מכתב ממישו

נושא: שלום עליזה

לפני שתתחילי לתהות אבהיר: כל החומרים שלך אצלי, במחשב העמוס במכתבים ובקטעי יומן. הגיעו אלי חיים שלמים. את כותבת המון! מתי את מספיקה? את כותבת הרבה יותר ממני, ואני איש של מילים, כתיבה היא משלח ידי (הנה, את כבר יודעת עלי דבר אחד קטן).

אם הערכתי נכונה, מחשבך נגנב בטרם הגיע אלי וכעת אני הוא בעליהם הבלעדי של חיי המחשב שלך — התכנים, סיסמאות הכניסה שלשמחתי לא מיהרת לשנות, פרטי חשבון בנק (שלא יועילו לי במקרה שלך), היסטוריה ומועדפים. הכול כאן. אוכל להיות את הווירטואלית אם ארצה בכך. למעשה, אם תבדקי, תגלי שהרשיתי לעצמי למחוק מבחר אימיילים מעניין במיוחד מהג'ימייל שלך והודעות נבחרות מהפייסבוק שלך. בטוויטר לא נגעתי, משפטי השנינה הקצרים שלך לא מעניינים אותי.

לפני שאת ניגשת להתריע בפני מכרייך ובפני שומרי הסף הרובוטיים של הכתלים המערביים הדיגיטליים שלך שאדם אחר גולש בשמך, ולשנות סיסמאות — המשיכי לקרוא, ולא — את עלולה להצטער.

אני עומד להציע לך עסקה. אם תסכימי לה ותעמדי בתנאים שאציב — תקבלי את חיי המחשב שלך בחזרה, את המכתבים, את הסיסמאות ואת הקטעים המפוזרים שכתבת לעצמך ושנכתבו אלייך בשנים האחרונות. אם לא תשיבי לי תוך שבוע, אם לא תסכימי לעסקה או לא תעמדי בתנאיה, תאבדי את כל המכתבים היקרים ואת זיכרונותייך — ארכיב מסודר בחריצות של מי שאת. רק את יודעת איזו משמעות יש לכל אלה בעבורך. מקריאתי עד כה, נדמה לי שהיא רבה עד מאוד.

העסקה: עלייך לכתוב ולשלוח אלי 40 מכתבים, בני לפחות 500 מילה כל אחד. מכתבים כנים שבהם תספרי באמת ובתמים על קורותייך — מעשייך, חוויותייך, תחושותייך ומחשבותייך.

על המכתבים להגיע אלי לפחות אחת לשבוע לדואר אלקטרוני זה. לעתים אשאל אותך שאלות, ואת תתבקשי להשיב בכנות מלאה ומוחלטת. לעתים אשיב למכתבייך, לעתים לא. כך או כך, יהיה עלייך להמשיך לשלוח את המכתבים בקביעות.

אם תשני את סיסמאותייך, ו/או אם תנסי לעדכן אדם אחר בתכתובת זו או בחילופי דברים עתידיים בינינו, ו/או אם תנסי לברר כל מידע על אודותי, תפני לרשויות החוק או תעשי כל פעולה אחרת שעלולה להתפרש בעיני כאילו שאת שואפת להסתיר ממני מידע, לחסום את גישתי להתנהלותך הווירטואלית או להתחקות אחרי — תאבדי את כל כתבייך וזיכרונותייך.

אני מעוניין לפגוש בך בתיבת הדואר האלקטרוני שלי, אחד על אחד. עירומה מילולית, נקייה מאיפור דיגיטלי. בלי כל הבולשיט החברתי, הציבורי, הפייסבוקי הזה. אני רוצה אותך ארוכת מילים, משפטים ומחשבות. אל תנסי למכור לי קטעים שכתבת בעבר. אני אזהה אותם.

אין לי מה להפסיד בעסקה הזו. את, לעומת זאת, עלולה להפסיד הכול, ונדמה לי ששנינו מבינים מדוע. תשובתך — בהתאם לברית הידידותית שכרתנו בינינו, תגיע אלי תוך שבוע לכל היותר. אני מצפה לה.

כהוכחה לכך שהמחשב שלך אכן בידי אני מצרף מכתב חביב שמחקתי מתיבת הדואר הנכנס שלך. מישהי בשם יסמין דהן שלחה לך אותו ב־2009, אני משוכנע שתזהי אותו.

השיבי לי, עליזה. אצטער למחוק לעד מכתבים כאלה.

...

בידידות,

מישו

*** 

מצורף: חלחולת שלי מה המצב???

