הסיבות לפרישה מ"יש עתיד" והחיים עם הראל סקעת: עידן רול נחשף

הכול היה מוכן לקראת החתונה. האולם שוריין, ההזמנות נשלחו, והחליפות חיכו בארון. ב-20 באוקטובר 2023 עמד סרן (מיל') שגיא גולן ז״ל, קצין בבית הספר לוט"ר, להתחתן עם בן זוגו לחיים, עומר אוחנה. שגיא היה קצין מצטיין, מפקד שהוביל לוחמים שהלכו אחריו באש ובמים. אולם החתונה לא התקיימה.

כשבוע לפני התאריך המיועד, באותו בוקר שבת ארור בשבעה באוקטובר, שגיא התעורר למשמע האזעקות, וללא שיהוי יצא לבסיס יחידת הלוט"ר, ומשם נע עם צוותו דרומה, לשדות הקרב של עוטף עזה. שגיא היה מהראשונים שהגיעו להשיב מלחמה מול מתקפת המחבלים על בארי, שם לחם בגבורה כדי להציל את תושבי הקיבוץ. בשעת לילה מאוחרת הכוח של שגיא נתקל במחבלים, ושגיא נורה ונהרג.

מותו של שגיא היה אבדה קשה, אולם מכה נוספת נחתה על עומר כשגילה שהחוק אינו מכיר בו כאלמן צה"ל. זאת למרות שאילו היה מדובר בגבר ואישה הידועים בציבור, אף לפני שנישאו, הוא היה זוכה להכרה הזאת. האפליה הייתה מקוממת. עומר ומשפחתו של שגיא יצאו למאבק, וסיפורו של שגיא ז"ל ריגש וקומם רבים בכל המערכת הציבורית. הכנסת פעלה הפעם במהירות שיא.

האהבה בין שגיא ועומר חדרה את קירות משכן הכנסת, שפעמים רבות בעבר נותרו אטומים לרחשי הלב של הציבור, והבהירה לכולם שחייב להתקיים שוויון בין משפחות הנופלים. לא עבר חודש והכנסת חוקקה תיקון לחוק בהובלת חבר מפלגתי ח"כ יוראי להב-הרצנו, שבו בין היתר תוקן גם העוול הזה, ונקבע שגם בני זוג מאותו מין יוכרו כאלמני צה"ל.

להפתעתם של רבים, חוק זה לא קודם בתקופת ממשלת השינוי, אלא בכנסת ה-25, בקואליציה המורכבת מחרדים, חרד״לים ואנשי ימין מובהקים. הצביעו בעד החוק 18 ח"כים מן הסיעות ש"ס, הליכוד, יהדות התורה, המחנה הממלכתי, עבודה, יש עתיד, והציונות הדתית.

כמי שמכיר את חברי הכנסת, הקונצנזוס המהיר שהתגבש סביב החוק היה ברור מאליו. חברי הכנסת הבינו מיד כי החוב המוסרי למשפחה שהקריבה למען בטחון המדינה את היקר לה מכל, חשוב יותר מהשקפה דתית, פוליטית או פילוסופית שהם מחזיקים בליבם. לפני הכול ואחרי הכול, אנו היהודים ערבים זה לזה.

אף על פי שחקיקת החוק הייתה טבעית ומתבקשת, השיח הפוליטי הנוכחי מתקשה להכיל או להסביר אירוע כזה. רבים מתקשים לעכל שאנשים מהגוש המסורתי-דתי יצביעו בלי למצמץ על הרחבת זכויות להט"בים. התגובה השגורה היא התעלמות מוחלטת מהעובדה הזאת, לצד ריצה להדגיש כל מחלוקת אפשרית וכל פרובוקציה תורנית. הסיבה לכך היא החלוקה הפוליטית המחנאית שמציירת את היהדות והליברליות כשתי תפיסות מתחרות. הגדרת הזהות של המחנות הפוליטיים כופה על כל אחד מאתנו לבחון את עצמו ולהכריע - האם אני יותר יהודי או יותר ליברלי?

אלא שהחלוקה השקרית הזאת, שמשרתת פוליטיקה של פיצול, אינה מתיישבת עם חוויית החיים של רוב הציבור. רוב הישראלים הם יהודים וליברלים בעת ובעונה אחת ומבלי שהשילוב יכביד עליהם. ללא קשר לפתק שהם שמים בקלפי, לקיומה או אי קיומה של כיפה על ראשם או לצבע שלה, הם מכבדים את זכותו של כל אדם לקבוע את מסלול חייו ובאותה נשימה, אוהבים, מוקירים וחוגגים את המורשת היהודית שלהם.

