העיתונאי צבי יחזקאלי הוא מעכשיו גם סופר, וב"אמרתי לכם זה ג'יהאד" מסכם הפרשן לענייני ערבים 30 שנות סיקור במזרח התיכון - מאוסלו ועד 7 באוקטובר.
מערב לא מבין מזרח
שאלה: איפה אנחנו חיים ‒ במזרח או במערב? לפי מפת כדור הארץ, אנו חיים במזרח התיכון, אבל לפי תרבותנו, אנו חיים בתרבות המערבית. בכפילות הזאת טמון הכול. כשמבינים את זה, מבינים את כל מה שקורה במזרח התיכון. לא תמיד העולם רצה לראות את המציאות כאן כמאבק או כהתנגשות בין מזרח ומערב, אולם כל מי שיסתכל על מפת הסכסוכים בעולם, יבין דבר אחד: יש כאן התנגשות בין תרבויות.
נבהיר זאת בסיפור ששמעתי מקצין אמריקני יהודי, שהיה יועץ לגנרל פטראוס. פטראוס היה בעברו אחד מבכירי הצבא האמריקני ומפקד הכוחות האמריקנים במזרח התיכון. לאחר נפילת התאומים בפיגוע הטרור שזעזע את העולם, החליטה ארצות הברית לצאת למלחמה בעיראק ולהפיל את סדאם חוסיין. לסדאם חוסיין לא היה שום קשר לפיגועי התאומים, אך הוא "נבחר", מפני שהיה דיקטטור ערבי, לא צפוי, והיה מידע מודיעיני שבדיעבד התברר כשגוי, שהחזיק נשק כימי, ביולוגי ואולי אף אטומי שיסכן את העולם. ארצות הברית פלשה לעיראק ב־2003 והחלה במבצע צבאי שמטרתו הייתה להפיל את סאדם חוסיין ולהנחיל דמוקרטיה למדינה שדיקטטור שולט בה כבר כמה עשרות שנים.
מספר אותו קצין, יועצו של הגנרל פטראוס, שכשהאמריקאים כבשו את בגדד והפילו את פסלו של סדאם חוסיין בכיכר תחריר, הכיכר המרכזית של בגדד, יצאו ההמונים העיראקים כלא מאמינים: האם הגיע סופו של סדאם חוסיין? האם הגיע סיומה של הדיקטטורה ארוכת השנים? הייתה שם שמחה עצומה, אפילו חיבוקים לחיילים האמריקאים שבאו וגאלו את העם העיראקי. החיילים האמריקאים לא ידעו כלל על החלוקה השבטית, העדתית, בתוך עיראק, וגם לא על השפעתה המכרעת, ובתוך צהלות השמחה הכול נראה מאוד ורוד ויפה. המציאות נראתה כאילו היא מממשת את מה שאמר לנו, הכתבים לענייני ערבים, אחד הקצינים האמריקאים: "עיראק תאיר את האזור ברגע שתהיה שם דמוקרטיה", כלומר, כשערכי המערב יגיעו למזרח, המזרח יתנהג כמו המערב. המשימה של אוגדת המארינס שגנרל פטראוס היה מופקד עליה, מספר היועץ של פטראוס, הייתה להיכנס למוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, צפונית לבגדד. בעיר מוסול, כמו בעיראק כולה, יש סונים, שיעים, כורדים, יזידים ואף נוצרים. כאשר נכנסו כוחותיו של פטראוס לעיר, הם הצליחו לכבוש אותה תוך שעתיים. הכוחות התמקמו בתוך העיר, וכשראו המפקדים שאנשיו של סדאם חוסיין ברחו, הם עשו דרכם לעבר הארמון שניצב ברוּמה של העיר, ארמונו של עודאי חוסיין, בנו האכזר של סדאם חוסיין. אל תוך הארמון נכנסו חיילי המארינס בבגדים מאובקים. הם סקרו את החדרים המוזהבים והמרוצפים בשיש, וגילו יצירות אומנות ואוצרות ארכיאולוגיים רבים, כי הלא עיראק היא ערש התרבויות העתיקות של המזרח הקדום. חדר אחר חדר טוֹהר הארמון בלי ירייה אחת, וחיילי המארינס החלו להתקלח באמבטיות עם ברזים מזהב, לשבת בכורסאות מפוארות ולנוח על מיטות פאר. כשהבחין הגנרל פטראוס בשולחן ארוך באמצע הסלון, עלה בדעתו רעיון: "אולי", אמר פטראוס לידידינו היועץ, "אולי זה הזמן להזמין לכאן לארוחת ערב את אנשי העיר מוסול, לספר להם על תוכניותינו ועל הרצון שלנו שתהיה להם דמוקרטיה, ובאיזשהו שלב אפילו להעביר להם את מפתחות ההנהגה...".
