פרויקט גורסקי

לפני ליון היא הייתה במוֹנפֶּליֶיה, וממונפלייה נסעה לליון בדרכים בלתי אפשריות, זה לא היה עניין פשוט. השכם בבוקר תפסה ויקטוריה טרמפ עם שני חשמלאים ביציאה מן העיר. אחרי כמה החלקות על הכביש החליטו לנסוע בדרך הבינעירונית, ובגלל זה הם קצת התעכבו. שני הגברים, האחד צעיר יותר, בגילה של ויקטוריה, מתלמד, והאחר מבוגר יותר, בן חמישים בערך, המעסיק, התגלו כאנשים שמחים, ומפני שאי אפשר לתקשר בקלות עם טרמפיסטית שלא יודעת צרפתית, הם שרו. הם כבר הגיעו לבית הרביעי של "חריץ התחת"[1] כשפתאום המשאית הקטנה שלהם האטה, ובאופן לא מרהיב במיוחד נטתה הצִדה בכניסה לכיכר. מכיוון שהבלימה הייתה חדה וסיבוב ההגה לא מוצלח, סטה החלק האחורי של הרכב מן הכביש והגלגל האחורי הימני ננעץ במעמקי תעלה. נשמעו כמה קללות הגונות, אבל מצב הרוח הטוב נשמר והם המשיכו לשיר את השיר בזמן שהושיבו את ויקטוריה במושב הנהג ודחפו את הרכב בכל כוחם בעוד השלג ממשיך לרדת. "תתחממי, חמודה," אמר המבוגר, ספק לוויקטוריה ספק למשאית, אבל אף אחת מהן לא הצליחה להגיע לתוצאה הרצויה. "קדימה, תתחממי, את מסוגלת!" אבל ללא הועיל. שום גרר לא היה פנוי במיָדי, כולם היו עסוקים במקרי חירום דחופים יותר. שום גרר לא היה יכול לומר מתי יגיע, אפילו לא בערך. היה צריך להעביר את הזמן ולהתחמם, ומישהו כבר יגיע ברגע שיתאפשר. במרחב הפתוח, אפופים ערפל כבד וללא בתים באופק, הצטופפו שלושתם בחלק האחורי של המשאית, עטופים בשמיכות שמצאו שם, ממתינים ונושפים אל כפות ידיהם. ואז, כדי להעביר את הזמן, בעגה צרפתית-אנגלית מגומגמת, התחילה ויקטוריה פעם נוספת לספר על פרויקט גוֹרְסְקִי.

            "פרויקט גורסקי?" שואל אוד, שחותך ישירות על השולחן נקניק אגוזים שיוגש לצד בקבוקי הבירה השוויצריים.

            "הם אף פעם לא שמעו עליו, היית מאמין?"

          אוד מעיף מבט חטוף באחותו, שלא נראית בקיאה בנושא יותר ממנו.

            "פרויקט גורסקי?"

            "כן."

          אוד חושב שזה באמת אומר לו משהו. הוא מהרהר, ולבסוף מחליט שלא, זה לא אומר לו כלום.

          "זה לא אומר לי כלום," הוא מתוודה.

          "גם לי לא," אומרת לואיז.

          "ממש שום דבר?"

          את אותה תדהמה הפגינה ויקטוריה אמש, במושב האחורי של משאית החשמלאים. הייתה אפלולית, אי אפשר היה לדעת אם השעה שתים-עשרה בצהריים או ארבע אחרי הצהריים, ולכן ויקטוריה לא ידעה אם היא רעבה, אם היא מעדיפה מלוח או מתוק, בירה או קפה כדי ללוות את סיפורה. היא עשתה כפי שעשו בני לווייתה, שהדליקו גזייה, הכינו מרק וחילקו את שני הכריכים שלהם לשלושה. באמת אנשים נחמדים, אלמלא מכשול השפה.

          "Back in time," התעקשה ויקטוריה,  Back in time, d’you understand"?"