אני יהודי.

"הא לחמא עניא…"

קול גבוה של ילד בכיתה ג', קולי שלי הוא שבקע ואמר את המילים הארמיות הזרות, כעורך סדר פסח הכיתתי. שנים אחר כך התגאיתי בתפקיד החשוב שנפל בחיקי, מה שהפך לבדיחה משפחתית: התיעוד היחיד לאירוע המרגש, מלבד זיכרוני ממנו, היה סרט בן שעה וחצי של צילום גרגירי האבק שעל רצפת האודיטוריום של בית הספר. הוריי חשבו שזה רעיון טוב לתת לאחותי הגדולה להתנסות בצילום לראשונה בחייה, והפקידו בידיה את מסרטת הווידאו (כך כינו אותה אז), ואלה היו התוצאות. לא תוכלו אפוא למצוא תיעוד, כך שתצטרכו להאמין למילתי כשאומר לכם שקיבלתי תגובות מעולות על תפקידי כעורך הסדר.

למדתי בבית ספר ממלכתי, "חילוני", וזו גם התווית שאני הולך איתה ושמגדירה את המשפחה שלי. אני חילוני מאמין המקיים מבחירה חיים יהודיים פעילים, עשירים ומשמעותיים. לפי תפיסת עולמי, המורשת, הדברים שאני לוקח מהמורשת וההשתייכות שלי לעם שלנו, גורמים לי להרגיש ולהיות יהודי לא פחות מדתי המדקדק במצוות.
התחנכתי בבית חילוני להורים שעזבו את ירושלים עיר הולדתי למבשרת ציון, בעקבות התחרדות העיר. מבשרת ציון בשנות ילדותי הייתה מקום מגוון מבחינה עדתית ודתית. גדלו איתי חילונים ומסורתיים, אבל נגיעה של ממש למגזר הדתי-לאומי והחרדי לא הייתה לי. כתוצר של החינוך הממלכתי למדתי על חגים ומסורת, וסיפור ליל הסדר מכיתה ג' הוא דוגמה מייצגת.

ככל ילד אימצתי באופן טבעי את מנהגי הבית בו גדלתי שאפיינו רוב מוחלט של הישראלים באותם שנים, וכללו קידוש בשישי אצל סבא וסבתא וציון החגים השונים. אולם על אף שגדלתי בבית חילוני, מצאתי עצמי פעם אחר פעם סקרן באשר ליחסי למסורת היהודית. הזיכרון הראשון שלי לבחירה יזומה ועצמאית בחיבור למסורת הוא כשהייתי נער. המשפחה שלי כבר הפסיקה לבנות סוכה "כי גדלנו", ואילו אני המשכתי שנה אחר שנה לבנות סוכה בכניסה לבית. אני אפילו לא זוכר שידעתי להסביר לעצמי מדוע עשיתי זאת. זה היה לי חשוב.

אחת הסיבות מדוע אנו חיים בשלום עם השקר המפריד אותנו ליהודים וליברלים, היא שהחיים בישראל הופכים חלק גדול מהמנהגים, המסורות וההרגלים היהודיים שלנו לשקופים וברורים מאליהם. אנחנו לא שוכחים להיות יהודים, אלא שוכחים עד כמה אנחנו כאלה. אחד האירועים המכוננים בחיי אִפשר לי לקבל נקודת מבט חיצונית על היהדות והישראליות שלי.

לסוכנות היהודית הגעתי כמעט במקרה. השנה הייתה 2005 ואני הייתי קצין צעיר באמ"ן. יום אחד פנתה אליי קצינת החינוך של היחידה וסיפרה לי על מיונים הנערכים לשליחים למחנות הקיץ בארה"ב. "למה שלא תגיש מועמדות?" שאלה אותי. ההצעה נשמעה לי רחוקה מאוד מהחיים שלי באותה תקופה, אבל לאחר מחשבה נוספת החלטתי לנסות.

