שדרות רוטשילד
חדר על גג מחפש דייר
עדיפות לזכר, שקט, נקי ואוהב להיות בבית, לבד
הסיבלוט לשישה חודשים מינימום
לא מתאים לכל אחד
כניסה מיידית
מיה — 5483203-250
אבינועם
הדירה שלה הופיעה בשורה הראשונה באתר. לא היו לי כוח או זמן או חשק לחיפושי דירה מתישים ומייאשים בעיר הבלתי אפשרית הזאת. זו תהיה הדירה שלי, אין אפשרות אחרת. גם לא מעניינות אותי הדרישות המוזרות האלה. שורה ראשונה זו שורה ראשונה. זו הדירה. זה הגורל. אני רק צריך מקום לברוח אליו. רק שיענו לי כבר.
בחיים לא הייתי חושב לחזור לגור ברוטשילד. אין לי שם כלום היום. לפני עשרים שנה הגשמתי חלום כשעזבתי את הבית ועברתי ללמוד בתל אביב, וגרתי ברחוב צדדי, במרחק סיגריה משדרת הספסלים הנחשקת, עדיין נטולת מגדלים ומלונות בוטיק. שם היו חיי ואנשיי, כל החברים חגו במעגל. העיר הזאת היתה שלנו, ככה חשבנו בטעות, עכשיו היא מנסה להקיא אותנו מתוכה, ולתוך הקיא הזה אני חוזר. אין לי עיר אחרת.
שלום
נתקלתי בהודעה שלך. אשמח לסבלט את החדר.
התקשרתי כמה פעמים ואין תשובה
אני אשמח להיכנס כבר מחר אם יתאים
בתמונות החדר נראה מושלם
אשמח אם תחזרי אליי ונקבע
אני נוחת בארץ בצהריים ואשמח להגיע מהנמל ישר לדירה.
תודה
אני לא באמת אשמח. נראה לכם? אולי אני נראה בשליטה, אבל אני ממש לא. אני גמור, מפורק, בקושי מצליח לנשום נשימות עמוקות. החיים שלי כמו שאני מכיר אותם, נגמרו. אני נשמע דרמטי, מגזים, אני יודע, אבל זו האמת לאמיתה. באמת. אני לא יודע לשקר. מאז שנשברתי בחקירה מול אמא שלי בגיל שמונה, אחרי שהשכנה התלוננה שזרקתי ביצים על החלון שלה בקומה השלישית, והיא איימה לקחת אותי לתשאול במכונת אמת במשטרה. לא מסוגל להחזיק שקר לאורך זמן. אני מסמיק, אני מגמגם, אני מחייך במקומות הלא נכונים.
אני יושב עכשיו במטבח לא שלי, בעיר ובמדינה לא שלי, ומנסה להכין את עצמי לנחיתה בארץ. מזכיר לעצמי שכשחוזרים לתל אביב מחו"ל, לפני שמצליחים להתרגל אליה שוב, צריך להתכונן לעוצמה האלימה שבה היא תוקפת אותך. עוד יום או יומיים אכנס למונית שתיקח אותי לנמל התעופה, ומשם — חור שחור. אין לי בית (רני כתב לי בסמס לא להעז לחזור לדירה), אין לי עבודה (עזבתי את גהה לפני כשנה, ומאז אני חי על החסכונות), אין את רני, אין את איתמר, אין לי תוכנית, אין לי כוח.
השבועיים באיסטנבול הצליחו להשכיח אותו מדי פעם. עזרה גם העובדה שהחבר היוגיסט שאליו ברחתי מהלם הפרידה ובתקווה שהכול יסתדר כשאחזור, דאג שאהיה במצב צבירה לא מודע רוב הזמן. הוא התעקש ושיכנע אותי לטוס אליו לכאן, כשסיפרתי לו על הימים העכורים בדירה לאחר הערב ההוא, הערב שבו רני אמר לי בקול רועד ובעיניים עייפות שהוא רוצה להיפרד. שהוא אוהב אותי לא פחות, שהוא מקווה שנישאר חברים, שהשליליות והביקורתיות שלי התישו אותו, שאני לא מחובר לרגשות שלי בשיט, שנמאס לו להיות הקטר במערכת היחסים הזאת, שהוא הבין שהוא מנסה לשנות אותי ושזה לא יקרה, שכבר שנה שקשה לו, ושאני כל כך מרוכז בעצמי שאפילו לא שמתי לב שהתקפי החרדה חזרו לו.