          החשמלאים עשו כמה מאמצים להבין; האחד, המעסיק, מפני שלא היה לו דבר טוב יותר לעשות; השני, המתלמד, בסקרנות אמיתית אך בהצלחה פחותה. את פרויקט גורסקי לא פשוט להסביר. הוא רב-פנים, היסטורי, כלכלי, אתי, ובלי להבין את אלה הוא נשמע קצת מגוחך, ובזה ויקטוריה לא מעוניינת.

          "לחיות בעבר, בקיצור?" סיכם המתלמד.

          ויקטוריה אמרה שכן, אבל לא רק. החשמלאים צריכים לשים לב גם לרעיון הצמצום ולרעיון תור הזהב. הם עדיין לא הבינו. הם לעולם לא יבינו את זה עד הסוף, למרות ששוחחו שעות ארוכות בתוך המשאית, דחוקים בין שולחן עבודה עמוס כלי עבודה לבין חלון קטן מזכוכית אקרילית.

          בז'נבה ויקטוריה מרגישה בהחלט הרבה יותר מובנת. היא מביעה את התלהבותה: יש אנשים עם רעיונות מקוריים, זה מהמם! היא מדגישה שפרויקט גורסקי פתוח לכולם ולואיז אומרת שזה נהדר, כלומר כמובן שאי אפשר לעזוב ככה את הכול בִּן לילה, אבל נהדר.

          זוג הרופאים, שדיברו שניהם אנגלית מצוינת וזכו לאותם ההסברים בדיוק, שאלו, אז בליוֹן, כשישבו סביב השולחן ואכלו ביף בורגיניון, מה קורה, לפי פרויקט גורסקי, למי שיחלה בשנת 1800, האם יסרב לקחת אנטיביוטיקה ויסתייע בהקזות דם. במשאית שאל המתלמד, שבכל זאת תפס משהו, שאלה דומה בנוגע לשימוש באמצעי מניעה (הוא ידע לומר condom[2]). אוד, בז'נבה, שואל באיזו שנה נעלם האינטרנט ומה עושים אלה שנולדו לתוך האינטרנט. הרופאים התעניינו בבעיות אספקה; אוד - בתאריך המצאת האופניים; לואיז – בתאריך המצאת ההסקה.

          ויקטוריה מהססת ומפגינה חוסר בקיאות בפרטים. היא מתחמקת ומתמקדת בדיון בהנחות היסוד של הפרויקט, שאותן היא מכירה על בוריין. הן עוסקות, במהותן, בבחינה מחדש של המיותר. העיקר והמיותר: הנה לכם לב העניין.

          כדי להסביר את עצמה בערב יום שלישי ההוא בז'נבה, היא פותחת את סיפורה ב-2 בנובמבר 2012, תאריך השקת אייפון 5 - בדיוק כפי שעשתה בין מונפלייה לליון ביום שני אחר הצהריים, ובליון ביום שלישי בצהריים - כדי להוביל את מאזיניה אל 12 בנובמבר של אותה שנה, 2012, יום מעצרו של מיכאיל גורסקי, בעקבות פתיחת חקירה בעוון פגיעה ברכושו של הזולת.

 ***

מיכַאיל גורסקי היווני היה נשיא ומנכ"ל, לא פחות, של חברת טלפונים סלולריים במדינתו. כמו בפעמים הקודמות, ואפילו יותר מאשר בפעמים הקודמות, הוא הכין בקפידה את קמפיין השקת האייפון החדש, שהוצג, כמו בפעמים הקודמות, ואפילו יותר, כמהפכה. החומרים הפרסומיים היו מרהיבים. היה ברור שהמבצע יעבור בשלום משום שטיב המוצר כבר מוכר וידוע. החברה הזמינה כמות מכשירים כפולה מן הפעם הקודמת, והפריטים היקרים אוחסנו: תהיה התנפלות המונית, יהיו רווחים בלתי רגילים. מיכאיל גורסקי בדיוק חגג את יום הולדתו הארבעים.

