פרק ראשון מתוך "אחותי, הרוצחת הסדרתית"

מילים

אָיוֹלָה מזמנת אותי במילים שקיוויתי שלעולם לא אשמע שוב:

קוֹרידֶה, הרגתי אותו.

אקונומיקה

אני מוכנה להתערב שלא ידעתם שאקונימיקה מטשטשת ריח של דם. רוב האנשים משתמשים באקונומיקה ללא הבחנה, מניחים שמדובר במוצר כול-יכול, לא טורחים לקרוא את רשימת המרכיבים ולא שבים למשטח שנוקה זה עתה ובוחנים אותו מקרוב. אקונומיקה אמנם מחטאת, אבל לא מצטיינת בכל הנוגע להסרת שאריות. לכן אני משתמשת בה רק אחרי שאני מקרצפת את חדר האמבטיה מכל סימן חיים - ומוות.

ניכר שהחדר שאנחנו נמצאות בו שופץ לא מזמן. הוא נראה חדש מהניילונים, במיוחד עכשיו אחרי שניקיתי אותו במשך כמעט שלוש שעות. הכי קשה היה להגיע לדם שחלחל בין המקלחת לחומר האיטום. קל לשכוח את החלק הזה.

המשטחים חפים מכל חפץ. סבון הרחצה, משחת השיניים ומברשת השיניים שלו מאוחסנים בארון מעל הכיור. וישנו שטיחון המקלחת - סמיילי שחור על רקע מלבן צהוב, בחדר שכולו לבן.

אַיוּלָה יושבת על קצה מושב האסלה, הברכיים שלה מוגבהות והיא עוטפות אותן בזרועותיה. הדם על השמלה שלה הספיק להתייבש ואין חשש שיטפטף על הרצפות הצחורות, הבוהקות עכשיו. הרסטות שלה מסודרות לה בערימה על הראש כדי שלא יטאטאו את הרצפה. אני כורעת על ארבע, והיא מסתכלת עלי בעיניים החומות הגדולות שלה ולא מסירה את מבטה. היא פוחדת שאני כועסת, שתכף אקום על רגלי ואטיף לה.

אני לא כועסת. אם בכלל, אני עייפה. הזיעה מטפטפת מהגבות שלי לרצפה, ואני מנגבת את הטיפות בספוג הכחול.

עמדתי להתיישב לאכול כשהיא התקשרה אלי. הכנתי וסידרתי את הכול על המגש — המזלג משמאל לצלחת, הסכין מימין. קיפלתי את המפית בצורת כתר והנחתי אותה במרכז הצלחת. השהיתי את הקרנת הסרט בקרדיטים שבהתחלה, ושעון התנור בדיוק צלצל כשהטלפון שלי התחיל לרטוט בפראות על השולחן.

עד שאחזור הביתה, האוכל כבר יתקרר.

אני קמה ושוטפת את הכפפות בכיור, אבל לא מסירה אותן. איולה מתבוננת בהשתקפות שלי במראה.

"אנחנו צריכות להזיז את הגופה," אני אומרת לה.

"את כועסת עלי?"

אדם נורמלי אולי היה כועס, אבל אני מרגישה עכשיו צורך דחוף להיפטר מהגופה. כשהגעתי לכאן, סחבנו אותה לתא המטען של המכונית שלי כדי שאוכל לקרצף ולנגב בלי שאיאלץ להתמודד עם מבטו הקר.

"תביאי את התיק שלך," אני עונה.

אנחנו חוזרות למכונית, והוא עדיין בתא המטען, ממתין לנו.

בשעת לילה כזאת אין כמעט תנועת כלי רכב על הגשר השלישי המחבר את האי לאגוס ליבשת, אם בכלל, וכיוון שאין במקום עמודי תאורה, חשוך כמעט לגמרי, אם כי רואים את אורות הכרך מעבר לקצה הגשר. אנחנו לוקחות אותו למקום שאליו לקחנו את הקודם - מעבר לגשר ולתוך המים. לפחות הוא לא יהיה בודד.

מעט דם חלחל לתוך הריפוד של תא המטען. איולה מרגישה אשמה ומתנדבת לנקות אותו, אבל אני משתמשת בתערובת הביתית שלי, כף אמוניה ושני ספלי מים, ושופכת ממנה על הכתם. אני לא יודעת אם למשטרת לאגוס יש את היכולת הטכנית הדרושה לביצוע בדיקה יסודית של זירת פשע, אבל אין סיכוי שאיולה מסוגלת לנקות באותה היעילות כמוני.

המַחברת

"מי זה היה?"

"פֶמי."

אני משרבטת את השם. אנחנו בחדר השינה שלי. איולה יושבת בשילוב רגליים על הספה ומשעינה את הראש על הכרית. בזמן שעשתה אמבטיה, העליתי באש את השמלה שלבשה. עכשיו היא לבושה טישרט ורודה ומדיפה ניחוח של אבקת תינוקות.

"ושם המשפחה שלו?"