אז מה קורה נשמה שלי??? כבר הצלת את המדינה יא קרועה? אני מתגעגעת בטירוף לתחת העסיסי והעטוף בחאקי שלך. לא מאמינה שאני כאן בזמן שאת שם, מגנה בגזרתך החטובה על המולדת. אני מנסה לדמיין אותך בפוזת המשקית"ש ובטוחה שכל החיילים בבסיס כבר עומדים בתור כדי לבכות על הכתף הענוגה שלך, ובלילה חולמים חלומות שטופי זימה על כל הדברים שהם היו רוצים לעשות איתך ועם השרוך הסגול הזה שלך.

לא בטוחה שכבוד הרמטכ"ל יודע כמה האחות שלי שרוטה, though, אולי אגלה לו כמה סודות מעברך המפוקפק כדי שישחרר גם אותך על חוסר התאמה ונקים לנו צבא של אמזונות משלנו. או וול, שצה"ל ישתמש בכתף שלך בכיף בתנאי שכשאני חוזרת את והרמטכ"ל זוכרים שהיא שייכת לי בטאבו! לפחות את עוזרת לאנשים ולא יורה בהם. עם חוש הכיוון שלך זה בטוח עדיף.

אני צוחקת איתך בייב, פשוט מתגעגעת למות וכואב לי שאת לא פה איתי, אבל That's life.

מקווה שלא יותר מדי קשה לך שם או משהו. נראה לי שאני הייתי מתחרפנת ואם הצבא לא היה מחליט מראש שאני לא בשבילו, היו מעיפים אותי תוך שבוע גג בשל סכנה לעתיד המדינה או מה שזה לא יהיה שהמאבחנת הפסיכוטכנית קפוצת העכוז כתבה שם בטפסים המרשרשים
שלה.

בפעם האחרונה שדיברנו אמרת שדווקא מעניין לך כזה. מרתקיישן. שאת מרגישה כאילו שאת משחקת בסרט מלחמה מעוות כזה שלוקח אותך למקומות חדשים. אני מקווה שלא חטפת בינתיים בלוז לירוקי המדים כי אם כן את ישר מסמסת לי (אך לא מסתממת לי לצערך כי אסור לך), ברור?!

אניוויי, נויורק מדהימההה! כל מה שדמיינו רק פי אלף!!! אני לא מבינה איך לא הייתי פה עד היום. כל כך מתאים לאמא שלי לגור בכל חור אפשרי ביו אס אוף פאקינג איי בלי להגיע לכאן. אני הולכת פה מבוסמת ברחובות (ולא תמיד ממה שאת חושבת). הכול פה כל כך... הרבה וגדול, אין א גוד ויי!

אם בקיבוץ את מרגישה כמו חייזר כשאת רק לובשת חולצה בצבע מוזר (שלא לדבר על מתחבקת עם בחורה. אהם אהם) אז פה זה בדיוק ההפך. אין דבר שתעשי שייראה משונה למישהו, וגם אם כן Who fucking cares? גם ככה יש פה יותר וירדואוז מנורמלים. את יכולה להיות ה־כ־ו־ל!! מי שאת. מי שאת לא. להמציא את עצמך מחדש כל יום. איזה
חופש!

אתמול הלכתי ברחוב ופתאום איש מבוגר בבגדים מתפוררים עצר אותי ושאל אם אני רוצה לקנות אחד מהחתולים השקופים שלו. "חתול שקוף?" שאלתי, אז הוא הוביל אותי לערמת כלובים ריקים וחלודים שהיו זרוקים על המדרכה וסיפר לי בשיא הרצינות איזה חתול שקוף חי בכל כלוב: "זה צ'יזי, הוא פחדן וחכם מאוד, זה טיילס, הוא שובב ותמיד מנסה לברוח" וכאלה. נצבט לי הלב, הסכמתי לקנות חתול שקוף אחד, ואז הוא התחיל לחקור אותי: "את יודעת במה מאכילים חתולים שקופים?"

"הממ, באוכל שקוף?" ניסיתי.

"לא! במחשבות! אבל אסור להאכיל אותם במחשבות הלא נכונות כי הן חונקות אותם! ואת יודעת מה חתולים שקופים שותים?"

"אמממ, רגשות?" ניחשתי.

"כן!" הוא הופתע, "אבל רק את הרגשות שלי. אסור להם לשתות רגשות של אף אחד אחר, הם ירעילו אותם!" ופתאום הוא התחיל לצרוח עלי בכל הכוח: "לכי מפה, את רוצה לגנוב את החתולים השקופים שלי ולחסל אותם! אני רואה את המחשבות המטונפות והשחורות שלך, עופי מכאן!" נבהלתי בטירוף וברחתי. אני עוד לא רגילה לתופעות האלה, אבל נראה כאילו למי שגר פה הרבה זמן זה לא מזיז בכלל, את
קולטת?!

