הספר "דיוקן אישה" מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו של מחנה ההשמדה אושוויץ. 50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים. המסע בעקבות זהותה מוביל את פרופ' יואל יערי לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים אמיצות שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.
פרק 1
אושוויינצ'ים
יום שלישי, 14 בינואר 1992, היה יום קר וקודר בעיירה הפולנית אוֹשְוִויֶינְצִ'ים ובסביבותיה. השלג שירד במהלך הלילה גדש את הכבישים המרופטים והקשה על נהגי הפובדות והלאדות המגושמות לתמרן בין המהמורות. גם הביתנים והמשעולים במתחם מחנה ההשמדה לשעבר אוֹשְוִויץ I, הממוקם בפאתי העיירה, כוסו בשכבת שלג בוצית. במתחם זה שוכן חלק הארי של מוזיאון אושוויץ־בִּירְקְנָאוֹ, המהווה כיום אטרקציה תיירותית בקנה מידה עולמי. אולם רק תיירים ספורים ביקרו במוזיאון באותו יום חורפי. גם הם, על אף לבושם החם, ביכרו לצפות בתצוגות בתוך ביתני האבן, אשר הִקנו מסתור מהרוח הקרה שנשבה בחוץ. אותה רוח, שחמישים שנים קודם לכן הקפיאה אלפי אסירים ואסירות מזי רעב לבושים כותונות פסים דקות, בעומדם שפופים שעות ארוכות במסדרי הבוקר והערב בחצרות המחנה.
השמש שקעה באותו יום קצת אחרי השעה ארבע, וחשכה החלה לרדת על העיירה. שעת סגירתו של המוזיאון קָרבה. המבקרים כבר נָפוצו כאשר מכונית פורד שכורה פנתה מרחוב סְטַנִיסְלָבָה לֶשְצִ'יֶנְסְקָה ונכנסה אל רחבת הכניסה של המוזיאון. שלושה גברים כבני ארבעים וחמש יצאו מהמכונית, עטופים במעילים ומצוידים במצלמות. היו אלה שלושה צלמי אמנות ישראלים, חברים למקצוע וידידים קרובים — שִמְחָה שִירְמַן, אָבִי גָנוֹר ומִיכָה קִירְשְנֶר. הם הגיעו למוזיאון לאחר שעות ארוכות של נהיגה מברלין.
השומר הקשיש, שכבר אסף את חפציו והיה בדרכו לנעול את דלת הכניסה למתחם המוזיאון, לא שעה בתחילה לתחנוני שלושת הגברים וסירב להכניסם. כמה שטרות של עשרה זלוטים וחפיסת סיגריות שנתחבו לידיו עשו את שלהם. "לא יותר משעה", הפציר בהם בפולנית, והם מיהרו פנימה. לאחר הליכה של כמה עשרות מטרים הגיעו לשער הכניסה המקושת של המחנה עצמו, הנושא מעליו באותיות ברזל את הסיסמה המצמיתה 'ARBEIT MACHT FREI' — 'העבודה משחררת'. בתוך המחנה פנה כל אחד לדרכו.
במהלך השיטוט במשעולי המחנה, בין ביתני האבן הקודרים הגיע שירמן לביתן מספר 6, בניין דו־קומתי הבנוי מלבנים אדומות. היה זה אחד הביתנים הבודדים שדלתותיו לא היו נעולות ומסדרונותיו הוארו באור חשמל חיוור. הביתן הכיל את אחת מתצוגות הקבע של המוזיאון. מעל דלת הכניסה נקבע שלט עליו נרשם שם התצוגה: ŻYCIE WIĘŻNIA — 'חיי האסירים'. שירמן טיפס על שש מדרגות הכניסה, פתח את הדלת ונכנס אל הביתן.