כיאה ללוגיסטיקה של הצבא האמריקני, זה קרה מהר. חברת קייטרינג אמריקאית קיבלה את הפקודה, ועל השולחן נפרשו מיטב המטעמים. הגיעו שלושים מנציגי העיר מוסול, מבוהלים מעט, חנוטים בחליפות בסגנון מקומי, והתיישבו מול שורת הקצינים האמריקאים. הגנרל פטראוס פתח: "אנחנו מברכים אתכם על שחרור העיר. אנחנו השליטים החדשים של העיר, וברצוננו לשפר את חייכם ולעבוד אתכם יחד. אם תהיו בסדר איתנו, נהיה בסדר אתכם. אם תהיו בשקט, נעזור לכם לפתח חיים של דמוקרטיה. אנחנו לא רוצים לכבוש אתכם, אנחנו רוצים לעזור לכם. בתיאבון". העיראקים ההמומים לא הכניסו לפיהם כלום. "למה הם לא אוכלים?" לחש פטראוס ליועצו, "אינני יודע", השיב היועץ. "האם הבאתם להם אוכל שמתאים למסורת שלהם?" "בוודאי. אף אחד לא קיבל אוכל שלא תואם את אמונתו". "אז מה הבעיה?" תהה פטראוס. יועצו של פטראוס ניגש אל האורחים וניסה להבין מיהו המנהיג. כשזיהה את מי שנראה לו כמנהיג, שאל אותו מדוע אינם אוכלים, וזה השיב לו באנגלית במבטא מקומי: "נשמח מאוד לאכול, רק תגידו לנו לפני כן ‒ מי ניצח במלחמה?" "האם אינך יודע שאנחנו, האמריקאים, ניצחנו? האם אינך רואה שורת קצינים אמריקאים בארמונו של סדאם חוסיין, אימת האימים של העם העיראקי? הלא לכאן הייתם מגיעים רק לחקירות ומוּצָאים כגופות, ועכשיו אתם מוזמנים פה לארוחת ערב! האם אינך מבחין שאנחנו השליטים החדשים של העיר?" השיב יועצו של פטראוס. "בעינינו זה מוזר" אמר העיראקי, "איך ייתכן שכבשתם את העיר ולא גירשתם אותנו מאדמתנו, לא שרפתם את בתינו, לא אנסתם את נשותינו, לא צרבתם את הניצחון בבשרינו, ואתם עוד מזמינים אותנו לארוחת ערב?! לא כך נראה בעינינו ניצחון".
הארוחה נמשכה כשהעיראקים אוכלים, מנסים לחייך, ומנסים להבין כיצד ייראה העתיד במדינתם הכבושה, שתלבש כנראה פנים אחרות מול השליט החדש. חמש עשרה שנים אחר כך נפגש אותו קצין, יועצו של הגנרל פטראוס, עם אותו עיראקי, שהפך לבכיר באחד מארגוני ההתנגדות. "האם זה לא אתה ששאלת אותי מי ניצח במלחמה?" שאל האמריקאי את העיראקי. העירקי השיב בחיוב, ואז אמר לו ידידנו היועץ: "עכשיו אני מבין את מה ששאלת. מה שבטוח הוא, שמי שניצח זה לא אנחנו האמריקאים".
הסיפור הזה הוא דוגמה להרבה התנגשויות בין המזרח למערב, הוא גם מראה עד כמה גם מי שמחזיק בנשק מתוחכם לא יודע לנצח, לא יודע את הכלל הראשון במלחמה במזרח ‒ לא יודע מה באמת מפעילים נגדו באותה מלחמה: מה מפעיל מולו האסלאם הפוליטי, מה מפעיל נגדו ארגון דאעש או חמאס כאשר הוא מתמודד מול ישראל או מול ארצות הברית, או מה מפעילים פליטים סורים כשהם נכנסים לבקש מקלט באירופה. האם יש שם התנגשות? האם ההתנגשות עולה על הצג של המערב? והאם הוא יודע איך להתמודד?
הסיפור הזה גם ממחיש את עוצמת המערב מבחינה צבאית אל מול אותם גורמים שהמערב כלל לא מבין. מה מפעיל המזרח על המערב כשהוא מתמודד איתו? והאם גם אנחנו בתור ישראלים ידענו מה מפעילים עלינו הפלשתינים באינתיפאדה הראשונה, בהסכמי אוסלו ואחר כך בסבבים האין־סופיים בעזה? האם מה שעלה אצלנו על הצג, כלומר, מה שאנחנו חושבים שקורה בפועל, זה מה שהופעל למעשה נגדנו בבונקרים של יחיא סינוואר ומוחמד דף? לשון אחר ‒ מה מפעיל המזרח בתוך אותו קרב גדול? והאם המערב יודע בכלל שהוא בתוך עימות גם כאשר יש שקט?