אז זה היה קטע סוריאליסטי בקיצוניות, אבל רוב הזמן הזוי פה בקטע טוב. אני מסתובבת ברחובות שמרוב אורות נראה שאף פעם לא יורד בהם הלילה. אינספור רעיונות דואים לי בראש במעגלים כמו פאקינג להקות הציפורים ליד המאגרים של הקיבוץ באביב. אני מתמלאת בתחושה שהולך להיות ממש טוב. מבאס לי ת'תחת שאת לא פה, חצוצרה שלי! אבל מה לעשות, זה מה יש ואת זה נעשן. בינתיים אני ארוויח לנו קצת כסף (אם יישאר לי משהו אחרי שכר הדירה המפלצתי) ואחכה עד שתגמרי לפתור את הבעיות של כל החיילים בצבא ונוכל כבר להתחיל את הטיול שלנו, לתפארת מדינת ישראל! תדעי שמחכים לנו טונות של כיף, וחתולים שקופים וציפורים בראש והשראה.

חייבת לזוז, השותפה ההזויה שלי לדירה חזרה והיא צועקת משהו לא ברור מחוץ לדלת, אספר לך עליה כבר במייל הבא או כשנדבר. גם כן תופעה זאתי.

חולה עלייך, בריאה עלייך, מתגעגעת אלייך!

ממני, השוק שלך,

ג'אז

*** 

נושא: WTF?!

אם המייל הזה שקיבלתי אמיתי אז אתה כנראה בנזונה חסר מזל ממש כמו שאתה דפוק. אני לא יודעת מה הרושם שקיבלת ממה שקראת על המחשב שלי, אבל אני ממש לא הפרסומת המהלכת לגיל 23 שאתה כנראה חושב שמצאת. אם תכננת להרכיב לך איזה ריאליטי פרטי אז הבדיחה על חשבונך, כי הגרלת את המתמודדת הכי עלובה שיכולת לקוות לה. אתה לא הולך לקבל מכאן שום דבר סקסי ומגרה שיעשה לך את היום, אז תמשיך לאתר הפורנו הבא ותחזיר לי את המחשב שלי, יא חתיכת שרוט! אני לא יודעת מה הבעיה שלך (בטוחה שיש הרבה כאלה), אבל לך תזדיין עם השיט שלך ותעזוב אותי בשקט. אין לי מושג וגם לא מעניין אותי למה אתה מנסה לשחק במחבואים עם מישהי שפרצו לה הביתה באמצע הלילה וגנבו לה את הלפטופ, אבל תאמין לי, אין כאן שום דבר שאתה צריך.

למה לך לאיים ולהידחף לחיים של בחורה שהחומרים שלה הגיעו אליך במקרה? אתה יודע מה עבר עלי בגלל שהמחשב הזה נגנב?? יש לך בכלל מושג כמה אני זקוקה לו??? איך אתה חי עם עצמך, קם בבוקר והולך ונושם כשאתה מכוון אקדח וירטואלי לרקה של מישהי? זה עושה לך טוב, יא חתיכת דפוק? אתה צריך את זה כדי להרגיש שיש לך כוח? יא אפס!

אתה בטח יודע שזה מעשה פלילי, ומה אם בכל זאת אתלונן במשטרה? אני די בטוחה שיש להם מחלקה שמטפלת בדברים כאלה. נראה לי שתיהנה בכלא, יא כלום.

אז התגובה שלי היא: לך תזדיין! אני לא יודעת מי אתה, מה הבעיות שלך ומה המשחק הזה בשבילך, אבל בשבילי זה לא משחק. מה שיש על המחשב הזה חשוב לי יותר ממה שיצור עלוב כמוך יוכל אי פעם להבין. שלא תעז למחוק שום דבר, אתה שומע??? אין לך זכות לעשות את זה. זה לא שלך וזה החיים שלי! תחזיר לי אותם!!!

ואם אתה כל כך אוהב איומים אז קבל אחד משלי: אם אני אחשוב שמחקת משהו ממה שיש על המחשב הזה אני אפנה למשטרה ואעשה כל מה שאוכל כדי לגלות מי אתה ולמחוק לך את החיים!

כתבת שאתה יודע שאין לי הרבה כסף, אבל אני מוכנה לשלם תמורת הלפטופ שלי את כל הכסף שאני יכולה להשיג. תשכח מהשטות הזאת ואני מבטיחה לא לנסות לברר מי אתה ולא לספר על זה לאף אחד אף פעם. עכשיו די עם ההזיה הזאת. תחזיר לי את מה ששייך לי!!!

...