מוזיאון אושוויץ־בירקנאו נחנך ביוני 1947, כשנתיים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. הממשל הפולני העמיד לרשות הנהלת המוזיאון את השטחים של שני מחנות הריכוז וההשמדה הנודעים ביותר — אושוויץ I ואושוויץ II (המוכר לרבים בשם בירקנאו). 'אושוויץ' הוא שמה הגרמני של העיירה אושוויינצ'ים, אשר בפאתיה נבנה אושוויץ I. 'בירקנאו' הוא שמו הגרמני של כפר פולני סמוך, בְּזֶ'זִ'ינְקָה, שעל אדמותיו נבנה אושוויץ II לאחר שתושביו גורשו ורוב בתיהם נהרסו. שני מחנות אלה, הרחוקים זה מזה כשלושה קילומטרים, היוו חלק מתשלובת מחנות אושוויץ — כארבעים וחמישה מספרם — שהקימה גרמניה הנאצית על אדמת פולין הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. בין 14 ביוני 1940, היום שבו החל אושוויץ I את פעילותו, ועד לשחרור המחנות על ידי הצבא האדום ב־27 בינואר 1945, נרצחו במחנות אושוויץ כמיליון ו־200 אלף בני אדם, כ־90 אחוזים מהם יהודים. לא בִּכדי הפך השם אושוויץ לשם נרדף לָשואה ולְרצח עם.
אושוויץ I, המשתרע על שטח של כ־90 דונם, היה המחנה הראשי (Stammlager), ובו שכנה המפקדה הראשית של תשלובת המחנות. בירקנאו, המתפרש על שטח גדול פי עשרה, היה המחנה בו התבצעה ההשמדה ה'תעשייתית' של יהודים ובני עמים אחרים. בניגוד לבירקנאו, שרוב ביתניו היו עשויים מעץ והם פורקו ונבזזו בשלהי המלחמה ומיד לאחריה, נשמר אושוויץ I, על שלושים ביתני האבן וגדרות התיל שלו, כמעט בשלמותו. על כן שוכנו בו הארכיון, המעבדות והמשרדים השונים של המוזיאון. כעשרה ביתנים פתוחים כיום למבקרים, ומכילים את תצוגות הקבע והתערוכות המתחלפות של המוזיאון. מבנים נוספים בהם ניתן לבקר הם המשרפה ('קרמטוריום') של המחנה וביתן מספר 11 ששימש בית הסוהר שלו.
בעשורים הראשונים לפעילותו היווה מוזיאון אושוויץ־בירקנאו אתר הנצחה ל'קורבנות הפולנים ולעמים אחרים'. המשטר הקומוניסטי בפולין באותן שנים סירב להכיר בייחודיות של שואת היהודים במכלול הזוועות שהתרחשו בשנות המלחמה, ובעובדה שרוב קורבנות אושוויץ היו יהודים. אולם החל משנות השמונים ואילך, השתנה השיח הציבורי בפולין בסוגיה זו והמוזיאון הפך בהדרגה לאתר המזוהה בעיקר עם שואת העם היהודי.
עם השנים הרחיב המוזיאון את פעילותו, ונפתחו בו תצוגות חדשות ומכון מחקר פעיל. בשנים האחרונות מספר התיירים המגיעים אליו מדי שנה נאמד במיליונים.
התצוגה 'חיי האסירים' בביתן 6, שאליה נכנס שירמן בביקורו הראשון באושוויץ בינואר 1992, הייתה אחת התצוגות הבודדות שהיו פתוחות למבקרים באותה עת.
היא נוצרה בשנת 1955 והוקדשה ל־150 אלף הפולנים שהיו אסורים במחנות אושוויץ, ומחציתם נספו בהם. במסדרון הביתן נתלו מאות תמונות דיוקן של אסירים
ואסירות שמתו במחנה, רובם פולנים קתולים. בחדרים עצמם הועמדו מיצגים שונים, שתיארו את הליך קבלת האסירים למחנה, את שגרת יומם ואת התנאים הבלתי אנושיים שדחפו למותם. מאז שנחנכה ועד ימינו אלה לא חלו שינויים מהותיים בתצוגה זו.