התקדמתי במיונים ועם כל שלב שעברתי מצאתי עצמי מעוניין יותר ויותר בתפקיד. לבסוף התקבלתי וטסתי לשליחות במחנה קיץ יהודי השייך לתנועה הרפורמית בטקסס בו שימשתי כמדריך טיפוס אתגרי. לסוכנות היהודית יש יכולת מדהימה לחבר אותך כשליח בצורה הכי עמוקה שיש למדינה ולתרבות היהודית. זכור לי במיוחד טקס ההבדלה שערכנו עם צאת כל שבת. משהו ברגע של מעבר מקודש לחול, חיזק אצלי את היופי בהכרה בשבת, בשקט שבה, במשפחתיות שהיא מזמינה. החודשים בטקסס חיברו אותי ליהדות מתוך מוזיקה, שירה וחיי קהילה, והאהבה הזאת נטמעה בי. היה לי ברור שחיזוק הקשר הזה לאחינו בגולה, שנוצר והתחזק על רקע של מורשת יהודית משותפת, הוא ממשימות חיי.

המפגש הבלתי אמצעי עם קהילות יהודיות בארה"ב, שעבור חלקן מחנה הקיץ היהודי הוא נדבך חשוב בשמירה על זהות יהודית פעילה, חידד עבורי עד כמה אורח החיים היהודי מובנה בחיים שלנו כאן בארץ. השקט ברחוב בשישי בערב מבחינתנו "שקוף למשתמש", כמו גם האווירה המרוממת של תקופת החגים - מקַדַחַת הקניות והברכות שלפני ראש השנה, דרך ההוד של יום הכיפורים בו הרחובות מתמלאים מתפללים לבושים לבן בדרכם מבית הכנסת, לצד חבורות ילדים רכובים על אופניים, ועד הסוכות הצצות על מרפסות בכל רחבי המדינה.
מי שחי היום בקיבוץ הגלויות המפורסם המכונה "מדינת ישראל" אינו יכול כמעט להתחמק ממגע עם המסורת. גדלת בבית חילוני אדוק? עדיין יש להניח שנשבעת עם תנ"ך ביד בסוף הטירונות וסגרת לפחות חג אחד בבסיס שבו מצאת את עצמך שר במלוא הגרון נעימות חג עם רב הבסיס.

בחרת להתחתן בחתונה אזרחית? ייתכן שהתחתנת עם מישהי שאבא שלה מקפיד על קידוש בשבת ועל הצומות המרכזיים, ואולי עוד תמצא עצמך עם כיפה לראשך ליד שולחן השבת. אם ייוולד לכם בן, הוא כנראה יעבור את הטקס היהודי של ברית המילה, ובהגיעו לגיל שלוש עשרה סביר שתחגגו את הגעתו לגיל מצוות, גם אם המצוות היחידות שהוא יקיים הן אלה שבין אדם לחברו. במסעותיי בקהילות יהודיות רבות בעולם ראיתי כיצד הן מקדישות מאמצים רבים ביצירת סביבה יהודית ובשמירה על מסורת יהודית נוכחת בחיי חבריהן, ואילו עבורנו הישראלים זה חלק אינהרנטי משגרת יומנו על תחנות חיינו השונות.

גם בקרב מה שנתפס כמעוז הליברליות, הקהילה הגאה, המסורת נוכחת כפי שהיא נוכחת בשאר הציבור. אני לא רואה התנגשות בין ליברליות המאפיינת חיי משפחה גאה לבין שמירה על מסורת. מחזה שכיח הוא זוגות גברים המגדלים ילדים ועושים כולם קידוש בשישי, מניחים תפילין ומבקרים בבית הכנסת. הדיכוטומיה המקובלת במערב שלפיה משפחות גאות מייצגות "קידמה" ולפיכך משאירות מאחוריהן את המסורת, אינה תואמת את המציאות הישראלית והיהודית. המשפחה של בן זוגי ושלי היא דוגמה חיה לכך. אצלנו בבית עושים קידוש, מקיימים חגים באדיקות ואלוהים נוכח בחיינו ובחינוך שאנו מעניקים לילדינו. איך אנחנו מגדירים את עצמנו? יהודים.