עכשיו אני בעיר המפוצלת־יבשות ואישיות הזאת, מדחיק את הכול. מתרגל יוגה עם החבר הכי שלי שעבר לכאן כדי ללמוד איינגאר אצל גורו מקומי, וכל לילה אנחנו יוצאים, ואני פוגש המון טורקים חדשים, ומדמיין שהחברים שלו הם החברים שלי, ושאלה בעצם החיים שלי, והוא לוקח אותי לסוהו האוס קלאב של שועי העיר, בבניין הקונסוליה לשעבר, מרובה הקומות והממון, עם מוראט המיליונר הטורקי, המכנה עצמו "הנסיכה של שכונת ג'יהאנגיר", שמשכר אותנו ללא הפסקה בוויסקי סאוור עם חלבון ביצה בפנים, ומפנק בשורות לבנות עבות מדי בשירותי הזהב בזמן שהוא מתפאר באוסף האומנות והבחורים שלו, ורק הודעות מרני מצליחות להרוס לי את הבריחה, מזכירות לי למה אני פה, הוא מבהיר שהפרידה סופית, מתעקש לנהל את התהליך הזה בסמסים, ואני דורש שנדבר, ובטלפון הוא נשמע פתאום אחר, והוא קר, וקשה, ואדיש, וכועס, ועקשן, ולא מקשיב, ואיך אני מעז לטוס ככה? ומה חשבתי לעצמי? ומה עם הכסף? ואני לא יכול לשמוע אותו, ואני מנתק לו בפנים, ואני יושב במקומות הכי יפים בעיר ורוצה לשבור הכול ולצרוח למה זה מגיע לי, ומה עשיתי, ומה יהיה, ובנזונה, ושימות, אמן. והחבר תופס אותי ונכנסים למונית, ונוסעים לעוד חמאם סליזי, לעוד מסיבת בית, לעוד פתיחה, לעוד הופעה, לעוד מרתף, לעוד בר קווירי סודי, והוא מגיש לי בפינת מועדון חשוכה תלולית של קיי מכפית כסף זעירה לכל נחיר, שיהיה סימטרי, והמוח נעצר לי כל כמה דקות, או שניות, והכול נהיה מעומעם ואיטי, והרגליים שלי כבדות וקלות באותו הזמן, והביטים דופקים לי בברכיים, ואני אובד לרגע במוזיקה, ומלכות דראג עירומות רוקדות על עמוד, ומישהו נזיל מגדרית דוחף לי בצפיפות המתנועעים יד לג'ינס ולתחתונים, ודוחף לי לשון לפה, ואצבע לטוסיק, ועוד כוס, ועוד שורה, ועוד כפית, ועוד ועוד, אבל סמים זה כמו איפור, אני עדיין זוכר איך אני מרגיש מתחת, ואני רוקד עם זרים שלא אפגוש עוד לעולם, ופתאום שיר ישן נושן של מדונה שאף פעם לא משמיעים, ואני לא יכול להתקשר לספר לרני, שעדיין מעריץ אותה באובססיביות של בן נעורים שאני זנחתי מזמן, ואני לא עומד עוד, אין לי שיווי משקל, חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה, והחבר משכיב אותי על ערמת מעילים ואומר שיהיה בסדר, ואני בוכה ובוכה ובוכה, ואני אף פעם לא בוכה, והוא מלטף לי את הגב, מה שגורם לי לבכות יותר, והמיליונר נבהל ושואל מה יש לי, והחבר מסביר לו שאני אחרי ברייקאפ מהבויפרנד, פרקטיקלי האסבנד שלי, והמועדון נהיה חשוך ומאיים, ואני לא בטוח שאני יכול לזוז, אז אני קם לבדוק את זה ויודע שאני חייב לעוף מכאן עכשיו, ואני שם את המעיל, והצעיף, והכובע, והכפפות, ורץ לדלת, וטס במדרגות את כל החמש קומות למטה, ובסמטה אני