אדם יצחק, עובד סוציאלי לשעבר ועורך דין בהווה, אב לשניים מגבעת שמואל, מציג את ספרו הראשון: "בזמן אמת" - יומן כתיבה המאפשר הצצה אוטוביוגרפיות לכמה חודשים בחייו של אדם כותב. וכשהחודשים האלה מגיעים לימי שגרת המלחמה, יש הרבה דברים לכתוב עליהם.
במלאת חמישים
ביום שבת בו מלאו חמישים למלחמת יום הכיפורים, התעוררתי לקול שריקות עזות ונביחות כלבים, שליוו אותן מכל קצוות הרחוב. גם אז זה היה בשבת אבל אז זה היה בכיפור ועכשיו חג שני של סוכות. חשבתי שאולי חלמתי חלום, בגלל משמעות היום, ואולי אלו רוחות של סוף שרב שמנקות את העולם מאבק, אפילו שהיה בהיר אתמול בלילה.
הרתחתי מים וקליתי צנימים והתזתי שמן זית ומרחתי גבינה לבנה 5% ופרסתי חצי מלפפון דק דק. בשולחן העגול קראתי ידיעה קצרה על טילים מהרצועה, ואחריה משהו על יירוטים. הלכתי לחדרון וערכתי את שלושת השירים מאתמול בערב, ושמרתי את הקובץ.
אחרי דקה ירדתי עם הכלבה לגינה. השריקות התחזקו, הבומים של היירוטים הצטרפו ותכפו. עכשיו זה היה כל חצי דקה אולי. לא הייתה נפש אדם וחיה מלבדנו בגינה. לא היה לאן לרוץ אם תהיה אזעקה, וגם אין צורך. ממילא לא חשבתי שאחצה לעשור החמישי ואראה את ארצה המובטחת של הכתיבה או של גיל המעבר ואחריה של הגיל השלישי. שני ילדיי בצפון עם אימם, את הקובץ שלחתי לענן ושם הוא מוגן מתקיפות, ככה נדמה לי, לפחות. העורכת בהוד השרון שזה רחוק יותר מעזה ובטח יש לה מקלט או ממ"ד.
אחרי דקה נפל טיל בדיוק במרכז הגינה ששיפצו כל הקיץ, ועוד לא סיימו - ספסלים וברזייה וסככה וחשמל נשאר להם להתקין. ואנחנו ערב בחירות לעירייה ואולי גם ביום חגה של המערכה הזו, אולי, של המלחמה הזו. כך שהגינה תישאר פעורה וחבולה, לפחות שנה אם לא חמש, עד מערכת הבחירות הבאה.
אני מסיים לכתוב את הקטע הזה ועומד לשלוח לעורכת, וחושב על כל האימהות שיקוננו על הגינה החרוכה, שכל הקיץ ודווקא בחופש הגדול ובחגים עמדה שוממה, ועכשיו כמו נֶפֶל פגז או טנק, תעמוד שוממה, ללא מִתְקָן לרפואה. וילדים יסתכלו בה, כמו במוצב מוזיאוני או ארכיאולוגי או היסטורי, ואולי יעברו בנתיבים הצרים שבין שרידיה - שברי פלסטיק ועץ ומתכת. ויום אחד ילד יזוב דם מידו או מרגלו או מפניו, אחר כך מוגלה, אולי, עד שסופסוף יקְבעו גדר מברזל ולא סרט אדום לבן שתוך יום שוב ייתלש. אבל כרגיל אצלנו, זה יהיה מעט מדי, מאוחר מדי.