תיקוף נוסף לאנקדוטות ולתחושות שנפרשו פה מספקים סקרים שביקשו לבדוק את יחסם של היהודים למסורת. סקר של עמותת "חדוש" משנת 2020 גילה שכ-84% מהאוכלוסייה היהודית מציינת וחוגגת את החגים, ו-68% מהציבור היהודי צמים ביום כיפור. במובנים רבים הציבור החילוני בישראל שומר על המסורת בצורה אדוקה יותר מאשר יהודי התפוצות. כך למשל לפי סקר של Pew Research Center מ-2020, רק 22% מיהודי צפון אמריקה צמים ביום כיפור באופן מלא, ורק 25% מהיהודים בארצות הברית מקיימים סדר פסח כהלכתו, לעומת למעלה מ-60% בקרב הציבור החילוני בישראל. משמע, רוב הישראלים שומרים על המסורת אבל אצל חלקם זה לא מדובר או נתפס כמעשה מסורתי משום הגדרתם "כחילונים", תווית שלא פעם לא משקפת את רמת החיבור שלהם בפועל למסורת היהודית.

אולם נוכחות המסורת בחייהם של חילונים בישראל אינה הקריטריון היחיד המאתגר את הדיכוטומיה הנהוגה בין יהודי לליברלי. קריטריון נוסף הוא זה הדמוגרפי. ״שיעור התחלופה״ הינו מספר הילדים הממוצע לאישה הנדרש לשמירה על גודל האוכלוסייה, והוא עומד על 2.1. שיעור נמוך יותר מוביל להזדקנות האוכלוסייה וירידה בגודלה לאורך זמן. בעת כתיבת שורות אלו בכלל מדינות המערב מלבד ישראל, שיעור הילודה נמוך בהרבה משיעור התחלופה.

בגרמניה, למשל, שיעור הילודה ירד ל-1.36 ילדים לאישה ב-2023. באיטליה, שיעור הילודה עומד על 1.2 ילדים לאישה. בדרום קוריאה השיעור הוא מתחת ל-1. בכל רחבי העולם, כלל האצבע הוא שככל שמדינה עשירה ומתקדמת יותר, כך שיעור הילודה שלה נמוך יותר. יוצאת הדופן היחידה היא ישראל עם 3.07 ילדים למשפחה, למעלה מילד שלם מעל המדינה המערבית המצויה אחריה בטבלה.

סיפור מיוחד מייצגת איראן, הענייה מאתנו בהרבה. שם, שיעור הילודה הממוצע צלל ביובל האחרון מ-5 ילדים למשפחה, לפחות מ-1.7. הסופר דיוויד גולדמן מסביר את הצניחה הדמוגרפית של איראן ואת הרנסנס הדמוגרפי של ישראל, כתופעות הנובעות באופן ישיר מההתמודדות של התרבויות שלהן עם חופש המחשבה והבחירה שמאפשרת המודרניות.

המילה חילוני נגזרת מהמילה העברית "חול", שמשמעותה משהו יומיומי, שאינו מקודש. אלא שגם בחיים של יהודי ישראלי שאינו שומר הלכה ישנם דברים מקודשים - המרוממים יותר מצרכיו החומריים וקשורים בערכים, במורשת ובזהות היהודית שלו: הוא מבטל פגישה עם לקוח כדי להגיע לארוחת הערב המשפחתית בשישי, דואג לצרכיהם ולבריאותם של הוריהם בזקנתם (כבד את אביך ואת אמך), מתנדב בקהילה, תורם, משמש כשליח לקהילה יהודית או מסכן את חייו בסדיר או במילואים להגנת המדינה היהודית.

המשפחה

בעוד מסורת יהודית הכוללת חגים ומנהגים איננה שקופה לחלוטין, הרי שדווקא המוטיב הייחודי המשמעותי ביותר בהוויית החיים הישראלית לא נתפס כיהודי. הסיבה לכך היא כי לא מדובר במנהג או מועד הנחגג ביום מסוים במעגל השנה, אלא בהשקפת חיים הצובעת כל רגע בחיינו.

המוסד הזה הוא המשפחה, שזוכה בישראל ליחס שונה מהותית מזה הניתן לה בעולם המערבי. היחס הזה מייצר כמה מאפיינים ייחודיים. ביניהן העובדה שישראל היא שיאנית המערב במספר הממוצע של ילדים למשפחה, בכמות המפגשים הבין דוריים בין הורים לילדים, ובחשיבות העצומה שרואים אצלנו בהבאת ילדים לעולם ובגידולם.