על סמך התנהלות האמריקנים וגם על סמך התנהלותה של ישראל בארבעים השנים האחרונות אפשר לומר בוודאות שהמערב אינו מבין כלל את המזרח. לא רק שהוא לא מבין את החלוקה הפנימית שבתוכו, החלוקה האתנית, העדתית והדתית, אלא שהוא גם לא מבין מהם מושאי הכוח. גם אם קצין אמריקני יודע שיש שיעים וסונים, הוא מבין זאת בתוך עולם המושגים שלו, ואיננו מבין עד כמה עמוקה השנאה ביניהם. כשנשאל הנשיא בוש אם בחירות דמוקרטיות יובילו לשלטון השיעים, הוא אמר, "אלו רק שבטים, והדמוקרטיה היא מעל הכול". זו בדיוק דוגמה לפער שבין ערכי המערב, הדוגלים בשוויון, ובין ערכי המזרח, המעניקים משמעות עליונה לחלוקה האתנית. כמו שנהג לומר גדול המזרחנים בעולם, פרופסור ברנרד לואיס, "אל תנסו להבין את המזרח התיכון דרך העיניים שלכם, נסו להבין אותו כמו שהוא מבין את עצמו".
לפני ארבעים שנה החל העולם לעמוד על יכולתה של המלחמה הקרה להשפיע על המציאות העולמית. כיצד רוסיה וארצות הברית, בעודן מתמודדות ביניהן, יכולות להוביל למלחמת עולם או לשלום עולמי. והינה, לקראת סוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90 זה אכן קרה: ברית המועצות התמוטטה והתפוררה למדינות קטנות, בברלין ריסקו את חומת ברלין, החומה שחצתה את העיר לשתיים, וחיבוקים משני הצדדים הבהירו לעולם שעידן חדש נפתח: לא עוד גבולות, לא עוד חלוקות אתניות כאלה ואחרות, אלא עולם חדש שבו תשרור הדמוקרטיה, ובעזרת המודרנה, הקִדמה, ייפתרו כל המלחמות והבעיות שהאתניות, הדת, הטריטוריה והלאום הביאו לעולם. אין ספק שעולם מתקדם כל כך, טכנולוגי כל כך, קפיטליסטי כל כך, כבר לא יזדקק לעימותים. אין ספק כי ברגע שלכולנו תהיה אותה מטרה ‒ דמוקרטיה וחיי רווחה ‒ לא יהיה לנו עוד על מה לריב. וכי למה צריך לריב על משהו שפעם היה כל כך קריטי, וכיום הוא חסר משמעות, שאל העולם לאחר נפילתו של מסך הברזל.
התחושות הללו הפכו לתיאוריה שתוארה היטב על ידי ההיסטוריון האמריקני ממוצא יפני, פרופסור פרנסיס פוקויאמה, בספרו המפורסם 'קץ ההיסטוריה'. על פי פוקויאמה, ההיסטוריה תסתיים ברגע שהעמים יפסיקו להילחם זה בזה. כשהאדם ישים את חייו מעל הכול וערך החיים שלו יעלה בעיני עצמו, הוא לא ירצה להילחם עוד. הוא לא ירצה להשליך את כל הישגיו, את התארים שלמד, את הבית שיותיר לילדיו, ואת השקט שהוא רוצה לחייו. למה שיוותר על כל אלה? הרי חפץ חיים הוא!
על פי תיאוריית קץ ההיסטוריה, בחסות הקדמה יכול העולם להגיע לכך שהחיבור בין בני אדם יסיים את כל המלחמות. כל בעיות העולם ייפתרו בחסות ההבנה החדשה, בחסות התקשורת ובחסות הגלובליזציה שהתדפקה על פתחו של העולם בתחילת שנות ה־90. עולם מתקדם, טכנולוגי ומודע לחיי ערך האדם לא ירצה עוד להילחם, אלא יבכר חיים זה בצד זה, בשוויון ערכים ובקבלה של השונוּת האתנית בין העמים ובין הקבוצות השונות. זו הייתה השאיפה.
כך החל העולם להבין שמלחמות אינן רצויות. אירופה יצאה חבולה ממלחמות העולם, ארצות הברית יצאה חבולה מסכסוכים שהתערבה בהם ‒ באפגניסטן, בווייטנאם ובסומליה, למשל ‒ והבינה שאין עוד צורך להתערב בחייהם של עמים אחרים. היא לא רוצה להיות השוטר של העולם ולהילחם מלחמות מיותרות. עם זאת, יש מקום להילחם על כך שכולם יהיו כמוה, כי אחר כך יבוא שקט לעולם, שלום עולמי. ברגע שהמלחמה הפכה להיות מוקצָה, נעלם גם ערך הניצחון.