ליז פיין

***

נושא: בקשה לעזרה

ייתכן שתתקשי להאמין לי, אך אני פועל מחוסר ברירה. גם אני איבדתי אנשים בחיי, ואני יכול לתאר לעצמי מה רב הוא ערכם של זיכרונות מאדם יקר שאיננו עוד. פניתי אלייך דווקא משום שנדמה לי שבדומה אלי, אינך ממעיטה בערכם של מילים ושל זיכרונות.

אנא, אל תפרשי את פנייתי כאיום, ראי בה בקשה לעזרה. מעולם לא היה לי כישרון רב בניהול תקשורת עם אנשים. אני תמיד חש שביני לבינם ניצבת איזו מראה מעוותת. מסרים שאני משתדל להעביר בעדינות מתקבלים כתוקפניים, וכשאני זועם אני מתפרש כמופנם וכקפוא.

בעבר מילים היו הממלכה שלי — מישור צלול ומופרד מאותן מראות מעוותות, שבו הצלחתי לסדר את הדברים לפי דרכי. אילו היינו משוחחים לפני שנים מספר הייתי ככל הנראה מציג את עצמי כסופר. כתבתי שני ספרים שהצליחו למדי ואף זכו למיני סופרלטיבים מגוחכים ומחמיאים. אני מתאר זאת בלשון עבר משום שהמראה המעוותת צמחה גם במעוז האחרון שלי — ביני לבין מילותי, והיא עבה מתמיד.

זה כמה שנים שלא הוצאתי תחת ידי פיסת מלל ספרותי ראויה. ניסיונותי לשלוח קטעים כאלו ואחרים להוצאת הספרים נתקלו בבקשות מנומסות ונבוכות לשכתוב. בחלוף כמה דד־ליינים הקפיאה ההוצאה את יחסיה עמי והשמועה נפוצה — מבוכה של ממש למי שנחשב ל"כוכב עולה בשמי הספרות הישראלית", תואר שהורעף עלי באחת מאותן כתבות פרופיל מסמאות של תחילת הדרך.

את זועמת עלי, עליזה, ובצדק, אך עלי להודות שכשמחשבך הגיע אלי, כעסתי אני עלייך! כשפתחתי אותו ומצאתי בו את אלפי הכתבים, הרשימות, המכתבים ופיסות היומן, לסתי נשמטה. בין קלידי המקלדת שלך מצאתי את השצף האבוד שנפקד מזו שלי. ספרי לי — איך את כותבת הרבה כל כך?! כתיבה לא רעה, אגב. לא מהוקצעת, אך בהחלט בעלת ערך גולמי מסוים. האם מלאכית ההשראה יושבת על כתפך תריסר שעות ביממה? אם כן — שחררי אותה מעט, הניחי לה לעוף גם אלי מדי פעם. כלאת את מילותייך בכונן הקשיח המיושן, רק מעטות מהן פרסמת ברשת, כך מצאתי. אולי את היא זו שמחזיקה את מילותייך כבנות ערובה ואני הוא זה שגואל אותן?

עליזה יקרה. לא רק חמתי בערה בי למקרא מילותייך. הן מעוררות בי דבר מה ששרוי בתרדמת שלא נמצא לה מזור זה זמן רב. אני פונה אלייך, אם כן, לא כמי שמחפש שעשוע אלא כאדם הזקוק לעזרה. אני מקווה שההסכם שהצעתי יסייע לי לכתוב, לשוב לבית היחידי שהיה לי בעולם. כתבי לי. עזרי לי להשיב לעצמי את חיי — ואשיב לך את שלך.

את מעוניינת, ובצדק, בעירבון לכך שלא אמחק את תכנייך בעודנו מתכתבים. אני מציע, אם כן, לשלוח לך בן ערובה משלי — דבר מה חסר ערך של ממש כשלעצמו אך בעל ערך חסר תחליף בעבורי. את תחזיקי אותו אצלך עד שאשיב אלייך את חייך. מה דעתך — תרצי להחזיק באיבר פנימי שלי למשך זמן מה?

כמנחת שלום אני מצרף את המכתב הבא שיסמין דהן ההיא שלחה לך, כמדומני, מניו יורק.

פתחתי את סגור לבי, אך כל זה אין משמעותו שפרטי ההסכם שציינתי בטלים. השיבי לי תוך שבוע, ולא — אמחק את זכרונותייך.

...

בידידות,

מישו

***

"כל הג'אז הזה" הוא ספרה הראשון של סנונית ליס, עיתונאית לשעבר ומנהלת חברת תוכן שיווקי. את הספר ניתן לרכוש בחנויות הספרים בדפוס ובדיגיטל וכאן