כיצד נוצרו תצלומי הדיוקן של אסירי המחנה שהפכו לתמונות בתצוגה 'חיי האסירים'?
באלף ויותר מחנות הריכוז שהקימה גרמניה הנאצית ברחבי הרייך השלישי, אשר נוהלו על ידי ארגון האס־אס (SS; Schutzstaffel — 'יחידת המגן' של המפלגה הנציונל־סוציאליסטית) האימתני, היה נהוג להמיר את שמו של אסיר שהוכנס למחנה במספר סידורי. בכך הוא הפך ל'הפטלינג' (Häftling) — אסיר נטול זהות אינדיווידואלית. מספר האסיר הודפס בדיו על פיסת בד קשיח, שנתפרה לרוב לבגד העליון בצד השמאלי של החזה. מימין למספר או מעליו נתפר גם משולש בד צבעוני — 'וינקל' (Winkel) בלשון מחנות הריכוז — שצבעו סימל את הקטגוריה אליה השתייך ההפטלינג במחנה. כך, למשל, סומנו אסירים פוליטיים בווינקל אדום, פושעים מועדים בווינקל ירוק, טיפוסים 'אָ־סוציאליים' (קבצנים, חסרי בית, נרקומנים, אלכוהוליסטים, פרוצות, וגם צוענים) בווינקל שחור, הומוסקסואלים בווינקל ורוד ועדי יהווה (חברי כת משיחית פציפיסטית, שנרדפה על ידי הנאצים בשל סירוב חבריה להצהיר אמונים להיטלר) בווינקל סגול. לעיתים הוטבעה על הווינקל גם אות המציינת את לאום ההפטלינג, כמו P עבור פולני, C עבור צ'כי, וכיוצא באלה. סימון מיוחד ניתן להפטלינגים שהשתייכו, על פי תורת הגזע הנאצית, לגזע היהודי הנחות — משולש צהוב מתחת לווינקל הצבעוני שנתפר בכיוון הפוך, כך שביחד יצרו שני המשולשים צורה של מגן דוד.
שלטונות אושוויץ הגדילו לעשות וסימנו את האסירים, בנוסף, גם באמצעות קעקוע מספרם בִּבְשרם. יתר על כן, מתחילת 1941 ועד אפריל 1943 תועדו רוב האסירים בצילומי דיוקן, שבהם מופיעים גם מספר האסיר, הקטגוריה שלו ולאומיותו. ככל הידוע, נועדו צילומים אלה לעזור באיתור אסירים שברחו מהמחנה (על פי התיעוד הקיים כ־930 אסירים, 50 מביניהם נשים, ניסו לברוח, אך רק בכ־200 מקרים הסתיים הניסיון בהצלחה).
הליך קליטת האסירים ורישומם נוהל ובוצע על ידי 'המחלקה הפוליטית', שמה הרשמי של מחלקת הגסטפו של המחנה, שעבדה בתיאום עם מפקדת אושוויץ, אך הייתה כפופה ישירות למפקדת הגסטפו בעיר קָטוֹבִיץ, הסמוכה לאושוויינצ'ים. לצורך צילום האסירים הוקמה במחלקה הפוליטית יחידה שנקראה 'שירות הזיהוי' (Erkennungsdienst). היחידה שוכנה במחצית הקומה הראשונה של ביתן 26 באושוויץ I, תחת פיקודו של אס־אס־הָאוּפְּטְשַרְפִיהְרֶר (רב־סמל ראשון) בֶּרְנַרְד וָלְטֶר. בשטח היחידה הוכשרו חדר צילום — 'הסטודיו' — וכן חדרי חושך לפיתוח תשלילים והדפסתם וחדרי משרד.