התיאוריה הזו התבססה היטב באקדמיה. למדתי אז באוניברסיטה העברית, חשתי את פעמי אוסלו בתוך האוניברסיטה, והבנתי פתאום, בהתפכחות שכזו, עד כמה היינו עיוורים בשנים קודמות, ועד כמה המציאות העולמית החדשה הביאה תנאים חדשים למקום חדש שהאנושות לא חשבה שיגיע. העולם המערבי יצא בקריאה לשלום: "כל בני האדם שווים. אל לנו, העולם המערבי, להמשיך להחזיק בשאיפות הקולוניאליסטיות, להמשיך לכבוש את העולם. טעינו כשכבשנו את העולם". בהמשך פנה העולם המערבי לעולם המזרח והוסיף בטון אפולוגטי: "טעות הייתה בידינו לכבוש אתכם, ואנו מבקשים סליחה". המערב חש רגשות אשמה עזים על מה שעולל למזרח, וביקש לתקן זאת. תיאוריית השוויון וההכרה בערך של חיי אדם הביאה את המערב לטשטוש ערכים. המירו ערכים ישנים בחדשים, ויתרו כמעט על ערך הלאום, ובעקבות זאת אירופה ביטלה את הגבולות. נסעתי אז ברחבי אירופה, וזה היה נוח מאוד ואפילו מבשר טובות. לחצות את הגבול בין צרפת לספרד בלי לעצור אפילו לצורך החתמת דרכונים, לנהוג בין איטליה לשוויץ ולנופף לשלום לפקידי הגבול המצוחצחים ‒ עולם אחר.
העולם החל להבין שעידן חדש עומד בפתח, עידן שבו לא יצטרכו צבא, לא יצטרכו חילות התקפיים, וכל תפקידו של העולם יהיה לשמר את המצב הקיים כדי לאפשר שגשוג. הרי עולם שלא רוצה מלחמות ישמח לא להילחם עם אף אחד. מה שהעולם לא הביא בחשבון הוא, שיש מי שעדיין רוצים להיאבק בו; שיש כאלה שנאבקים בו, והוא, בכליו הדמוקרטיים, אינו מבין זאת כלל; שיש תרבויות ודתות כמו האסלאם, שהשאיפות שלהן הן דווקא להתנגש בחלקים המערביים; שלא ויתר על רצונו לשלוט במקומות ששלט בהם בעבר, מהמאה השביעית עד המאה התשיעית, והוא רוצה לחזור לשם. לאמיתו של דבר, גם המערב, שרצה דמוקרטיה לכולם, עדיין לא השתחרר תודעתית משאיפתו לשלוט על העמים הנחשלים. הווה אומר: הקולוניאליזם הפיזי נגמר, אולם הקולוניאליזם התודעתי נמשך.
באחת הסדרות שעשיתי באירופה, 'זהות בדויה' שמה, התלוויתי לשני פליטים סורים שעשו את דרכם מסוריה לטורקיה, מטורקיה ליוון, מיוון לבוסניה, כל זאת במטרה להגיע אל היעד הנכסף ‒ גרמניה. כששאלתי אותם מה יעשו בגרמניה, במה יעבדו, הבנתי שזה פחות חשוב להם. מה שהיה חשוב להם זה להבהיר שהם מתנגדים לרב־תרבותיות, ושכמוסלמים ישאפו לעליונות של האסלאם ולשליטתו בגרמניה. "איך תעשו את זה? נראה לכם שהגרמנים יתנו לכם?" שאלתי אותם בעודנו יושבים על ספסל באחד הפארקים, מתבוננים באזרחים גרמנים שלווים המורידים את כלבם לטיול בין האגמים והברווזים הרגועים. "אנחנו ניקח אותם אחד אחד, כי זו המטרה שלנו". כן, שני משפטים שהם אמרו לי אז, נחקקו בי: "אנחנו ניקח אותם אחד אחד", ו"לגרמנים יש עליונות טכנולוגית ונחיתות מוסרית. לנו יש נחיתות טכנולוגית אך עליונות מוסרית". הבנתי שזו אחת משיטות של הפעולה שלהם, ואת זה המערב לא ידע. הוא לא הבין שכשפליט מבקש מקלט באירופה, ייתכן שהוא רואה את עצמו כעליון מוסרית למרות נחיתותו הטכנולוגית, הכלכלית או החומרית. התהליך הזה נקרא ג'יהאד שקט. שקט, כיוון שאינו מפעיל טרור על היעד המערבי אלא משתלב בו, והוא מתנגש בו מתוכו בעזרת הכלים הדמוקרטיים. לימים הודו אנג'לה מרקל, קנצלרית גרמניה, ודיויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, שתאוריית הרב־תרבותיות נכשלה בכל הנוגע לשילובם של המהגרים המוסלמים בחברות האירופאיות.
