בנסיבות אחרת רונית הייתה ממשיכה הלאה, הרי כבר הייתה סחוטה ומיואשת מחיפושיה. היא חשבה שהיא ניסתה כבר את כל הדברים שיכולים לגרום לה להרגיש טוב, אך היא הייתה עדיין נסערת מהלילה שעבר והפגישה בה נזרקה על-ידי נמרוד, בחור שמאוד חיבבה. כשיצאה ראתה מודעה על עץ לא רענן בפינת הרחובות שפינוזה ובן-גוריון. מודעה הקוראת להשתתף בסוף השבוע הראשון של סדנה "אושר יחסי" שהיא עוד מהרהרת באירועי אתמול והסיבה להם. נמרוד זרק אותה לא מכיוון שהייתה לא מעניינת או לא מושכת, הרי היא בלונדינית טבעית בעלת חזה שופע, מה שרוב הגברים, ונמרוד בכללם, מאד אוהבים. לרונית היה גם ידע מעודכן בתחום הקולנוע, המדע, הספרות והרוח וגם ידעה להעביר אותו בקול עמוק, חושני ומשכנע. לא היה לה מושג מדוע גברים נוהגים "לזרוק" אותה כל הזמן, חלקם אפילו מבלי ששכבו איתה.
כשקמה כתבה לנמרוד אי-מייל המוחה על הפרידה, הוא ענה לה מהר ובמייל קצר: "אני אפילו לא מבין מה את רוצה ממני".
פתאום היכתה בה תובנה בלתי נסבלת: עשר שנים עברו מאז סיימה בהצטיינות תואר בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ועזבה את בית הוריה בגבעתיים. היא, שסומנה ככישרון מבטיח לא מצאה פרנסה בתחום שלה או כל עבודה ראויה, או אפילו בן-זוג לשמו למרות בחנה גברים רבים, לאחרונה התאהבה גם בנהג מונית, מה שפעם נחשב אצלה "הכי מחוץ לתחום”, אבל גם הוא נסע לו אחרי שהמונה סיים את פעילותו.
בהתחלה עבדה בעבודות מזכירות שונות ובשעות הערב השתתפה בשיעורים בכנסיה הסיינטולוגית ביפו ועזבה אותה. כשש"ס, המפלגה החרדית המזרחית, צברה כוח גדול בפרלמנט, היא התנכרה לדת לגמרי ולסבא שלה שומר המצוות.
היא ניסתה להתקבל לתפקיד אוצרת תערוכות, אך בשל אופייה הנעים נזרקה מכל המדרגות. כאשר מפלגת שינוי, מפלגה שחרתה על דגלה עזרה למעמד הביניים עם דגש חילוני ואשכנזי, החלה ללכת לשיעורי דת ספרדים רפורמיים, אבל עם הזמן, גם לבקש עצות מרבנים אמיתיים. סבה שנפטר בוודאי היה גאה בה לו הספיק לראות זאת.
להודו נסעה כאשר פוטרה ממשרתה כמזכירה בכירה בחברת בניה. שוב היא גילתה את היוגה וכשחזרה הלכה למרכזי יוגה שונים בתל אביב וערכה מדיטציות בחוף גאולה, אז הכירה כל מיני רוחניקים והחליטה להתנזר לתקופה, אבל לא לאורך זמן.
על התקופה שהייתה בדת הקיטאים, היא לא מדברת. מדובר בכת משונה שנוהלה על-ידי ישראלי "אזרח העולם" . במשך 3 חודשים הייתה מנותקת מהעולם, שירתה את הגורו והרתה לו.
אחרי ההפלה הטבעית, שהייתה כנראה עקב נפילה, או מכה מאחת מחברות הכת האחרות שגם הייתה בהריון מהמאסטר. היא נאלצה לעזוב בבושת פנים. המשבר הוביל להתמכרות קשה לאלכוהול. היא נגמלה רק בהתערבות בני משפחתה וחזרה לעבוד כמזכירה. הפעם במשרד אדריכלים קטן, אינטימי ומעוצב בנעימות עם אנשים נעימים היא הלכה הביתה, פגשה את נמרוד, שהיה נאה, חכם ונדיב. בדיוק כשנראה שהחיים חוזרים למסלולם, הוא עזב אותה מבלי לומר מדוע.
"אושר יחסי", הבטיחה המודעה. "סדנה בלתי נשכחת של שלושה ימים!" רונית הזדהתה כל-כך. לראשונה הרגישה שמישהו מדבר איתה בכנות ולא מבטיח לה הרים וגבעות אלא אושר יחסי בלבד.