את עבודות הצילום ב'שירות הזיהוי' ביצעה קבוצה קטנה של צלמים מקצועיים מקרב אסירי המחנה הפולנים. הצלם הראשי היה אסיר מספר 3444, וִילְהֵלְם בְּרָאסֵה, שכונה לימים 'הפּוֹרְטְרֵטִיסְט' — צלם הדיוקנאות — של אושוויץ. הצלמים האחרים עבדו בעיקר בפיתוח התשלילים ובהדפסת התצלומים, ולעיתים החליפו את בראסה בצילום האסירים.
וילהלם בראסה נולד במשפחה של 'פוֹלְקְסְדוֹיְטשה' (Volksdeutsche; 'גרמנים אֶתְנִיִים') — אנשים השייכים לעם הגרמני מבחינת שפתם ותרבותם, אך חסרי אזרחות גרמנית או אוסטרית. פולקסדויטשה רבים ראו עצמם גרמנים לכל דבר, חתמו על הצהרת שייכות לאומה הגרמנית, ואם נדרשו לכך, אף שירתו בוורמכט (צבא גרמניה הנאצית) או בגופי משטרה גרמניים. בתמורה הם זכו ברכוש רב שנבזז מקורבנות המשטר הנאצי. אבל היו גם פולקסדויטשה אחרים, שסירבו לחתום על הצהרת השייכות. בשל התנגדותם הם סבלו רבות מהתנכלויות מצד השלטונות. בראסה בן ה־23 היה אחד מהם. באוגוסט 1940 הוא ניסה לחמוק מפולין ולחבור לצבא פולין החופשית, ששהה באותה עת על אדמת צרפת, אך נלכד על ידי הגסטפו ונשלח לאושוויץ.
וילהלם בראסה התמחה בצילום דיוקנאות ובעבודה מעבדתית בסטודיו לצילום בקטוביץ במשך שש השנים שקדמו למלחמה. בזכות ניסיון מקצועי זה הוא נבחר לתפקיד הצלם הראשי בשירות הזיהוי. עבודתו העיקרית הייתה לצלם את האסירים החדשים שהוכנסו למחנה — 'צוּגָאנְגֶה' Zugänge) — טירונים) בלשון המחנה. מדי פעם הושתו עליו מטלות נוספות, כגון צילום קציני אס־אס במדים מעומלנים, תצלומים שנשלחו לרעיות ולאהובות רחוקות, או צילום אסירים ששימשו את רופאי האס־אס במחנה כשפני ניסוי במחקרים 'רפואיים'.
לצורך צילום של מאות, ולעיתים אף יותר מאלף, אסירים ביום, נבנה בסטודיו של שירות הזיהוי מתקן צילום מתוחכם, שהוצב על במה מלבנית ארוכה ורחבה. באמצע הבמה נקבעה חצובת מצלמה שגובהה ניתן היה לשינוי בקלות. לקצה החצובה חוברה מצלמה תוצרת צָיְיס. מול המצלמה, בקצה הבמה, הוצב כיסא מסתובב, והצלם יכול היה לסובב את הכיסא ממקום עומדו בעזרת ידית שהותקנה סמוך למצלמה והתחברה לכיסא באמצעות מערכת צירים. למשענת הגב של הכיסא חוברה יתד אופקית שאליה הצמיד האסיר את הצד האחורי של ראשו. באופן כזה נשמר מרחק קבוע בין המצלמה לראש האסיר, ונמנע מהצלם הצורך לשנות את מיקוד העדשה בכל פעם שהתיישב על הכיסא אסיר חדש.