אני גר בצפון תל אביב, ברחוב שהוא מעין קומונה. הדלתות פתוחות, כולם מתארחים אצל כולם והילדים מדלגים בטבעיות בין הבתים. ברחוב זה, החילוני בעיקרו, יש לא מעט משפחות לא עם שלושה אלא עם ארבעה ילדים. גם אחותי, הרחוקה מלהיות דתייה, היא אמא גאה לארבעה ילדים. תופעה כזאת נדירה מאוד בעולם המערבי, אבל בישראל זה כמעט שגרתי.

איראן של תקופת השאה הייתה מדינה חילונית, שקידמה את האוריינות בקרב נשים וצעירים, במטרה להנחיל להם רוחב ידיעה וחירות מחשבתית. אלא שפתיחות זאת יצרה מתח עם האסלאם, שדורש יותר ציות ופחות חשיבה ביקורתית, ובכך הציב את האיראנים בפני ברירה קשה: קיצוניות מוסלמית שדוחה מעליה את המודרניות, או פתיחות מחשבתית שדוחה את תפיסת העולם המוסלמית, ומותירה אותם ערומים מהמורשת התרבותית שלהם. אלו שבחרו בקיצוניות מובילים כעת את איראן כנגד רצונם של רוב תושביה, ואילו האיראנים שבחרו במודרניות מתקשים למצוא סיבות לגדל ילדים לתוך עולם שהם אינם נטועים בו.

לדברי גולדמן, היהדות מותאמת לחירות המחשבה של העידן המודרני, שלא קוראת עליה תיגר אלא משלימה אותה. הבדלי גישה והשקפה בין יהודים אינם סיבה למלחמת דת אלימה, אלא תנאי הכרחי לשיחה מעניינת. הדת, ההלכה והמנהגים היהודיים התעצבו ומתעצבים על ידי יהודים מכל הזרמים המצויים בשיח בלתי פוסק זה עם זה, ועם המורשת הספרותית והתרבותית שלהם.

תסיסה רעיונית מתמדת זאת, המותאמת כל כך ליהדות וליהודים, הופכת את החיים הישראלים לטעונים ומלאי משמעות, ולמציאות גדושה ברעיונות, חלומות ואירועים משפחתיים. אין פלא שאנחנו - יותר מכל אומה משגשגת בעולם - בוחרים להביא ילדים.

התוצאות של ילודה נמוכה אינן מוגבלות לשינויים בסגנון החיים. כשהאוכלוסייה מצטמקת, אחוז הקשישים באוכלוסייה עולה - ופלח האוכלוסייה העובד ומפרנס צריך לכלכל יותר ויותר אנשים הנמצאים אחרי גיל הפרישה, ומבקשים לממש את הפנסיה שלהם.

המשפחה הגדולה, אם כן, היא לא רק הבסיס לחיים, לאושר ולהמשכיות דורית, אלא גם תנאי הכרחי לקיומה של מדינה משגשגת ויציבה כלכלית. אם אין שכבת צעירים גדולה שעובדת, כוח העבודה קטן, החיסכון של הקשישים שווה פחות והמדינה יורדת מנכסיה.

ישראל היא חריג בולט, עוף מוזר. לשיעור הילודה הגבוה תורמות כמובן החרדיות והדתיות המשפיעות על הממוצע, אך גם בלעדיהן שיעור הילודה בישראל גבוה באופן מפתיע. שיעור הילודה אצל המגדירות עצמן מסורתיות-דתיות הוא 2.8 ילדים לאישה; אצל "מסורתיות לא כל כך דתיות" השיעור הוא 2.22 ילדים לאישה, ואילו אצל חילוניות - 1.98 לאישה. גם אחרי הירידה בשיעור הפריון בשנים האחרונות, הוא עדיין מצוי מעל כל אחת ממדינות ה-OECD. מתברר ש"ילדים זה שמחה", הוא אכן המוטו שלנו, ולא באופן אירוני.

המשפחה היא ערך עליון גם בקהילה הגאה הישראלית. בשונה ממקבילותיה ברחבי העולם, שמה הקהילה את הזכות למשפחה במרכז המאבק לשוויון. המחאות הגדולות בתולדות הקהילה הגאה בישראל נסובו סביב קבלת זכויות שנועדו לאפשר הקמת משפחה: הזכות לאימוץ, והזכות לפונדקאות לזוגות גאים. מחאות ייחודיות כאלה אינן שכיחות באירופה ובארה"ב, שם מניפים בעיקר את דגל הנישואים הגאים, נושא שבישראל הוא מרכזי הרבה פחות.