כשהגיעה לעבודה החדשה התקשרה למספר שהתנוסס על המודעה אותה תלשה כולה מהלוח, הבחור השרמנטי שענה לטלפון לקח ממנה את מספר כרטיס האשראי וסיפר לה להגיע ביום חמישי הקרוב לקיבוץ גבעת חיים איחוד.
כל אותו שבוע התקשתה לישון, רועדת מציפייה והתרגשות, שסוף סוף יהיה משהו בחיים האלו שמותאם לצרכיה.
כאשר התייצבה בקיבוץ במבנה שכלל 3 צימרים גדולים עם עוד חמש נשים ושני גברים, נאמר להם שזה המחזור הראשון של "אושר יחסי" ושהם יכולים להיות גאים בכך. "הסדנאות האלו יכולות להביא אושר לעולם, באופן יחסי כמובן".
שני מדריכים ומדריכה קיבלו את פניהם בברכה. אמנם קצת נראה שמישהו נעל את השער בחוזקה רבה מדי אבל מיד הוסבר שכדי להגיע להישגים ממשיים, צריך להתנתק מהעולם החיצוני לשלושה ימים. התמונות הקשות של סילוקה מהכת, התמונות של הגורו ובת זוגו ההרה צוחקים עליה, הציפו את מוחה, אך כשהובטח לה שמדובר רק בשלושה ימים, רווח לה במעט.
אחרי נאומו של ירום, המדריך הגבוה שלבש חולצה שעליה הוטבעה הכתובת
"אושר יחסי (R)" , בו דיבר על יכולת האדם להתעלות על כל אתגר גופני ושכלי, עלתה המדריכה הילי לדבר "אני הילי ואני אחראית על הפעילויות בסדנה, פעילויות שיביאו לכם אושר יחסי, מוכנים?!"
"כן", ענו שמונת הצייתנים.
"אוקיי, אתם זוכרים את תקופת הצבא?", כולם הנהנו."
יפה!", אמרה הילי, "והאם אתם זוכרים מסעות מפרכים, את מנות הקרב המגעילות, את הכוחניות, את הריחוק מהבית ועוד כל מיני חוויות קשות?"
"כן!"
"יופי, וזוכרים איך כשהשתחררתם מהצבא הכל נראה נהדר?"
"כן".
"והכל מאושר?"
"כן".
"גם דברים שלא חשבתם בחיים שתיהנו מהם לפני שהתגייסתם?"
"כן!"
"יופי, תסתדרו בשלשות!"
משהו במעמד גרם להם לציות מיידי, המדריכים זיהו זאת ואיימו על שמונת החלוצים שאם לא ינקו את הצימרים למרות שהיו כבר מצוחצחים להפליא, הם לא "יצאו הביתה". הם קרצפו את רצפות השירותים ונשמו ממרחק סנטימטר את האדים הרעילים של חומרי הניקיון. אחר-כך אולצו לרוץ סביב המבנים עם דליי מים בלי לשפוך טיפה. כאשר עברו מול פתח הצימר האמצעי, יכלו לראות הכנה של ארוחת מלכים, מבשלת זקנה ומיומנת בישלה מרק, פסטה, כדורי בשר איטלקיים, ברווז צלוי ברוטב, סלטים ועוד מטעמים והגישה הכל על השולחן עם שמונה צלחות.
בכל פעם שאחד משמונת השמוקים עבר בצימר המרכזי להשלמת הניקיונות והריח עלה באוויר ומילא את נחיריו עד שהבטן הרגישה כאילו היא מחוררת, חייכה אליו הילי ואמרה שהעבודה הקשה תשתלם להם, כי "בסוף כל יגע יש שכר" ושהם ייהנו מהארוחה המלכותית יותר, כי הם עבדו קשה בשבילה.
אחרי שלוש שעות של מאמץ סיזיפי הרשו להם להיכנס לחדר האמצעי. הם הצטוו לשיר שיר הלל למדריכים המספקים להם מזון איכותי. כשסיימו לשיר, הילי, ירום והמדריך השלישי זרקו את האוכל על הרצפה מנה אחר מנה, כדורי הפסטה והסלטים הפכו לעיסה חסרת צורה שעליה דרכו ארוכות, אבל עדיין הריח דגדג באפם.