היא מכווצת את המצח, מהדקת את השפתיים ואז מנענעת בראשה, כאילו מנסה לטלטל את השם בחזרה לחזית מוחה. הוא אינו צץ. היא מושכת בכתפיה. חבל שלא לקחתי את הארנק שלו.

אני סוגרת את המחברת. היא קטנה, קטנה מכף היד שלי. צפיתי פעם בסרטון של TED, והמרצה סיפר שחייו השתנו ביום שהתחיל להסתובב עם מחברת ולרשום בה רגע מאושר אחד מדי יום. לכן קניתי את המחברת. בדף הראשון כתבתי, ראיתי ינשוף לבן מבעד לחלון חדר השינה שלי. מאז המחברת ריקה ברובה.

"זאת לא אשמתי, את יודעת." אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת למה היא מתכוונת. האם היא מתכוונת לחוסר היכולת שלה להיזכר בשם המשפחה שלו? או למוות שלו?

"ספרי לי מה קרה."

השיר

פמי כתב לה שיר.

(היא זוכרת את מילות השיר, אבל לא מצליחה לזכור את שם המשפחה שלו.)

נראה אם תצליחו למצוא פגם

ביופייה

או למצוא אישה

היכולה לעמוד לצדה

ולא לנבול.

והוא נתן לה אותו כתוב על דף נייר, מקופל פעמיים, תזכורת לימים שלנו בבית הספר התיכון, כשילדים בשורות האחוריות של הכיתה היו מעבירים זה לזה פתקי אהבה. כל זה ריגש אותה (אם כי איולה מתרגשת תמיד כשסוגדים לסגולותיה), ולכן הסכימה להיות האישה שלו.

בדיוק כשמלאו חודש ימים למערכת היחסים ביניהם, היא דקרה אותו בחדר האמבטיה אצלו בדירה. היא לא התכוונה לעשות את זה, כמובן. הוא כעס, צרח עליה, היא הרגישה את הבל נשימתו החם, בניחוח בצל, על פניה.

(אבל למה היתה עליה סכין?)

הסכין נועדה להגנה עצמית. אף פעם אי-אפשר לדעת עם גברים, הם רוצים את מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. היא לא התכוונה להרוג אותו. היא רק רצתה להרחיק אותו מעליה, אבל הוא לא נבהל מהנשק שבידה. הוא התנשא לגובה של יותר ממטר ושמונים, והיא בטח נראתה לו כמו בובה, במבנה הגוף הקטן שלה, עם הריסים הארוכים והשפתיים הוורדרדות המלאות.

(התיאור שלה, לא שלי.)

היא הרגה אותו בדקירה הראשונה, שננעצה היישר בלב. אבל אז היא דקרה אותו עוד פעמיים ליתר ביטחון. הוא צנח לרצפה. היא שמעה את נשימתה ושום דבר אחר.

גופה

את זאת אתם מכירים? שתי בחורות נכנסות לחדר. החדר הוא חלק מדירה. הדירה בקומה השלישית. גופת גבר מונחת בחדר. איך הן מצליחות להוריד את הגופה לקומת הקרקע בלי להיראות?

ראשית, הן מארגנות אספקה.

"כמה סדינים אנחנו צריכות?"

"כמה יש לו?" איולה יצאה בריצה מחדר האמבטיה וחזרה מצוידת במידע שיש חמישה סדינים בארון הכביסה שלו. נשכתי את שפתי. אנחנו צריכות הרבה, אבל פחדתי שהמשפחה שלו עלולה לשים לב אם יישאר רק הסדין המתוח על המיטה שלו. אצל גבר ממוצע זאת לא תופעה חריגה במיוחד - אבל האיש הזה היה קפדן. הספרים שלו היו מסודרים על המדף בסדר אלפביתי לפי שם המחבר. חדר האמבטיה שלו היה מצויד בכל סוגי תכשירי הניקוי. הוא אפילו קנה אקונומיקה מהסוג שאני משתמשת בו. והמטבח שלו בהק. איולה נראתה פה כמו נטע זר - כתם בקיום שאלמלא כן היה טהור.

"תביאי שלושה."

שנית, הן מנקות את הדם.

ספגתי את הדם במגבת וסחטתי אותה מעל לכיור. חזרתי על הפעולה עד שהרצפה היתה יבשה. איולה הסתובבה סביבי והעבירה את משקלה מרגל לרגל. התעלמתי מקוצר הרוח שלה. נדרש הרבה יותר זמן להיפטר מגופה מאשר להיפטר מנשמה, במיוחד אם לא רוצים להשאיר שום ראיה לדבר עבירה. אבל העיניים שלי התרוצצו אל הגופה השרועה, השעונה על הקיר. ידעתי שלא אצליח לעשות עבודה יסודית כל עוד הגופה שלו עדיין כאן.

שלישית, הן הופכות אותו למומיה.