          בערב היום הגדול הוא התקשה להירדם, התהפך וחזר והתהפך במיטתו, הלך לסלון לעשן ולשתות, וכשכלום לא הועיל יצא מהדירה היוקרתית שלו באישון לילה, עם בת הלוויה היוקרתית שלו, שגם היא התרגשה מאוד ושתתה כמה שוטים של וודקה. במכונית היוקרתית שלו נהג עד מרכז העיר ועבר על פני חלונות הראווה של החברה. השעה הייתה ארבע וחצי בבוקר, ולפני כל חנות כבר נוצר תור קטן של ממתינים. מיכאיל גורסקי נהם בסיפוק. הביטי באנשים הללו, אמר לבת זוגו, אני המשיח שלהם.

          בת זוגו, שהייתה בהחלט צעירה ומושכת, השיבה לו בנשיכת שפתיים ובניפוח בית החזה, ביטוי לתחושת הגאווה שעוררה בה המחשבה שתבלה את הלילה לצדו של גבר כזה. המחוות האלה, שאישרו את דעתו של מיכאיל גורסקי על עצמו, עוררו בו תשוקה עזה ודחף להשביעה מיד. יד על ירך בת הזוג, האצה מופרזת, הוא נסע עד לחנות היפה ביותר שלו, זרק מבט רושף אחרון בלקוחות העתיד המתקהלים, החנה את הכרכרה שלו על המדרכה והוביל את בת הזוג דרך הדלת האחורית, שמפתחותיה היו ברשותו. ואז, על הקרטונים בירכתי החנות, הסתער עליה מיכאיל גורסקי בשקיקה.

          כאשר סיימו, מתנשפים, הביטו בבלגן שחוללו במחסן, בקופסאות האייפון 5 שפיזרו תנועות האגן של המנכ"ל. הוא ניצל את ההזדמנות להשחיל הערה שנונה הנוגעת למצלול המילה "תפוח" ולדמיונו לביטוי יווני המתאר "אשכים". שאגות צחוקו הדהדו עד המדפים העליונים. לאחר מכן קם, רכס את מכנסיו, הרים כמה קופסאות וערם אותן בערימה מסודרת, וביצע ביסודיות כמה מתיחות (לא כל אחד יכול להיות מנכ"ל) בעורף, בכתפיים ובירכיים, בעוד בת הזוג שלו מחפשת משהו במחסן המבולגן והטלפון הנייד שלה משמש לה פנס.

          באותו הרגע ממש, כפי שאפשר ללמוד מהתיאור שמביא מיכאיל גורסקי עצמו במניפסט שכתב, באותו הרגע בדיוק - וזה מה שמצדיק, בין היתר, את הפרק הארוטי באותו מניספט - בזה הרגע, אם כן, חווה מיכאיל גורסקי את סימניה הראשונים של מה שיכנה אחר כך "בחילת ששת הימים".

          בעוד בת הזוג ממשיכה בחיפושיה בין הצללים, נתקף מיכאיל גורסקי בחילה איומה. עווית עלתה מקרביו אל גרונו והגיעה לפיו, והוא כיסה את שפתיו בכף ידו והתגלגל על הרצפה. בבת אחת התמוטט, וראשו נחבט בלוח המתכת של אחד המדפים. שרוע על הרצפה, המום, הוא הביט בקופסאות הקטנות, לבנות וחדשות, שכמו רקדו לפניו. הוא התרומם בעזרת המדפים והשתרך עד לדלת. כשיצא מן המחסן, מצא את עצמו בחנות. ופתאום, ראה אותם. בפעם הראשונה הוא ראה אותם באמת, מסודרים כמו בצלים, בכל מקום, אייפון, סמסונג, נוקיה, אריקסון, בלקברי, גדודים גדודים, והוא ידע שיש מהם עוד, במגירות, כמויות של פלסטיק, זכוכית ופלדה, ונדמה היה לו שההמון הזה הולך וגדל, מתגודד והופך למפלצת נאלחת, מחלחל מבעד לסדקים ומתחת לדלתות כמים מזוהמים שעולים מן הביבים על מנת להציף במגיפה את כל המשפחות הצועדות על המדרכות. הוא איבד את ההכרה.