מה שהוציא מאה אלף איש לכיכר רבין בשיא מחאת הקהילה הגאה בשנת 2018 היה משפחה והורות, וליתר דיוק הדרישה לשוויון בפונדקאות. אותם מאה אלף מפגינים לא כללו רק את אלה המגדירים עצמם חלק מהקהילה הגאה, אלא גם את נציגיו של ציבור ליברלי עצום, לרבות משפחתי שלי, אשר יצאו לרחובות בדרישה שהבנים שלהם והאחים שלהם יוכלו להפוך גם הם להורים, והם בהתאמה לסבים, סבתות ודודים.

את הסיפור הבא שמעתי פעמים רבות מכפי שאני יכול לספור: בחור צעיר יוצא מהארון בפני הוריו והשאלה הראשונה שנשאל על ידם זה האם יביא להם נכדים. פחות אכפת להם למי הוא נמשך, הם בעיקר רוצים לוודא שהוא ימשיך את שרשרת הדורות. באתוס המשפחתי-יהודי Love is love, העיקר שיביאו נכדים.

בן זוגי ואני, לדוגמה, זכינו להיות הורים מאושרים לבן ובת, ארי ואיסלה. זוג גאה שמחליט להביא לעולם ילד בהליך פונדקאות ניצב בפני תהליך מורכב המחייב מחויבות עצומה, סבלנות וכמובן הרבה מאוד כסף. ועדיין אנחנו רואים זוגות גאים עם שלושה ואפילו עם ארבעה ילדים. אנשים מוותרים על קניית דירה, לוקחים משכנתא נוספת, העיקר להקים משפחה גדולה. זאת אף בטרם פסק בג"ץ כי על המדינה לאפשר הליך פונדקאות גם לזוגות גאים וליחידים.

את הרגע שבו פרסם בג"ץ את פסיקתו ההיסטורית בנושא פונדקאות לא אשכח. הימים הם ימיה הראשונים של ממשלת בנט-לפיד, אני אך זה מוניתי לתפקידי כסגן שר החוץ ומשפחתי ואני היינו צפויים לנסוע תוך מספר שבועות לטולסה אוקלהומה שבארה"ב לרגל לידתה של ביתנו איסלה. נתבשרתי על פסיקת בג״ץ במרכזה של חנות למוצרי תינוקות, בעודי נערך לנסיעה הקרבה. בעודי מתלבט בין מידות של בגדים התחיל הנייד שלי לרטוט בלי שליטה, ממש מתקפת הודעות. הבטתי במסך וגיליתי לתדהמתי שבג"ץ הכריע באותה עתירה ותיקה שעמדה בליבו של מאבק שהשפיע עמוקות על החלטתי להיכנס לפוליטיקה. חייכתי לעצמי וחשבתי שיש משהו סמלי ויפה בעובדה שפרק חדש ומרגש מתחיל לא רק עבור משפחתי ועבורי אלא עבור זוגות רבים במדינה הכמהים להקים משפחה.

משפחה יהודית ליברלית

היהדות כפי שהיא מובנת בידי רוב יהודי ישראל והעולם, היא דת פתוחה, פלורליסטית וליברלית. רוב המשפחות היהודיות מכילות בשולחן השבת שלהן ילדים, נכדים ונינים עם השקפות דתיות ופוליטיות שונות, כשהעיקרון המקודש היחיד להן הוא שלמות והמשכיות המשפחה.

החברה הישראלית, כמו המשפחה היהודית, רואה את הדברים באותו האופן. החיים אצלנו חזקים יותר מפוליטיקה. אם הייתם בטיול במזרח או בדרום אמריקה, נסו להיזכר מה הרגשתם ואיך קיבלו אתכם כשישבתם לארוחת שבת בבית חב"ד. אם שירתם במילואים במלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר, נסו להיזכר האם היו חיכוכים על רקע דתי עם חיילים ממגזרים שונים שלחמו לצדכם בסמטאות עזה. מרב הסיכויים שלא חיכוכים אתם זוכרים, אלא את העובדה שיצאתם משם אחים בנפש.