לא יודע לאן לפנות, והשלג מצליף ואין לי מטרייה, וקר נורא, ואני לא רואה כלום במשקפיים הרטובים, ואני הולך הכי מהר, משתדל לא להחליק, ומוכרי הערמונים עדיין עומדים מתחת לגגונים עם רוכלי הצדפות הממולאות, והמוזיקה עוד מהדהדת באוזניים, ולמרות השעה והשלג עוד רבים הצועדים בשדרת איסתיקלאל, עיניים זרות מביטות בי ברחמים, הם צודקים, אני אבוד, לא חשבתי שאהיה שוב לבד, אהבתי את הבית שלנו, לא ידעתי שכל הזמן הזה רני זומם לעזוב אותי, מי מוותר ככה על אהבה? היא לא המובן מאליו, ואני מוצא מונית ונוסע רטוב חזרה לדירה, הכבישים מוצפים ושוצפים, והנהג הכורדי המותש, שמספר שכל מה שהוא עושה בחיים זה לעבוד ולישון, לא רואה את הדרך. לא אכפת לי אם נעשה עכשיו תאונה, אני מקווה, באמת שאין צורך להטיס את גופתי ארצה.
עוד לפני שיש לי כרטיס חזור לארץ, רני מסמס שהוא לא מוכן שאחזור לדירה, שאסתדר, אני מתקשר אליו להתחנן, להילחם על חיי, לנסות להסביר לו שאין לי איפה לנחות, אני לא מוכן לישון אצל ההורים שלי או אצל מישהו מהחברים, זה הבית היחיד שלי, כל הדברים שלי שם. זה לא מעניין אותו, אחרי איך שהתנהגתי בבית לאחר שיחת הפרידה, הוא לא מסוגל לדמיין עוד יום אחד בקרבתי, הוא מפחד מנוכחותי, רק לראות את השם שלי על הצג עושה לו בוקס בלב.
הביטים דופקים לי בברכיים, ואני אובד לרגע במוזיקה, ומלכות דראג עירומות רוקדות על עמוד, ומישהו נזיל מגדרית דוחף לי בצפיפות המתנועעים יד לג'ינס ולתחתונים, ודוחף לי לשון לפה, ואצבע לטוסיק, ועוד כוס, ועוד שורה, ועוד כפית, ועוד ועוד, אבל סמים זה כמו איפור, אני עדיין זוכר איך אני מרגיש מתחת
לא הייתי מוכן לשמוע את האמת, לא הייתי מוכן לוותר, אחרי שהוא לא נכנע לאף אחת מדרישותיי, איבדתי עשתונות, איבדתי לחלוטין. מהר מאוד הבנתי שהגעתי לשרוף את הגשר הוותיק שלנו כמו שצריך, שלא יישארו גם גחלים לוהטות לפסוע עליהן לצד השני כפאקיר חדור אמונה. לא היה רגע אחד בשיחה, שהקלטתי ושמעתי עשרות פעמים, שבו רציתי להגיד משהו אחד, אבל הפה שלי צרח דברים אחרים. ניסיתי לדבר בטון נמוך ורגוע, יצאו ממני צלילים שאני לא מכיר. רציתי להראות אהבה ובמקום זה איימתי, רציתי לבכות ובמקום זה קיללתי, רציתי לחנוק אותו, רציתי לדפוק לו את הראש בקיר, רציתי לחבק אותו ולנשק אותו ולהיכנס איתו למיטה עירומים, רציתי שיכרבל ושלא יעזוב, רציתי להגיד שאני מבטיח להשתנות, רציתי לפרוץ את החומה המשוריינת שבנה, רציתי לגרום לו להצטער שעזב אותי, רציתי להחזיר את הזמן לאחור, רציתי שיזהיר שאסון מתקרב, שיקיים שימוע לפני פיטורים, שיעניק ארכה, שלא יוותר, שיסלח, רציתי שהאהבה שלו אליי תנצח, רציתי שיצליח לדמיין איתי עתיד, רציתי להצליח לדמיין כזה בעצמי.