נתיב החמישה עשר ועוד חמישה / נתיב העשרים
היום השלישי, וכלום לא טוב פה. עדיין נלחמים בשטח ישראל. סוג של שטח. העוטף. כמו עטיפה שזורקים לפח אחרי שקורעים אותה ומביטים בעיניים רעבות בתכולת החבילה. עם של נהנתנים מדושני עונג, נסראללה אמר זאת עלינו בשנת אלפיים כשיצאנו מלבנון. הוא איש חכם, עם הרבה סבלנות. הוא וחבריו ראו אותנו, את תוכן החבילה הנוצצת ששמה ישראל, איך אנחנו רבים על כל פיסה כמו ילדים. אולי ההשוואה עושה עוול. ילדים היו יודעים בסוף לוותר, להסכים, להגיע להבנה. הם היו חכמים מספיק לדעת שאם שניים רבים, שניים מפסידים, והשלישי לוקח.
נתיב העשרה שינה את שמו שלשום, והוא אפילו לא ידע את זה. שמו ניתן לו על שם עשרה שמתו בתאונת מסוק ברפיח באלף תשע מאות שבעים ואחת. שמו החדש ניתן לו על שם חמישה עשר שמתו שלשום, ועוד חמישה מכיתת הכוננות, וצרתם גם היא באה מעזה. גם היא, סוג של תאונה. האשמים, ספק אם יובאו לדין. והוא עדיין לא יודע, היישוב. הוא לא יודע, אם המספר הוא סופי; אם האשמים יובאו לדין; את שמו החדש. כלום, הוא לא יודע.
אנוכיות
בסוף היום ואחרי הנסיעה לדרום, אני חושב על עצמי. על הפגישה איתה מחר. הגינה תיראה אותו דבר, גם הבקתה, גם היא. אבל אולי היא לא תגיד לי, 'היי אדם'. אולי לא תחייך, כמו שהיא עושה תמיד. אולי ארצה לשאול אותה לשלום בניהּ, זה שחזר ארצה תוך יום ומייד נסע למילואים במגלן, וזה שטרם קיבל צו שמונה. אולי אחפש רמזים, לדאגה. אולי הכול כבר לא יהיה אותו הדבר.
תמיד זה ככה, גם כשבאתי לעולם. עד שבא משהו טוב, תמיד בא משהו אחר, חשוב יותר. לא יודע בעצם אם אני הייתי משהו טוב. שלחתי לה הודעה היום, לבדוק אם נפגשים. היא השאירה לי את הבחירה, 'תלוי בךָ', כתבה. היא נפגשת עם מי שרוצֶה, ציינה, עם אנשים שרוצים. אני אומר בהודעה קולית תוך כדי נסיעה, 'רוצה, בטח רוצה'. היא עונה, 'אז ניפגש כפי שתכננו'. כפי, לא כמו. נשמע לי רשמי. אני מחפש סימני התרחקות.
השבוע אני והיא זה שלושה חודשים. זה מרגיש יותר. ובמצב שהשתנה מהשבוע שעבר, זה מרגיש כמו בחיים אחרים. ואני מפחד לשאול את עצמי, אם יש לי מקום אצלה, עדיין. עכשיו, עם הבן שחזר מחו"ל והוא במילואים; והבן שטרם גויס ובזמן שאני חושב וכותב את זה מי יודע, אולי כבר גויס, ואם לא אז אולי בקרוב יגויס, למילואים; והבת שצפויה להתגייס, אי שם בקרוב; וכל מה שקורה מסביב, מדרום מצפון מכל עבר.
אני מפחד לשאול את עצמי, אם יישאר לה מקום, בשבילי, שמינית ילד מאומץ לא רשמית, שהכריז אימוץ על עצמו. אני מפחד לשאול את עצמי, ואותה. זה נורא אנוכי לחשוב את זה, ועוד להשקיע זמן בלכתוב את זה. זה אנוכי לשלוח לה את זה. אני לוקח סיכון.