הסבלנות, הקבלה, הערבות ההדדית וההתגייסות האוטומטית - בלי שאלות - ברגעי משבר, היא המאפיין של המשפחה היהודית, וכנגזרת, של החברה הישראלית והעם היהודי. התחזקות הסובלנות הישראלית ניכרת גם כשדוגמים את ציבור שומרי המצוות. כך למשל סקר שנערך בינואר 2023 בקרב הציבור הדתי-לאומי העלה ש-62% מהמשיבים היו מוכנים לקבל גבר הומוסקסואל לבית הכנסת או לקהילה הדתית אליה הם משתייכים, ו-53% מוכנים לקבל משפחה להט"בית. רק 34% סברו כי אין לקבל ילד מקהילת הלהט"ב לחינוך ממלכתי-דתי, לעומת 44% שהשיבו בחיוב. אין מדובר כאן בהסכמה לקבלה של משפחות להט"ביות בחברה הישראלית הכללית, אלא בהכנסה שלהם לחוג הקהילה האינטימית אליה הציבור הזה משתייך.

בקרב האוכלוסייה הכללית העלה סקר חדשות 13 ממאי 2023 כי רוב מוחץ של למעלה מ-6 מתוך 10 יהודים תומכים במתן שוויון זכויות מלא לקהילה הגאה. זהו קונצנזוס פוליטי ענק. רוב לאומי אמיתי, יהודי וליברלי.
אז אם המסורת, המורשת והזהות היהודית מחברים בינינו, מדוע הציבור הליברלי חושש מהיהדות? התשובה היא ערבוב רעיל בין יהדות, פוליטיקה וחוקי המדינה, הגורם לו להירתע לא מהיהדות עצמה, אלא מהסיכוי לאיום על אורח חייו הליברלי.

מול התפיסה הרואה בקיום מצוות הלכתיות עניין של בחירה אישית, ישנו מיעוט בחברה הישראלית הסבור כי ציות להלכה חשוב יותר מזכות הבחירה. בעיני קומץ פוליטיקאים המייצגים את הגישה הזו, לגיטימי להשתמש בכוח הכפייה של המדינה כדי להבטיח שחמץ לא ייכנס לבתי חולים, רשות מקומית לא תוכל לקבוע את צביון השבת בתחומה, ואישה תעמוד לדין פלילי אם תגיע בלבוש לא צנוע לכותל.

כפייה דתית היא לא רק לא-מוסרית, פולשנית ומזיקה, היא גם לא חכמה. אין חוק האוסר נסיעת רכבים ביום כיפור, ועדיין הרוב המוחלט של אזרחי ישראל מכבדים בשמחה את הנוהג, שהפך בהיעדר כפייה לנוהג של הישראלים כולם. כך הוא גם לגבי ברית מילה, מזוזה ועוד שלל מצוות.

החדשות הטובות הם כי הרוב הלאומי, הכולל את מרבית האזרחים מימין ומשמאל, מחזיק בתפיסה יהודית וליברלית. ברגע שנשתחרר מהאמונה הכוזבת כי כאזרחים וכמצביעים עלינו לבחור לצדד בחיזוק אחד מהערכים על חשבון האחר, נוכל להתחיל לשתף פעולה בהפיכת המדינה לחופשית ויהודית יותר.

גאווה יהודית

גם אם בבית שלנו, בישראל, זו גאווה להיות יהודי, הרי שהאינסטינקט הראשוני שלי כנציג בין האומות היה להדגיש את זהותי הליברלית. במסגרת כהונתי כסגן שר החוץ בממשלת בנט-לפיד, לקחתי על עצמי בין שאר תפקידיי לחזק את מעמדה של ישראל בקרב הציבור הליברלי בארה"ב. זמן קצר לאחר כניסתי לתפקיד ערכתי נסיעה מדינית לוושינגטון הבירה שכללה מרתון פגישות בקונגרס ובבית הלבן, מפגש עם קהילה יהודית וסבב ראיונות לתקשורת.

נישא על גל ההתעניינות הרבה בממשלת השינוי, נוסף על היותי "גיי" מוצהר בתפקיד בולט בממשלה, יצאתי לנסות ולכבוש את ליבם של אותם מעגלים שהשפעתם על הממשל והתקשורת האמריקאית הולכת וגדלה. חלקים נרחבים מן הקהלים האלה אינם רואים את ישראל כמעוז ליברלי, אלא מבחינתם זו מדינה שבראש ובראשונה עוסקת בכיבוש עם אחר ובדיכוי מיעוטים.