בצידה הימני של משענת הכיסא, בגובה הכתף של אסיר ממוצע קומה, חוברו שני שלטים במנח אופקי. השלט העליון, שלט הזיהוי, היווה מסגרת פח, שלתוכה השחיל עוזר הצלם שורה של ריבועי פח, עליהם צוירו ספרות, אותיות או מילים קצרות. על ידי שיבוץ נכון של ריבועי פח בתוך המסגרת, נוצר שלט המציג את מספר האסיר היושב על הכיסא, את סיווגו במחנה ואת ארץ מוצאו (במקרה של אסירים יהודים נכתב בשלט יוּדֶה — Jude — ללא ציון ארץ המוצא). מתחת לשלט הזיהוי הוצמד שלט נוסף שעליו נִרשם K.L.Auschwitz (מחנה ריכוז אושוויץ). משני עברי המצלמה קובעו לבמה שני זרקורים, שהאירו את פני האסיר. מאחורי כיסא הצילום נמתח וילון אפור, שיצר רקע אחיד לתצלומים.
צילום האסירים בביתן 26 התבצע לרוב מספר ימים ואף מספר שבועות לאחר קבלתם למחנה, כך שמראה פניהם שיקף את הזוועות שהיו מנת חלקם בתקופה שקדמה לצילום. על בראסה נאסר לצלם אסירים שעל פניהם ניכרו סימני אלימות בולטים או נגעים מוגלתיים. אסירים כאלה נצטוו לחזור לצילום לאחר החלמתם, אך רק מעטים מביניהם שרדו כדי לחזור.
קבוצות של עשרות או מאות אסירים, שהגיעו למחנה באותו המשלוח, נלקחו לחצר ביתן 26 באושוויץ I. כדי לייעל את התהליך הם נקראו פנימה בקבוצות קטנות בסדר עולה של מספרי אסיר, כך שעוזר הצלם נדרש להחליף רק סִפרה אחת או שתיים בשלט הזיהוי כדי ליצור את המספר המתאים. האסירים שנכנסו לביתן המתינו בעמידה במסדרון, שעל קירו הייתה תלויה מראה, ונצטוו לשפר את הופעתם. הייתה זו הפעם הראשונה מאז הגיעם למחנה שנגלתה להם חזותם החדשה, פני ההפטלינג המבהילות.
האסירים שנכנסו לסטודיו והתיישבו על הכיסא צולמו בשלוש זוויות ראש: ראשונה, תצלום חזיתי בהטיית ראש קלה ימינה, כשאסיר חובש כובע ואסירה עוטה מטפחת. שנייה, תצלום חזיתי, כאשר האסיר גלוי ראש ומתבונן קדימה. שלישית, לאחר סיבוב הכיסא בתשעים מעלות, תצלום צדודית (פרופיל) ימני, כאשר שני השלטים מופיעים בתחתית מסגרת התצלום. לאחר כל צילום החליף עוזר הצלם את לוחית הצילום במצלמה. כל תהליך הצילום של אסיר, כולל עדכון שלט הזיהוי, נמשך דקות בודדות.
על כל הפעילות בסטודיו פיקח קָאפּוֹ (Kapo) — אסיר ממונה על קבוצת אסירים — גרמני. היה זה פְרָנְץ מָאלְץ, השיכור והמרושע. כמו שאר הקאפואים הגרמנים באותה עת הובא מאלץ לאושוויץ עם עוד אסירים גרמנים, רובם פושעים מועדים, ממחנה הריכוז זַקְסֶנְהָאוּזְן. תפקידם היה לפקח על האסירים האחרים (בשנה הראשונה רוב אסירי המחנה היו שבויי מלחמה רוסים ואסירים פוליטיים פולנים). לימים סיפר בראסה בזיכרונותיו, כי לאחר שהוא סיים לצלם אסיר משלוש זוויות פניו, היה מַאלץ צוֹוֵח על האסיר "Weg!" ("עוּף מפֹּה!"). וכשהאסיר נחפז לקום ולרדת מהכיסא היה מַאלץ מושך בידית הסיבוב, כך שהאסיר נפל ונחבל. השתעשעות זו הסֵבה לקאפּו המשועמם קורת רוח רבה.