"אם מישהו עוד רוצה לאכול, הוא מוזמן", אמר ירום לתדהמת שמונת האמיצים.
רונית ועוד בחור ניגשו לעיסה, אך הילי ירקה לתוכה וירום השתין עליה . כך החליטו, שמונה בעקבות אחד, ללכת לישון רעבים.
לשמונת האפסים המודרניים האלו לא ניתנה שהות למחות, הם נכנסו לצימר הצפוני, למה שנקרא בפני המדריכים, "שעת הרוח", שם אמרה הילי לשמונת מרהיבי העוז שאלו הן השעות הכי חשובות בסדנה. שעת הרוח כללה משחקי הישרדות שבהם הורו המדריכים להתחלק לשלוש קבוצות שוות. בכל פעם שנכשלו, האיש שלא מצא קבוצה, היה צריך להיענש בעונש שבחרו השאר. בהתחלה בחרו עונשים קלים כמו שכיבות סמיכה או דקלום ארוך של שירה, אבל המדריכים הכחושים לא אהבו את זה ודרשו עונשים "יצירתיים" יותר. אם הקבוצה לא מצאה עונש הולם, אז כולם נענשו בידי היחיד שהיה יכול לנקום את נקמתו. לאט לאט קשרי הידידות שרק התחילו להירקם בין שמונת המוחלשים נפרמו, הם לא אכלו מאז הבוקר ועוד הובטח להם פרס בדמות סטייק עסיסי למי שימצא את העונש היצירתי ביותר. לגידי, אחד משמונת היקרים, הציע לקשור את רונית ברצועה ולהוביל אותה כששדיה בחוץ תוך כדי כשהיא מדקלמת את מיטב שירת ימי הביניים של יהודה הלוי ואבן גבירול, הובטח סטייק אך כשיצא מהצימר הצפוני קיבל ממרח לוף ישן ולא מבושל ואכל את כולו ואף ביקש עוד, למרות שכל הטירונות הצבאית שעבר אכל הכל חוץ מאותו מאכל הידוע לשמצה.
אחרי "שעת הרוח" הגיעה "שעת החינוך". בשעת החינוך הקריאו להם את מיטב הספרות העברית בלי שיכלו לסתום את אוזניהם או למלוק לעצמם את הראש. אחר-כך הראו להם אסופה של סרטי אימה. כשאלו גילו שאחד משמונת החארות האלו נהנה מהסרטים, לקחו אותו לחדר אחר שבו הוקרנו דרמות משפחתיות. אחרי "תנאים של חיבה", שממנו לא נחתך אפילו קטע אחד ו"על גאווה ודעה קדומה" ממנו שום שנייה ממנו לא נערכה, הוא צרח צרחת אימים עד שהורשה לו לחזור לחבורה.
אחרי שעת החינוך, כשהשמש כבר שקעה, הם שהו בחדרים שלהם בשני הצימרים הצדדיים. הצימרים נאטמו לגמרי לאור.
אחרי שעות שבהן ישבו קשורים למיטותיהם, מתבוססים רטובים פרשותיהם, הוצאו בבת אחת לשמש, שכבר זרחה במלואה.
"אתם רואים שאתם מסוגלים להסתגל מהר?!", צרחה הילי.
"כן", צרחו שמונת המוצלחים בחזרה.
רונית הוכתה בתדהמה, הרי תמיד היה קשה לה להתעורר ועכשיו כאילו כלום, "אולי באמת אני יכולה לעשות הכל", אמרה לעצמה.
הם יצאו לשדה הסמוך עם מעדר ועם אתי חפירה וניכשו עשבים עד שמונה בבוקר, אז הוגשו להם מים. מעולם לא נהנתה ככה ממים, אפילו כאשר הייתה עושה הרבה יוגה ופעילות גופנית, תמיד הייתה צריכה להמתיק אותם איכשהו או לחלוט משהו לתוכם, לחמם אותם או בצעירותה, גם לשתות הרבה שתייה חריפה. עתה מי הברז נראו לה כנקטר האלים.
"רעב הוא הטבח הטוב ביותר", אמרה הילי, ולכולם זאת נשמעה אמת מוחלטת. "כאשר יש רק אופציה אחת, אנשים נהיים ממוקדים", המשיכה.
רונית נשבעה שלעולם לא תשב שוב בבית קפה שמציע 50 סוגים או יותר של אספרסו.
אחר כך נשלחה השמינייה האמיצה לחפור בורות מחוץ למתחם. כאשר נחפרו הבורות נאמר לגברים להתפשט ולהיכנס, ואילו לנשים לכסות אותם בחול.