לפני הטיסה חזרה לתל אביב אני מקעקע את השם שלו בגופי אצל מקעקע טורקי שלא יודע מילה אנגלית. לא לתת לעצמי לשכוח שפעם אהבתי את הגבר הזה. שתהיה תזכורת נצח, לפני שהרגשות כלפיו ידהו. לעשות פעם אחת בחיים המחושבים האלה משהו אימפולסיבי שאי אפשר להתחרט עליו.
המקעקע, שנתקל לראשונה באותיות עבריות, מחדיר לי באקדח שבע מחטים, רי"ש ונו"ן סופית בדיו לבנה, מבעד לשכבת האפידרמיס אל שכבת הדרמיס. האותיות נחות על הווריד הראשי במפרק כף היד. ליד הצלקת הישנה. כשהדם המחומצן זורם ומפעפע בנימים, הטאטו הופך מלבן לוורוד ומזכיר לי לנשום. רני לעולם לא יראה את הקעקוע הזה, הוא רק בשבילי.
לפני הטיסה חזרה לתל אביב אני מקעקע את השם שלו בגופי אצל מקעקע טורקי שלא יודע מילה אנגלית. לא לתת לעצמי לשכוח שפעם אהבתי את הגבר הזה
אני מאשר לחבר הכי שלי שהכאב לא כזה נורא, ובהחלטה של רגע הוא מחליט גם להתקעקע. קעקוע גרפיטי של לב עשוי מפלסטר, על לבו. הוא מקווה שזה יתקן לו את הלב, והוא יצליח להתאהב בבחורים כמו שצריך. לנהל מערכת יחסים כמו שצריך. נמאס לו לחיות ביחיד, מגיע לו לחוות זוגיות אמיתית.
"אבל קעקוע לא אסור לפי הדת? לא מספיק שאתה הומו?" אני שואל כשהוא בוחן מול המראה כיצד ייראה הציור על גופו, ובודק שהוריו לא יצליחו להבחין בו. הוא החליף את הכיפה בכובע, וסימס בשבת, והמציא לעצמו שביל חדש באמונה, אבל הוא תמיד יישאר החבר הדתי שלי.
"כתוב בל תשחית את גופך. אבל אני לא רואה בזה השחתה. להפך, זה מהמם," הוא אומר, ואני מצלם את הקעקוע המדמם שלי. דם אדום בתוך מסגרת לבנה.
אני מגגל בטלפון, "כתוב שם 'וכתובת קעקע לא תיתנו בכם'. לא לימדו אותך את זה בישיבה?" אני מקשה עליו. רוצה לעמת אותו עם החטא שהוא הולך לבצע.
"אז כתוב. פעם האמנתי בכל כך הרבה דברים, שאני כבר לא יודע מה אני חושב עליהם היום. ואם ה'לא' היה נמחק? ואם היה כתוב משהו אחר?" הוא משחק עם המדבקה על גופו, "מעל הפטמה או מתחת? מה אתה אומר?"
לפני שאני עוזב את דירתו האיסטנבולית של החבר החוטא, אני נפרד ממנו בפוסט־איט צהוב: היית המארח המושלם, הצלת אותי בשבועיים האלה ביותר מובנים ממה שתוכל לתאר, הימים כאן יהיו חקוקים לנצח בלבי ובבשרי. אתה החבר הכי הכי שמישהו יכול לבקש לעצמו.
אני מדביק אותו על המקרר, ליד פתקי פרידה אחרים שקיבל, לוקח את המזוודה ויוצא למונית.