פתגם ערבי מספר, שכשחוטב עצים בא לחטוב את העץ, העץ כבר יודע שלהב הגרזן ירסק אותו ויגדע את חייו, וכדי לשמור על חייו הוא מתגונן מפני מכת הגרזן. לעומת זאת, כשתולעת קטנה מתארחת אצלו, העץ לא יודע שהיא יכולה לאכול אותו ולכרסם בו אט אט עד שיתמוטט ולא ידע אפילו למה. את המשל הזה, המסכם את האופן שבו רואים בני המזרח את מאבקם במערב, סיפר לי הפליט הסורי בבית הקפה 'אום כולתום' ברובע נויקלן שבגרמניה הנראה יותר כפרבר של רמאללה. הוא סיפר זאת תוך כדי שאיפה מנרגילה בנינוחות של מי שהגיע לסופו של מסעו הארוך, מסע חוצה יבשות שנמשך כחצי שנה.
האוריינט הוא עולם אחר לגמרי, ובו חוקים וכללים שנשכחו מתרבות המערב. בטרם הופעת האסלאם המונותאיסטי של האמונה באל אחד, היה חצי האי ערב מקום של שבטים שהקשר בין אנשיו היה אך ורק קשר דם. היו אלה חמולות ‒ עאשׁירה' בערבית. זה המבנה היחיד שיכול להגדיר את המרחב הערבי. עוד בטרם ציירו שני הקרטוגרפים סייקס ופיקו את המפות שחילקו את המזרח התיכון ללאומים, לעיתים מלאכותיים מאוד, התחלק המזרח התיכון לפי שבטים, לפי כישורים משפחתיים: שבט שחלש על טריטוריה או על דרך מסחר, שישב בקרבת באר מים ודאג שלבני השבט תהא פרנסה, תהיה להם היכולת לנוע ממקום למקום ובעיקר דאג להם להגנה במקום שלא היו צבאות, במקום שלא היו מדינות, מי שהגן על הֵלֶך המדבר היה רק השבט, הייחוס, הקשר דרך הדם. האסלאם הוא המעטפת של החברה השבטית שהיא פטריארכלית, מסורתית, והייחוס הוא דרך האב, לא דרך האם. דוֹד מצד האב חשוב פי כמה מדוד מצד האם. שבט יכול להיחשב כאויב בתקופה מסוימת, באחרת ייחשב כידיד, אך תמיד ינוע בין שתי ההגדרות האלה, אויב או ידיד, ולעולם לא יקבל כניסה אל קודש הקודשים, אל המשפחה המצומצמת, אל 'אהל־אל־בית', אנשי הבית. המזרח התיכון נלחם תמיד בינו לבין עצמו בשם אותה שבטיות. המלחמות התכופות היו אמצעי להגדרת הזהות השבטית והאתנית ‒ אם אני נלחם, אני מבין טוב יותר מי אני. כלל זה נכון גם בנוגע למלחמות החמולות של ימינו. אחד הפיצולים המשמעותיים באסלאם התרחש מייד לאחר מותו של מוחמד, כאשר נשאלה השאלה מי ימשיך אותו, את נביא הבשורה, זה שקיבל את הקוראן, זה שהביא את הבשורה המונותאיסטית לתושביו עובדי האלילים של חצי האי ערב. "אך טבעי", אמר עלי בן אבי טאלב, בן דודו של מוחמד מצד אביו, "שזה יהיה אני. אני הרי נשוי לבתו, פאטימה, ושני בניי חסאן וחוסיין הם נכדיו של הנביא". אלא שחבריו של הנביא, אלו שהלכו איתו במלחמותיו עד שהגיע למכה ועשה את ההיג'רה ‒ ההגירה ממכה למֶדינה, התנגדו לתביעת הירושה של עלי בן אבי טאלב. "הירושה אלינו", הם אמרו. סיעתו של עלי נלחמה בחבריו של הנביא, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה התפצל האסלאם לשתי סיעות: סיעתו של עלי ‒ השיעה (הסיעה), וסיעתם של אלה ההולכים בדרך הנביא ובמורשתו ‒ הסונה (הדרך, המורשת). המלחמה הסתיימה בטבח מזעזע בעיר כרבלה שבו הרגו חבריו של הנביא את עלי בן אבי טאלב ואת שני נכדיו של הנביא, חסאן וחוסיין. הטבח הנורא מונצח עד היום באתוס של השיעים כעוול הגדול ביותר בעולם. לטענתם של השיעים, מוחמד הבטיח לעלי את הירושה כשפרש עליו את גלימתו ליד מעיין בר'דיר ח'ום. השיעים רואים את ההבטחה בר'דיר ח'ום כצוואה, ומטרתו הגדולה ביותר של כל שיעי עלי אדמות היא לתקן את העוול הזה ולהחזיר את הצוואה. הפיצול הזה, פיצול שבטי ואתני, חי ונושם בתוך האסלאם, ומבעבע עד היום בכל רחבי המזרח התיכון.