          בת הזוג, שנחרדה מקול החבטה של ראשו ברצפה, ניסתה להעיר אותו באמצעות כמה סטירות הגונות, בעוד הלקוחות העתידיים מצטופפים ליד חלון הראווה כדי לצפות בסצנה המגונה המתרחשת בפנים. בצעד מעורר הערצה היא הצליחה לשאת את מיכאיל גורסקי עד לפתח המכונית והסיעה אותו לביתו. את הלילה בילה רכון מעל לאסלה והחמיץ בסופו של דבר את השקת האייפון 5, שהוכתרה כהצלחה.

בימים הבאים ביקר מיכאיל גורסקי בכל אחד מהמחסנים שלו וראה אותם באור חדש, באימה. שוב הברזל, הזכוכית והפלסטיק, מעתה ועד עולם ארגזי קרטון המכילים עוד ברזל, זכוכית ופלסטיק, עם הוראות שימוש ואביזרים נלווים, דחוסים בין משטחי עץ. כל החומר הזה חנק אותו. בחילה תקפה אותו בכל ביקור, דלפה מבין הדוכנים שאת תכולתם מנה בלחש. הגועל נגס בו מבפנים, התבשל ורתח, במשך שישה ימים של סיוט מתמשך ונורא.

          ביום השביעי לקח מיכאיל גורסקי את העניינים לידיים. חמוש בחליפת שלושה חלקים ובשיער מסורק למשעי, הוא הגיע בבוקר יום חמישי, 8 בנובמבר 2012, למרכז היבוא של החברה, כמאה קילומטרים מצפון לבירה, שם אופסן רוב המלאי תחת אבטחה כבדה. הודות למוניטין שצבר לו בחברה (דיוקנו תלוי לראווה בכל המשרדים) הפקידים, שרק לעתים נדירות זכו לראות אותו מתהלך ביניהם כאחד העם והדבר החמיא להם, קיבלו אותו בכבוד, בלוויית קמצוץ דאגה. הודות לביטחונו העצמי וליכולתו לחלק פקודות מבלי לעורר חשד, הוא עצר פריקת סמי-טריילר ודרש להטעינו מחדש ומיד. לבסוף, בעזרת רישיון נהיגה מתאים שהקנה לו עברו כאדם שבנה את עצמו בעשר אצבעות, עזב את המגרש וידיו על הגה המשאית.

          לרגיעה המתפשטת שליוותה את חלקו הראשון של המבצע הייתה השפעה חיובית על מיכאיל גורסקי, שהתמוגג למראה טונות הסחורה הנתונה לחסדיו. הוא זמזם לעצמו בהנאה כשעצר לתדלק באחת התחנות בדרך, וכשהגיע לקופה אפילו נידב כמה הערות מלומדות בנושא מחירי הנפט הגולמי. הוא מילא על חשבונו את מכל הדלק שתכולתו מאתיים ליטרים, מה שאמנם הלחיץ אותו קצת אבל לא העיב על מצב רוחו המרומם. הוא המשיך לנסוע עד לאתר פסולת, שם תכנן לנצל את נכונותם של העובדים לקבל שוחד ולבקש מהם שיפתחו לו את השער ויצביעו על ערימות הפסולת המובלות היישר אל הכבשן.

          באותו יום לפני הצהריים, באתר פסולת מסוים בפרברים הצפוניים של אתונה, עלו בלהבות לא פחות משלושים ושלושה משטחי עץ, שכל אחד מהם נשא שישים ארגזי קרטון, שהכילו כל אחד שמונים עד מאה טלפונים חדשים לחלוטין ואביזרים נלווים רבים, מכל המותגים. בסך הכול כמעט מאתיים אלף פריטים, שוויים של הזולים יותר כמאה דולר ביציאה מן המפעל, חמש מאות דולר על המדף בחנות. החישוב המדויק יוצג לימים בבית המשפט.

          במשך כל הזמן הזה נעלמה הבחילה כלא הייתה. מיכאיל גורסקי נסע לכיוון הים, שם בילה שלושה ימים של שלווה גדולה, ניסח את המניפסט שלו, כתב כמה מכתבים לקרובים ואכל דג צלוי באור השמש השוקעת.

          לאחר מכן התייצב בתחנת המשטרה, הודה במעשיו ונשלח לכלא, שם הוא נמצא כבר קצת יותר משנה.