יום לראות
היום החמישי למלחמה, והראשון שלי אצלה מאז שהתחילה. כבר כתבתי אתמול שאני יודע, שכלום לא אותו דבר, שדבר לא יישאר אותו הדבר. אני מגיע רבע שעה לפני הזמן, עובר את הפניה לרחוב שלה, ומחְנה במקום הרגיל, בצד שמאל של הכביש הראשי. עובר את הפניה ורואה את האוטו השחור הקטן שם. כבר ראיתי אותו חונה שם כמה פעמים בעבר. דקה לפני הפגישה אני יוצא מהרכב. עכשיו אני רואה שהוא בתנועה, הרכב השחור הקטן, עושה סיבוב פרסה. מקווה שהיא לא עושה לי וָיברח. פתאום אני מרגיש, שלא. אולי, אפילו, יודע שלא. הנהג, בחור צעיר, מזוקן, אולי הבכור שלה, שאולי לא גר אצלה וחזר הביתה לרגל המצב. אני מצניע את הספר שהשאילה לי בשבוע שעבר מאחורי הגב. שלא יראה אותו, שלא יֶדע שבאתי אליה, לראות את אמא שלו, שגם אני רוצה פיסה ממנה, מהאמא הזו שהיא. לרגע אני תופס את מבטו, והעיניים שלנו נפגשות. אנחנו רואים זה את זה, לשנייה. בטח לא יזכור אותי אחרי שנייה. הוא ממשיך לרחוב הראשי, עומד לפנות ימינה, מאותת. זה משמח אותי לראות שהוא מאותת, לא יודע למה. אני מצלצל בפעמון. עשר שניות, חמש עשרה, עשרים, כלום. אני לא שומע אותה ואני לא רואה אותה.
אחרי ארבעים שניות אני מצלצל בפעמון השער, שוב. אמרתי לכם. כלום, כלום לא אותו דבר מאז המלחמה. גם היא לא, גם אנחנו לא. אני בטוח בזה, אני ממש רואה את זה קורה. אחרי דקה ועשרים אני שומע אותה שואלת, אדם? אדם. כמה אני אוהב לשמוע אותה אומרת את השם הזה שלי. שואלת, לא צלצלת, נכון? עכשיו אני כבר רואה אותה, מרחוק, במעורפל, לבושה בהיר. אני עונה שְכן. היא לא שמעה שצלצלתי. יצאה במיוחד בשבילי, אמרה, כי היא יודעת שאני תמיד מגיע בזמן. אני מרגיש הקלה, אני מרגיש בבית.
באמצע השעה אני רואה שכוס המים לא בצד שלי. ימים אחרים, כבר אמרתי. לקראת סוף השעה היא שמה לב שהכוס בצד שלה. אומרת, איך זה יכול להיות ששכחתי? ימים אחרים, אני אומר לה. כבר שלושה ימים שהגשם יורד ללא הרף, כבר שנים שלא היה כזה רצף של חורף זועם. ואולי אני מבולבל, אולי הזיכרון שלי קצר, אבל בעצמות אני מרגיש את הקור שנושב מבחוץ אל תוך חדר הכתיבה, שמשהו בינינו נטבח ונשחט או נשבר כמו הענן השחור הסמיך שמבעד לעץ שמסתיר את שביל הכניסה לבית, והשמש לא תזרח עוד עלינו.
כמה כעסתי עליה, כשחשבתי שהכול כבר לא אותו הדבר, שהיא תשתנה לי, שתלך לי, שלא אשמע אותה ולא אראה אותה, שהיא לא תשמע אותי ולא תראה אותי. וידעתי, שגם הקול לא יהיה עוד אותו הדבר, בלעדיה. עכשיו אני כבר לא כועס, כבר לא צמא. בכל זאת אני שותה. אנחנו קובעים לשבוע הבא, אותו יום, אותה שעה, בלי נדר. אני לא צריך נדר, גם לא הבטחה. אני יודע, ראיתי את זה היום, שהטיל שלי יוְרַט, ושרדנו, ונשארתי אצלה.
"בזמן אמת", אדם יצחק | הוצאת ארגמן-מיטב | 216 עמודים