אי אפשר להבין את המזרח התיכון בלי להכיר את הסכסוך הזה, סכסוך המעצב את פני האסלאם ומעיד על הדינמיקה הפנימית שבו. סכסוך זה הוא המניע למלחמות הקשות ביותר בין הסונה לשיעה, הוא גם הגורם למלחמת איראן‒ עיראק, מלחמת שמונה השנים, שגבתה מחיר של מעל למיליון וחצי הרוגים. כך גם המרד של האחים המוסלמים בנשיא סוריה אסד. באותו מרד אסד העלווי, המשתייך באמונתו לבית עלי, הרג בסיועה של איראן 800,000 בני אדם, רובם סונים, בני ארצו, נתיניו, שקמו עליו בתוקף אותה חלוקה.
הפיצול בין הסונה לשיעה הבהיר, שהאסלאם שהגיע לחצי ערב הוא אומנם דת של כל מי שמאמין במוחמד ובדרכו, אך עדיין משמר בעצמו את חוקי השבט. עד היום המתח בין חוק השבט לחוק הקוראן קיים בכל קבוצה בחברה הערבית, אם זה בירדן, אם זה בסעודיה, ואם זה בכל מקום אחר: האם ללכת על פי משפט השבט ‒ נקמת דם, מילת נשים, כופר נפש וכדומה, או לפעול על פי חוקי האסלאם המונותאיסטי, המוסרי יותר?
חוקי השבט לא נעלמו כיוון שהשבט לא נעלם, ועד היום נקרעות קבוצות חברתיות ומדינות ערביות ביניהם ובין חוקי הקוראן. המדינה נתפסת לפעמים כגורם זר ומנוכר לשבט. השבט מבטא את קשר הדם בין חברי החמולה. לעיתים מדובר בעשרת אלפים בני אדם, לפעמים אף יותר, אך הנאמנות אינה מוטלת בספק. כשמי מבני השבט נזקק לעזרה, כל בני השבט יבואו לעזרתו. בעיניים מערביות קשה מאוד לתפוס לפעמים את הערבות הכלכלית, ההדדית, אך מדובר במנגנון חברתי ללא מדינה שתומך בכל פרט המחויב לשבט. כאשר יש קרב כלשהו, כל בעלי היכולת מחויבים לנקום את הדם ולדרוש נקמה, כאשר אחד מבני השבט זקוק לעזרה, כל השבט יתגייס לעזור לו על פי ההיררכיה שלו. מאידך גיסא, כאשר ייכנס סכום של כסף, הוא תמיד יועבר בחלקו גם לראש השבט. השבט במזרח התיכון הוא בעצם מדינה קטנה, ואותה המערב לא ראה כלל לנגד עיניו. הוא ראה מנהיגים, הוא ראה דיקטטורים, הוא ראה גבולות, הוא ראה דגלים, אך הוא לא ראה את המבנה החברתי הבסיסי, היחידי, החזק ביותר במדבר ‒ השבט.
לפי חוקי השבט, רוצח שדינו מוות על פי חוקי הקוראן, לא יוצא להורג אלא ייענש בגירוש. בחברה השבטית, המדברית, גירוש הוא עונש קשה יותר ממוות. משמעותו של הגירוש היא, שמחוץ לשבט אתה חסר הגנה, חסר אחווה, חסר קשר, והמשמעות היא מוות איטי וקשה במדבר. השבט הוא היחיד שיתערב גם בפתרון סכסוכים פנימיים. בכל מדינה ערבית יש מדי רגע מאות סכסוכי חמולות. הסכסוכים האלה אינם מפני שהחמולות רגזניות, כעסניות, או שאינן יכולות להסתדר ביניהן, אלא משום שהם בעצם כלי להגדרת זהות: אני מסתכסך, אני מתקוטט, אני חותם על הודנה, על הפסקת אש, בחלוף זמן אני שוב מתקוטט, אני חותם על הסכם לעשר שנים ואז מתנער ממנו ‒ הכול כדי להגדיר את זהותי. מי שנלחם, מבין את זהותו הדתית והשבטית. לעומתו מי שהניח את נשקו, ייבלע בתוך שבט אחר, יבקש חסות ויוותר על זהותו. המזרח התיכון נלחם בינו לבין עצמו כדי להגדיר את זהותו. הזהות היא בעצם גולת הכותרת של החברה השבטית: מי אתה, מהי דתך, מהי עדתך, ולמי אתה משויך בקשר הדם שלך. על זה אמר פרופסור ברנרד לואיס: "מפת המזרח התיכון עוד לא נכתבה".