מִיָה
בית קפה קטן בפינת רחוב, יושבת לצד ויטרינה רטובה מגשם, מקלידה. מילים זורמות מעצמן, לא נעצרות לרגע. אחת משמונה שפות שבוחרת לברוח אליהן ואל סיפורים לא שלה. כוס אמריקנו שכבר הספיק להתקרר. זקופה במכנסיים שחורים, חולצת גולף שחורה ושיער חום קצר, משקפי פלסטיק בז' מחליקים במורד אף ישר, עיניים כחולות שהלכו לאיבוד. רוב הספרים שמקבלת לתרגם משעממים אותה, אבל היא חייבת לברוח, לעולמות רחוקים, אישיות לא מוכרת.
בארץ אנשים כבר לא מעיפים בה מבט. חברים שבילתה איתם עשור ויותר הפסיקו להזמין, גם שיחות הנימוסים פסקו, גם הודעות במכשיר הטלפון. בהתחלה עוד היו מברכים אותה בניד ראש כשפגשו בה ברחוב, במקרה. היום הם כבר לא מנסים להיראות מופתעים, הראשים שלהם מורכנים, כאילו קיבלו שיחה או הודעה לנייד. היא רואה את העיניים מתרוממות להביט בה רק כשהיא עוברת. היא מרגישה שקופה.
זוג קשישים הולכים ברחוב סמוכים זה לזו, לבושים במעיל זהה, שלו כחול ים, שלה כחול ים עם פרחים לבנים. הוא אוחז במטרייה המסוככת על שניהם, היא אוחזת בזרועו. המבט של מיה בוהה בחלקיקי הזמן הקטנים האלה שלא נראה שתחווה אותם אי־פעם, מבט מלווה בגעגוע לתחושה שלא הרגישה מעולם.
היא בורחת מבר מלון הומה אדם, מגברים ישובים בחליפות ואוחזים כוסית ויסקי, מנשים משכלות רגליים, מלטפות צוואר בכפות ידיים עדינות, נוגעות במחשוף, שרשרת פנינים, מפתות. אף פעם לא ידעה לעשות את זה. לא את שיכול הרגליים, לא ציפורניים בנויות ומשוחות, לא תנועות מפתות. היא לא תשב לבד על בר עם כוס יין לבן ועיניים מחפשות ומרות, לא תשב בגפה עם לפטופ או ספר בזמן שסביבה אנשים חיים את חיי הלילה שאותם לא למדה לחיות. היא לא תצפה בנגן בחליפה ישוב מול פסנתר כנף. צלילים מתנגנים יגרמו לעצימת עיניים, מעלים אצבעות מרחפות בשחור ולבן שלא ייגעו בה שוב.
המבט של מיה בוהה בחלקיקי הזמן הקטנים האלה שלא נראה שתחווה אותם אי־פעם, מבט מלווה בגעגוע לתחושה שלא הרגישה מעולם
כבר שנה שמיה עוברת בין ערי עולם, זה לא שהיא באמת חייבת לנדוד, את שפת התרגום היא מכירה מקרוב, אבל זקוקה לחוות את הסביבה המסופרת, להרגיש את תרבות הרחוב המתורגם, את תנועות הגוף, את המחוות הקטנות, את החיים שלא מכירה. זה גורם לה להרגיש שהיא חיה, שהיא חלק. הבדידות מורגשת ככה פחות.
מוניות בשעת בוקר מוקדמת, נמלי תעופה, מחלקת עסקים וכיסויי עיניים, נהגים מחזיקים דף שעליו מודפס שמה, מסיעים למלון גבוה במרכז עיר, פקיד קבלה נותן לה מפתח לחדר משולם מראש, היא מנסה לחייך, איש שירות מעלה מזוודה קטנה שחורה אל חדר בודד, מקלחת, וזרם של מים שוטף גוף וזיכרון. מסרבת לעצום עיניים ולראות פיסות מתמונות חיים חולפות מולה, והן חולפות בשקט, בלי קולות של דרמה, ועדיין משאירות חריטות שורפות לאורך הידיים.