כצעד ראשון היה לי ברור שחייבים לשנות תפיסה: להפסיק להסביר ולהתחיל לשתף. ליזום סיפורים וחדשות במקום להגיב לסיפורים הקיימים שהם בעיקרם שליליים, לאמץ פנים אזרחיות ומגוונות שייטיבו לשקף את החברה הישראלית, ולפעול במגוון פלטפורמות ובאמצעות קהילות אורגניות של משפיענים ותחומי עניין. ניגשתי לעבודה והקמתי את מערך "סיפור ישראלי" שכלל תוכן מקורי שנוצר בידי הציבור במגוון ערוצים לפי תחומי עניין. התוכן נוצר והופץ על ידי משפיענים וקהילות נושאיות ובמגוון פלטפורמות חדשות, לרבות סטרימינג, גיימינג ועולמות המציאות הווירטואלית. במבט לאחור אני עדין חושב שזו הייתה תכנית פעולה אפקטיבית, אולם היום אני מבין שגם בהסברה בגרסתה החדשה אותה הנהגתי, היה מימד של רצון "למצוא חן בעיני הגויים".

בהעדר מדיניות חוץ וביטחון שתרצה את החוגים הפרוגרסיביים הביקורתיים כלפינו בארה"ב ובמערב אירופה, מצאנו משענת במסרים שלנו על היות הממשלה "המגוונת ביותר בהיסטוריה של ישראל", עם הנאום הקבוע על מפלגה ערבית בקואליציה, מספר שיא של נשים בתפקידי שרות וחברי ממשלה גאים מוצהרים. כל זה זיכה אותי לא פעם במחיאות כפיים רפות, שהתחלפו בהבעת דאגה עמוקה בשל ידיעה על הריסת בית של מחבל כזה או אחר.

עבורם, אג'נדה ליברלית הייתה טיעון חלש במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע אסטרטגיה תקשורתית נכלולית המבקשת "להלבין" את "פשעי המדינה היהודית", על ידי שימוש באג'נדה ליברלית ומתקדמת - המושג השגור הוא "פינק-וושינג".

הם אמנם טעו לגבי התפיסה שלהם את ישראל כמדינה כובשת המתנכלת למיעוטים, אולם צדקו בכך שהרכב של ממשלה, מגוון ופרוגרסיבי ככל שיהיה, אינו מפצה על מדיניות שאתה לא מסכים איתה. במקרה שלהם, היה מדובר פעמים רבות בחוסר הסכמה בסיסי עם עצם הרעיון של מדינת לאום יהודית. מאז השבעה באוקטובר, הבנתי שאין טעם לנסות ולהציג את הדברים באופן שיהיה קל לעיכול עבור הקהלים המבקרים אותנו, אלא שעלינו להתמקד במדיניות, ופשוט לומר את האמת, גם אם היא קצת תרגיז. כיום בכל ראיון לתקשורת הזרה ובכל פגישה דיפלומטית, המסר שאני מעביר שונה לגמרי, והוא מבוסס על האמת הבסיסית: אנחנו מדינת לאום ודמוקרטיה ליברלית. הפערים בהשקפה, בהתנהלות, באינטרסים ובתרבות הנובעים מכך שאנו מדינת לאום, הם אינם דבר שצריך לטשטש או להתבייש בו, אלא מאפיין ייחודי שהוא מקור לגאווה.

גם אם העולם לא יוכל להבין, ולא תמיד יקבל את המורכבות הנובעת מעצם היותנו מדינה יהודית וליברלית, אנחנו צריכים לשאת אותה בגאון. כיהודים, נולדנו להיות שונים, לא רק במורשת ובחגים שלנו, אלא גם בתרבות, בערכים ובתפיסת מציאות שבסופו של דבר הולידה יותר גאונים פורצי דרך ומתקני עולם לנפש מכל אומה אחרת.
הרוב הלאומי בישראל רוצה לחיות במדינה יהודית וליברלית. אלא שבמקום שיתאחד וישתף פעולה, הוא כלוא משני צדיו של קו שבר מלאכותי המחלק אותו בין שני מחנות, הנשלטים בידי קיצונים במקום בידי סדר היום שלו.
אולי הגיע הזמן להתאחד.

 "לפתוח את המועדון", עידן רול | הוצאת סלע מאיר

• הראל סקעת
• עידן רול