מאז המאה השביעית, כאשר שבטי ערב אימצו את האסלאם והחלו לצאת עם בשורת האסלאם מזרחה ומערבה, התגבשה בעצם זהות כפולה, זהות ערבית בצד זהות אסלאמית. האסלאם כדת אוניברסלית המקבצת לאומים ועדות, השאירה את מבנה השבט, אך סיפקה לו סיפור גדול אחר, הסיפור של דאר א־סלאם ודאר אל־חארב. כלומר, כל מי שנכנס תחת כנפי האסלאם נמצא בבית השלום, דאר א־סלאם, ובד בבד פניו אל בית המלחמה, דאר אל־חארב. כל מקום שהאסלאם אינו קיים בו, ראוי למלחמה. כיבושי האסלאם הדהימו את העולם. בתוך מאתיים שנה שלט האסלאם מג'קרטה שבאינדונזיה במזרח ועד אלהמברה באנדלוסיה שבדרום ספרד. הוא נעצר בשערי וינה, אך שאיפתו לשלוט בכל העולם לא הוסתרה מעולם. האסלאם נתן את חסותו לכל שבטי ערב, וכעת סיפק להם מטרה אחת גדולה: המערב. כל עוד שלטה בַמרחב האימפריה העות'מאנית, וכל עוד פיגר האסלאם אחר ההתקדמות הטכנולוגית והתעשייתית של המערב, לא התייחס המערב כלל לכוונות הללו. האסלאם והאימפריה העות'מאנית הפכו להיות בעיה רק בתחילת המאה הקודמת, כאשר 'האיש החולה על הבוספורוס', כך קראו לאותו סולטן טורקי, לא הצליח לנהל את שטחי האימפריה שלו. אז החל המערב לנגוס בשטחי האימפריה העות'מאנית. הוא נעזר לעיתים בבדוואים, שבטים ערבים מבית האשם, הלא היא משפחתו של המלך עבדאללה מירדן. הבדוואים שיתפו פעולה עם הבריטים במלחמתם בעות'מאנים, בעוד אלה שיתפו אז פעולה עם הגרמנים. המטרה הבריטית הייתה ששבטי ערב יקבלו את השליטה בתחומי מחייתם ויתנערו מהשבטים הלא ערבים, הטורקים, שכבשו אותם. אך האם ידע המערב מה מתכננים אותם שבטי ערב, לכשהזהות האסלמית תגבר? האם העריך המערב מה עומד לקרות כאשר הפאן הערבי, הזהות הערבית, יתפוגג אל תוך הפאן האסלאמי, הזהות האסלאמית? אימפריות המערב הרגישו את נקודת החיכוך רק כאשר ביססו את שליטתן במרחב הערבי, עם כניסתם של הצרפתים למצרים, ואחר כך, עם כניסתם של הבריטים לשם. ככל שהעמיקו אנשי המערב בתוך המבנים השלטוניים והשבטיים הערביים, הבינו שמרד הוא רק עניין של זמן.
כשגרתי בבית משפחה ערבית בחברון, שאל אותי המארח שלי, נאהיל שמו, מה הכי קשה לי כשאני חי אצלם בבית. אמרתי לו ששני דברים קשים לי מאוד. הדבר הראשון הוא, שכאדם מערבי שחי כאינדיבידואל ושנוהג לנהל את זמנו לבד, קשה לי מאוד לנהל אצלם את אורח החיים שאני רגיל אליו. אם אני יוצא למשימה מחוץ לבית, כולם יודעים איפה אני, ואם אני בתוך הבית, לעולם לא אהיה לבד. אני חייב להיות באוהל או בסלון, עם הגברים. לבד משמעו, פרשתי מהכלל; לבד משמעו, אני צריך עזרה; לבד משמעו, אני חלש. בחברה הערבית, כששבט רואה את החלש וגם מזהה בו את בן דמותו, הוא אוסף אותו אליו. אך כששבט רואה חלש משבט אחר או חלש שמאיים על הסדר של השבט, הוא נלחם בו בכוח ומשמיד אותו. בחברה המערבית, לעומת זאת, חברת השפע, לחלש יש תמיד מקום. יש חניה לנכים, וטיפול לילד המיוחד, וסיוע למתקשים, והנחות באוניברסיטה לבעלי צרכים מיוחדים, ועוד כיוצא באלה. במזרח התיכון הסיפור הוא הפוך: את החלש הורגים, כיוון שהעתיד שייך רק לחזקים. אמרתי אפוא לנאהיל, שמה שהכי קשה לי זה שכשאני מנסה למצוא כמה דקות לעצמי, לשבת לבד במרפסת למשל, מייד שולחים לקרוא לי לסלון, וכשהאבא קורא לך, אתה לא יכול להגיד 'לא'. האבא הוא הסמכות החזקה ביותר בשבט, ואתה לא יכול לסרב לו, גם אם הוא מורה לך לפעמים לצאת ולהרוג.
