כן?
שלך,
אדם
הוא סגר את המחשב והניח אותו ליד המיטה. רגע לפני שנרדם, ביטל את התראת השעון המעורר.
"לוז" מאת דנה נעמי בן שלומי, מטאור הוצאה לאור. 332 עמודים, 98 ש"ח
הספר יגיע למדפים ב-1.9