***

הרעיון המרכזי במניפסט של מיכאיל גורסקי שנכתב בשלושה ימים על חוף הים האגאי, הוא כזה: בשלב מסוים בהיסטוריה פנתה האנושות לנתיב שגוי. כך להערכתו של המחבר. מתי בדיוק? לשאלה זו הציע גורסקי להקדיש את חוכמתו ואת הונו. פרויקט גורסקי מבקש לחקור באופן מדעי, בסבלנות ומתוך ניסיון את הרגע שבאופן פרטי היה מקור הבחילה האישי של המחבר, ובאופן כללי הוא המקור להרס העולם, כאילו שחייו הם גרסה מואצת של ההיסטוריה. מיכאיל גורסקי יקבץ סביבו אנשים שיחד איתו ישאפו לגלות את נקודת האיזון בין המחסור, שהיה במשך זמן רב מקור מצוקתו של האדם, לבין השפע המופרז, שלתוכו קרסו גורסקי וכך גם התרבות כולה. פרויקט גורסקי התחיל ב-1 ביוני 2015, ומאז בכל חודש נסוגים המשתתפים עוד שנה אחת לתוך העבר. יולי היה 2014, אוגוסט 2013, ספטמבר 2012, וכן הלאה. החודש הנוכחי, ינואר 2018, הגיע לשנת 1984, ובעוד חמישה-עשר ימים יגלה הפרויקט את 1983 מחדש. זאת אומרת, המשתתפים יתנהגו כאילו השנה היא 1983. מבחינה טכנולוגית, הם יוותרו שלב אחר שלב על כל התגליות וההמצאות. היום הראשון בכל חודש נפתח במעין טקס השמדה, ובו כל החפצים שאי אפשר להשתמש בהם עוד מושלכים למכולת אשפה שמועלה באש. לאחר מכן כל משתתף מקבל שבועיים למחשבה על הרווח וההפסד של אותה שנה. מיכאיל גורסקי עצמו מרכז את החיבורים, עורך את הסיכום ומפרסם באינטרנט. עד עכשיו הועלו כמה נושאים ראויים לציון, אבל עדיין אין שום דבר בלתי רגיל. הטלפונים הסלולריים לא קיימים עוד, ובטלוויזיה נשארו ערוצי צפייה מעטים בלבד. התמונות בשחור-לבן יחזרו בעוד שנה, וכולם מחכים בקוצר רוח להמשך, ובסדר הזה: סופם של המיקסֶרים, סופו של הרדיו, סופן של המכוניות, סופו של החשמל, סוף הרדיאטור, ובאופן כללי סופן של המכונות מכל הסוגים. פרויקט גורסקי מעוניין לחיות מחדש את המהפכה התעשייתית. בערך ב-1775 הניסוי אמור להשיג את מטרתו ולהסתיים, תקופה שמקבילה לעשרים שנה של פרויקט גורסקי: 2035-2015. ב-2035 הם יחיו מחדש את תור הזהב. את המערך המדוקדק, על כל פרטיו וכלליו, הגה מיכאיל גורסקי במשך תקופת כליאתו, והוא מודה לכל מי שתמך בו בזמנים הקשים האלה. הוא מציע רשימה ביבליוגרפית ארוכה שאפשר להיעזר בה אם רוצים להכיר את מקורות ההשפעה שלו, משימה שנרתמו אליה כמה דוקטורנטים יוונים ואמריקאים. 

ויקטוריה רוצה לראות את זה. לכן היא נוסעת לשם, אבל רק לטיול. היא מקציבה לעצמה שנתיים: נאנט, בורדו, מונפלייה, ז'נבה, ציריך, מינכן, ברלין בשלב הראשון, ולאחר מכן מדינות הבלקן (היא תקבע את המסלול המדויק יחד עם החבר שלה, שנמצא בברלין) ולבסוף יוון ופרויקט גורסקי. היא תישאר שם אולי חודש, אולי שנה. היא לא חושבת שתישאר שם עד 2035. היא תשמח לחיות את סוף עידן הטלוויזיה, שיהיה אחד הרגעים החזקים. לשם כך היא תצטרך להגיע לשם לפני 2021. יש לה זמן.