בסמוך לסטודיו בביתן 26 נמצאו שלושה חדרי חושך, שבהם פיתחו עוזריו של בראסה את לוחות הצילום והדפיסו מהם תצלומי מגע (קונטקט). התצלומים הוצמדו במהדקים לכרטיסי האסירים, ותויקו במשרד שירות הזיהוי בסדר עולה על פי מספרי האסיר.
מספר האסירים שצולמו ביחידת הזיהוי בידי בראסה ועמיתיו היה קרוב ל־100 אלף. מספר זה אינו משקף את מספר האסירים שנרשמו בתשלובת מחנות אושוויץ, הנאמד בכ־400 אלף, שכן באפריל 1943 הופסק הצילום הסדרתי של אסירים חדשים בגלל מחסור בחומרי צילום, ואילו זרם האסירים אל תוך המחנות רק הלך וגבר. התצלומים הצטברו בארונות שירות הזיהוי, והיוו עדות מרשיעה לפעילות הנפשעת של המחנה. באמצע ינואר 1945, כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אושוויץ, הגיעה לשלטונות המחנה פקודה בהולה מהמפקדה הראשית של האס־אס, שהורתה להעלים לאלתר את כל הראיות לפשעים שבוצעו באושוויץ. חלק ממסמכי המחנה נארזו בארגזים ונשלחו במשאיות לגרמניה. חלק אחר הושלך אל תוך אש מדורות שהוצתו במחנה, אך בשל החיפזון שבמילוי הפקודה, לא מעט מסמכים נותרו שלמים במשרדי המחנה.
עם פינויו המהיר של המחנה, ב־18 בינואר 1945, נצטוו בראסה ועמיתו, האסיר־צלם בְּרוֹנִיסְלַאב יוּרְצֵ'ק, לשרוף את כל התצלומים שנאגרו במשרד יחידת הזיהוי. השניים, מודעים לחשיבותם ההיסטורית, דחסו את התצלומים לתנור באחד מחדרי החושך עם ניירות צילום רטובים. וכך, זמן קצר לאחר שהאש הוצתה, היא נחנקה וכבתה מהעשן שנוצר. לאחר שוולטר עזב את המקום הוציאו בְּרָאסֵה ויוּרְצֵ'ק את התצלומים מהתנור, והתברר שרבים מהם לא ניזוקו. הם עזבו את ביתן 26, לא לפני שמסמרו את דלתותיו, והצטרפו לצעדת המוות למחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה.
תושייתם של שני האסירים־צלמים הצילה מכליה כ־39 אלף תצלומי דיוקן. לאחר שחרור המחנה על ידי הצבא האדום, ב־27 ביולי 1945, הועברו התצלומים למטה הצלב האדום הפולני בקְרָקוֹב, שם הם נשמרו עד העברתם למשכנם הקבוע בארכיון מוזיאון אושוויץ־בירקנאו.
מאוסף התצלומים ששרדו ללא פגע שלפו אוצְרי המוזיאון באופן אקראי כמה מאות תצלומים של אסירים ואסירות פולנים. על פי מספרי האסיר שהופיעו בתצלומי הצדודית והנתונים שנשתיירו ברשומות המחלקה הפוליטית, כולל תעודות פטירה מפורטות, היה ביכולתם לבחור דיוקנאות של אסירים אשר ללא ספק נִספו במחנה. לאחר הדפסת התצלומים החזיתיים של האסירים הוסיפו האוצרים מתחת לכל דיוקן כיתוב המציין את פרטי האסיר — מספר האסיר ושמו, מועד קליטתו במחנה, ויום מותו. התמונות מוסגרו ונתלו על קירותיו של מסדרון ביתן 6 בשלוש שורות ישרות ומקבילות, גברים מימין ונשים משמאל.
זו היא התצוגה שהצלם שמחה שירמן צפה בה לראשונה במוזיאון אושוויץ־בירקנאו בדמדומי ערב יום שלישי, 14 בינואר 1992.
"דיוקן אישה", יואל יערי | הוצאת כנרת זמורה דביר | 399 עמודים