הנחנו את הסדינים על הרצפה, שהיתה עכשיו יבשה, והיא גלגלה אותו עליהם. לא רציתי לגעת בו. הבחנתי בגופו המפוסל מבעד לטישרט הלבנה שלבש. הוא נראה כמו גבר שמסוגל לעמוד בכמה פצעים שטחיים, אבל כך נאמר גם על אכילס ועל יוליוס קיסר. מצער לחשוב שהמוות יביא לנבילת הכתפיים הרחבות ושרירי הבטן הקעורים, עד שיישארו ממנו רק עצמות. כשנכנסתי בדקתי את הדופק שלו שלוש פעמים, ואחר כך שלוש פעמים נוספות. הוא נראה שלֵו כל כך, עד שהיה אפשר לחשוב שנרדם. ראשו היה שמוט מטה, גבו הקמור נשען על הקיר ורגליו היו מוטות הצדה.

איולה גנחה ונאנקה כשדחפה את הגופה שלו על הסדינים. היא ניגבה את הזיעה ממצחה והותירה שם סימן של דם. היא כיסתה את הגופה באחד הסדינים והסתירה אותה. עזרתי לה לגלגל ולעטוף אותה כמו שצריך בסדינים. עמדנו והסתכלנו עליה.

"מה עכשיו?" היא שאלה.

רביעית, הן מסלקות את הגופה.

יכולנו לרדת במדרגות, אבל דמיינתי אותנו סוחבות גופה עטופה בחופזה ונתקלות במישהו בדרך החוצה. הכנתי כמה הסברים אפשריים -

"אנחנו עובדות על אח שלנו. הוא ישן חזק מאוד ואנחנו מזיזות אותו בזמן שהוא ישן."

"לא, לא, זה לא גבר אמיתי, מי אתם חושבים שאנחנו? זאת בובת תצוגה."

"לא, אמא, זה רק שק תפוחי אדמה."

דמיינתי את עיני העדים המומצאים האלה נפערות לרווחה באימה ואותם נמלטים על נפשם. לא, ירידה במדרגות אינה באה בחשבון.

"אנחנו חייבות לרדת במעלית."

איולה פתחה את הפה כדי לשאול שאלה, ואז נענעה בראשה וסגרה אותו בחזרה. היא עשתה את שלה והותירה לי לטפל בשאר. הרמנו אותו. הייתי צריכה להתכופף מהברכיים ולא לכופף את הגב. הרגשתי כאב חד והפלתי לרצפה את קצה הגופה שהחזקתי. אחותי גלגלה עיניים. תפסתי שוב את הרגליים שלו וסחבנו אותו לעבר מפתן הדלת.

איולה שעטה לכיוון המעלית, לחצה על הכפתור, חזרה בריצה והרימה שוב את הכתפיים של פמי. הצצתי החוצה מהדירה ווידאתי שמסדרון הקומה שומם. התפתיתי לשאת תפילה, להתחנן שאף דלת לא תיפתח בזמן שנעשה את הדרך מהדירה למעלית, אבל אני די בטוחה שזה בדיוק מסוג התפילות שהוא אינו נעתר להן. בחרתי במקום זאת לסמוך על המזל ועל המהירות. דידינו חרישית לאורך רצפת האבן. צלצול המעלית נשמע בדיוק בזמן, והיא פערה את פיה לקראתנו. נצמדנו לצד עד שווידאתי שהמעלית ריקה, ואז הנפנו אותו פנימה וערמנו אותו בפינה, היכן שלא יראו אותו.

"תחזיקו את המעלית!" צעק קול. מזווית העין ראיתי שאיולה עומדת ללחוץ על הכפתור שמשאיר את הדלתות פתוחות. סילקתי את היד שלה משם ולחצתי שוב ושוב על כפתור קומת הקרקע. כשהדלתות עמדו להיסגר ראיתי לרגע את פניה המאוכזבות של אם צעירה. הרגשתי מעט אשמה - היא החזיקה תינוק ביד אחת וסלים בשנייה - אבל לא אשמה מספיק כדי להסתכן במאסר. חוץ מזה, שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה שהיא מסתובבת בשעות כאלה, ועוד עם תינוק על הידיים.

"מה הבעיה שלך?" יריתי לעבר איולה, אף על פי שידעתי שהתנועה שלה היתה אינסטינקטיבית, אולי כמו הדחף שגרם לה לתקוע סכין בבשר חי.

"טעות שלי," היתה תשובתה היחידה. בלעתי את המילים שעמדו לי על קצה הלשון. זה לא היה הרגע המתאים.

כשהגענו לקומת הקרקע, השארתי את איולה להשגיח על הגופה ולהחזיק את דלת המעלית פתוחה. הוריתי לה לסגור את הדלתות ולעלות לקומה העליונה אם מישהו יתקרב. אם מישהו ינסה לקרוא לה מקומה אחרת, עליה להחזיק את דלתות המעלית פתוחות. רצתי להביא את המכונית שלי, שחנתה ליד הדלת האחורית של בית הדירות, וסחבנו לשם את הגופה מהמעלית. הלב שלי חזר לדפוק כסדרו רק אחרי שסגרנו את דלת תא המטען.

חמישית, הן מנקות באקונומיקה.

"אחותי, הרוצחת הסדרתית", אוינקן ברייתוייט. הוצאת ידיעות אחרונות ופן ספרים, 230 עמודים