נורית, שרועי וכנותו מצאו חן בעינייה, סירבה.
המדריכים צעקו, אבל היא אמרה שלא משנה מה הם יעשו להם וכמה יתעללו בהם, הם לא יצליחו לקבור את רוח האדם. למשמע דברים אלו הורשו המדריכים לתת לרונית להתחלף עם רועי, וחברותיה החלו מכסות אותה בעפר. כשהכל החל להיערם עליה והגרון נמלא בחול, הרגישה לראשונה בחייה שהיא רוצה לנשום, שהיא כל-כך רוצה לחיות! היא נאנקה וניסתה להתחמק. אחרי שכמעט הייתה קבורה לגמרי פתחו חבריה את הבור בהוראת המדריכים.
"האם יש משהו שאת רוצה להשיג בחיים?", שאלה הילי.
"כן!", צעקה רונית.
"מה את רוצה?!"
"אני רוצה להצליח ואני רוצה למצוא אהבה".
"נהדר", אמרה הילי, "כשתרצי הצלחה ואהבה כמו שרצית לחיות ולנשום כשהיית בבור, תמצאי אותן!"
אחרי ארוחת צהריים, שכללה לחם עבש, גבינה ישנה מלאה ירוקת וירקות רקובים, אותם אכלו השמונה בתאווה, בירכו את אלוהים ואף ביקשו תוספת, כונסו כולם בצימר הראשי.
"אחרי יום אחד של סדנה אני חושב שיש התקדמות ואני מרוצה מכם", אמר ירום, "שילמתם כל-כך הרבה כסף כדי להגיע לפה ולהיות במחזור הראשון, ואנחנו יודעים כמה זה חשוב לכם, אנחנו יודעים שהסדנה לא קלה, ולכן אני מודיע עכשיו שמי שרוצה יכול לעזוב וללכת הביתה, אבל לדעתי הוא מפספס. אם מישהו בכל זאת לא מרוצה, הוא יכול ללכת ונחזיר לו ארבעת אלפיים שקלים פלוס מע"מ כי הוא עבר רק חצי דרך "
אחרי כחצי שעה חזרו כולם לצימרים ל"שעת הרוח" של אחרי הצהריים המומים מעצמם, הרי אתמול בלילה, כשהיו קשורים ולא ראו דבר, דיברו על התאבדות, על "לחיות כדי לספר", או "לחיות כדי להתנקם" וניהלו שיחות עמוקות כפי שלא ניהלו בחייהם, לפחות לא שיחות הנעשות תוך כדי התבוססות בהפרשות.
ב"שעת הרוח" התחרטו על החלטתם, העונשים היו מדממים יותר והם נאלצו לפצוע אחד את השני כדי לסבול פחות.
ב"שעת חינוך" צפו בסרטי סנאפ, בסרטי שואה ובתיעוד של התעללויות בבעלי חיים. כאשר שכבו לישון ניסו לתכנן את בריחתם. רונית, שפחדה ששאר החברים ילשינו עליה נמנעה מלהשתתף, מה שבלי יודעין הפך אותה לחשודה.
כל הלילה בכתה וחשבה מה לכל הרוחות הביא אותה להשתתף בכזאת סדנה ואיך הלכה שולל אחרי עוד פירסום לחיים מאושרים. אף אחד מהשמונה לא חשב לצרוח, כי מי שאתמול בלילה צרח או קילל את המדריכים קיבל מכות רצח.
בבוקר חברו יחד לארוחה קלה מאוד ולשתיית תה חסר טעם, ללא סוכר ובעל טעם לוואי מטריד. רונית אמרה לעצמה שלעולם לא תתלונן על תיבול או מידת עשייה של אוכל ובטח שלא תחזיר מנה במסעדה. לאחר שהשלימו לצבוע את כל הגדרות של הקיבוץ, לשתול זרעים של עגבניות ולהכין ערוגות, למלא את הבורות מאתמול, לנקות מחדש, לכבס את הכביסה של כל הקיבוץ (שלושת המדריכים היו תורנים באותו השבוע) שוב הושבו בשעת הרוח, לסשן של דמיון מודרך.
בכל פעם שאחד מהמשתתפים בסדנה נכנס לצימר המרכזי, אחד המדריכים הכניס אותו לטראנס עמוס וחיבר אותו לפחד הגדול ביותר לפי מה שאובחן בסדנה עד כה, רונית כבר הסגירה קודם את הפחד שלה מבדידות והפחד שלה מלהרות שוב, לכן הייתה מטרה קלה.