"הדבר השני שקשה לי", אמרתי לנאהיל, "זה שאני מרגיש שבבית יש תמיד אווירת קרב, אווירת לחץ, אווירה של עימות תמידי". "אתה צודק", הוא אמר, "תמיד יש עימות. יש פתגם בערבית שאומר: 'אני ואחי נגד בן דודי, אני ובן דודי נגד השכן, אני והשכן נגד הזר'". משמעותו של הפתגם היא שאתה, כפרט בתוך השבט, מנהל תמיד איזושהי מערכת התנגדות, איזשהו סכסוך שמחייה את שני הצדדים. הסכסוך הוא לא רק רצוי, הוא מחייה. במערב מתחמקים מהסכסוך. במזרח, לעומת זאת, הסכסוך הוא נשמת אפו של השבט בכלל ושל אנשיו בפרט. הפתגם הזה מתכוון גם לכך שלפעמים יש מריבות בין אחים, לפעמים מריבות עם השכן, אבל כולם, כל מי שנמצאים תחת המטרייה של האומה האסלאמית, יהיו תמיד נגד הזר.
השלטונות הריאקציוניים של קדאפי, אסד ונאצר שהתפתחו במדינות ערב מייד לאחר הקולוניאליזם, לא היו מטרד עבור המדינות שעזבו. את בריטניה לא עניינה חלוקת האדמות בין ירדן, עיראק וסעודיה, וגם לא עניין אותה מי המשפחה שקיבלה את האדמות הללו. את הצרפתים לא עניינה לבנון, וגם לא החלוקה בסוריה. הייתה אומנם זיקה, אולי שטחית, בין מדינת האם למדינת החסות, אך הסתלקותן של המעצמות מהמזרח התיכון באמצע המאה הקודמת הותירה אותו במתח שבין השבטיות למדינה, בין המשפחה למדינה. מדינות כמו סוריה, עיראק, מצרים ולבנון, קמו ואפילו התבססו, אך אלו היו מדינות מלאכותיות, מדינות שהדבק שבהן אינו חזק כל כך, והוא תלוי רק בכוחו של הדיקטטור. כך היה בין השבטים במזרח לוב ובמערבה, כאשר קדאפי קיבץ אותם תחת כוח הזרוע; כך היה בעיראק, כאשר סדאם חוסיין קיבץ תחת שלטונו האימתני שבטים כורדים, סונים ושיעים. השיעים, שהיו הרוב, הכחישו בכלל את קיומם של הסונים, אך לא הייתה להם ברירה, כיוון שהשלטון היה שלטון של מיעוט סוני; כך ניסו הצרפתים בלבנון העדתית ליצור מפתח שיבטא את היחס הדמוגרפי בין נוצרים, סונים ושיעים. החלוקה השלטונית על פי מפתח זה נמשכה גם בלבנון המודרנית וגרמה בעיקר למלחמות אחים. נשיא לבנון הנוצרי תמך לפעמים בישראל, הסונים תמכו באש"ף, והשיעים היו נגד אש"ף ובעד ישראל. בסופו של דבר הכול התהפך נגד הזר, שבמקרה הלבנוני זה אנחנו, מדינת ישראל. כזכור, במסגרת ההתנגשות בין התרבויות, הזר הוא המערב, וישראל רק מייצגת אותו כאן.
זהו קרב שלא נגמר, ותסמיניו הם ג'יהאד שקט ורועש גם יחד. שקט מערבי, כלכלה ושגשוג אינם מאפשרים להבחין בתנועות התת־קרקעיות שמעידות על ההתנגשות. בקרב הזה, בשונה מכל מהלך היסטורי אחר, יש צד אחד שאינו יודע כלל שהוא מותקף. גם ישראל, כשהיא מנחיתה מתקפות אוויריות על עזה, הורסת בתים והורגת אלפים, אינה מבינה מדוע כל אלה לא מקרבים אותה לניצחון. אולי נבין זאת בהמשך...
"אמרתי לכם זה ג'יהאד", צבי יחזקאלי | הוצאה עצמית | 367 עמודים