הכול עושה לה צמרמורת. כל מגע סכין במזלג, רשרוש נייר אלומיניום על תפוח אדמה אפוי, מפתח חורט על שולחן כיתה מפורמייקה. יש מי שהיו עושים לה בכוונה, לראות אותה מתכווצת. והיא מתכווצת בקלות, גם אם אף אחד לא יראה את ההתכווצות מחוץ לשכבת הדרמיס.
מתרגמת מרוסית לעברית סיפור על חיי אישה ארוכת שיער בכפר נידח. מיטת ברזל בחדר ריק, קור של שלג. כמה מצומצם הוא הצורך, כמה חמקמק הוא השפע. האישה ממתינה לאיש שלה שיצא לקרב, היא בבקתת עץ בקצה של כלום, צולה תפוחי אדמה על מדורה מעצים שכרתה בעצמה.
מיה לא אוכלת בבוקר. היא צריכה קפה חזק בלי חלב. משאירה מיטה מוצעת למעט קמטוט בשמיכה שהשתחלה ממנו החוצה. ישנה בלי תזוזה. ארבע שעות מספיקות לה. המיטה גדולה עליה, רכה מדי. הבגדים הוצאו ממזוודה, תלויים בארון. היא מקלידה בחדר. שעות עוברות והיא מקלידה. מרגישה את הרחוב מתעורר, מתבוננת במשכימי הקום.
בבר ארוחת הבוקר היא קוראת בספר שמתרגמת. מלצרית מגישה כוס קפה הפוך לאסיאתי שיושב לידה ומחייכת בשביעות רצון.
"All I need is coffee and wifi", כתוב בחום על חלב מוקצף.
ברמנית צעירה עם חולצה של ברמן שגדולה עליה בכמה מידות מגישה לה אמריקנו. מתנצלת שאי אפשר לכתוב בקצף על אמריקנו. היא לא רוצה כיתוב או ציור, גם לא שברמן או נית או מישהו יפנו אליה. זה תמיד מפתיע אותה באמצע מחשבה והיא מתבלבלת. למראה פניה הברמנית מתנצלת.
ארוכת השיער בכפר הרוסי יוצאת להביא מים מבאר. בן זוגה גבוה, שחום, טרם חזר משדה הקרב. נותרו עוד 857 עמודים עד שישוב. בינתיים היא ממשיכה לתרגם. 857 עמודים, די זמן בשביל לשקוע בדמיונות על חיים של שניים בבקתה ליד נהר שלא מתייבש לעולם.
היא בוחרת תמיד במלונות עסקים. אנשים יושבים בגפם, חליפות ומסכי כתיבה, שיחות אל אוזנייה אלחוטית, מדברים בשפות זרות. היא מאמנת את עצמה בניתוק, לא לשקוע בשיחות לא שלה, לא לדמיין את עצמה כחלק, לא להתחבר לחיים של אף אחד. והעיר והמלון משתנים.
בבר המלון יש רק שולחנות לשניים וכיסאות לאורך הבר, בלי משפחות ובלי ילדים, בלי צחוק וכמעט בלי שיחה.
כשחיו בניו יורק, היה לגיל רעיון לפתח אפליקציה של היכרויות לתיירים שמתאכסנים בגפם בבתי מלון. זה היה עוד אחד מהרעיונות של גיל שמיה לא הצליחה להבין. הקדים את זמנו.
מי רוצה מישהו שישבור לו את השקט?
גיל אף פעם לא הבין את הצורך שלה בשקט, את הריחוק החברתי. מיה אף פעם לא הצליחה להבין את הביטחון של גיל בדרך שבה אמורים לחיות. ואז הוא הפסיק לשתף. בתחילת עידן הסטארט־אפ הוא התאהב במילה ובניסיון ליזום, ולא נטש אותם מאז, הוא לא ניסה להסביר לה את הרעיונות שלו, הפסיק לנסות לחוות איתה דברים. היא ראתה אותו הולך ומאבד בה עניין.
היום יש שלל אפליקציות להיכרויות, הן כמעט עוקבות אחרייך, היא עדיין לא למדה להתחבר.
"חדר על גג מחפש דייר", הוצאת כנרת, זמרה / 280 עמודים, 98 שקלים חדשים