הילי ישבה מול רונית. כשהגיע תורה ביקשה ממנה לציין בכמה שיותר פרטים כיצד יהיו חייה כרווקה זקנה כבת חמישים וחמש בדירה עם 7 חתולים, בזמן שהיא מטפלת ומאכילה עשרים חתולי רחוב נוספים, כשאף אחד ברחוב כבר לא מסתכל עליה והוריה כבר נפטרו.
רונית נרעדה במקום, היא נכנסה ממש לדמותה הזקנה, היא כעסה, התעצבה והתעלפה. לאחר שהתאוששה אולצה לדמיין את עצמה כענייה שלא השיגה שום דבר בחיים ושנכשלה בתחום שהכי רצתה להצליח בו, נקטלה, הושלכה ונוצלה. היא כבתה ודממה אבל הילי לא ריחמה.
"מדוע הפכת להיות כישלון שכזה?!", שאלה הילי, "מה את אומרת לעצמך?", אמרה הילי ורונית קמה ורצה החוצה. המדריכים שעזבו את הבחורים שאיתם עבדו רצו לעצור את רונית אך הילי אמרה להם לתת לה קצת אוויר.
שמונת המובסים נדהמו כשהבינו שהמדריכים עומדים לסיים את הסדנא. הם היום בטוחים שהם הולכים להיכלא בגבעת חיים איחוד לנצח.
המדריכים נפרדו מהם בלבביות, לא לפני שביקשו לתדהמתם שמונת המשכילים שיספרו לכל חבריהם על הסדנה ואף יחלקו את החומר הפרסומי של "אושר יחסי".
אף חומר פרסומי לא הגיע ליעדו, אבל אף אחד גם לא הלך להתלונן. כולם רצו לנצל כל שנייה מהחיים הנפלאים שלהם שנראו עתה כל-כך מתוקים, החיים שכל שנייה מהם צריכה להחוות במלוא העוצמה. את כולם נשא האור והם השיגו יעדים שרק חלמו להשיגם לפני הסדנאץ
רונית חזרה לביתה, אחרי שהתאוששה קצת החזירה צלצול לאימה, שאותה לא חיבבה, ואמרה לה כמה שהיא אוהבת אותה, כל זאת אחרי ארבע שנים שבהן לא החליפו אף לא מילה טובה אחת.
אחרי חודשיים חזרה רונית לקיבוץ למחזור השלישי של הסדנה, הפעם היו כבר שנים עשר בני מזל, גם אחרי המחזור הזה היא חזרה הביתה והרגישה נהדר, אבל המדריכים לא היו מרוצים. הם הרי התכוונו שבן אדם ירגיש טוב לתקופה ממושכת ואולי אף יחווה חוויה עמוקה שתעזור לו להעריך את חייו עד תום.
הם הבטיחו לרונית שאם הפעם לא תרגיש סיפוק לאחר הסדנה, היא תקבל השתתפות חינם עד שיחול שיפור משמעותי.
אחרי 12 סדנאות בשנה האחרונות שבהן התעללו ברונית והשפילו אותה ללא הפסקה, כשחלתה, נפצעה, פונתה לבית חולים וחזרה, הורעבה וכמעט מתה פיזית ונפשית, התקשרה לנמרוד שקיבל אותה בזרועות פתוחות, הוא הבין שהיא הבחורה הכי מתאימה לו והיה עדין ואוהב כלפיה.
בכל פעם שצצו קשיים בחייה, בגידול הילד, בנישואיה עם נמרוד, בעבודה, וכל מקום בו נתקלה בעול, חוסר צדק, כאב, סבל או מצוקה, אמרה לעצמה, "לפחות זה לא כמו ב'אושר יחסי'".
הספר "החיים הם הרע במיעוטו" ראה אור בשיתוף פעולה בין הוצאות ילדי הקומדיה, חבר לעט, ניב ספרים ומנדלי מוכר ספרים ברשת. את הספר ליקט ארז מירנץ וערך דרור ניר קסטל. ניתן לרכוש את הספר באתר אינדיבוק ובשבוע הספר האלטרנטיבי בחנות "האחים גרין" וב"סופרים בנחלה" ב-13 וב-1 ליוני. ניתן לרכוש עותק דיגיטלי בחנויות ברשת.