מאז 1968, בכל שבת בבוקר, עשרות אלפי ישראלים האזינו לתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל. מי ששאל את אותן שאלות היה יעקב אגמון ז"ל, המפיק ומנהל התיאטרון שהלך לעולמו בדצמבר 2020. כעת הופכת "שאלות אישיות" לספר, ובו ראיונות נבחרים שניהל אגמון עם ארי פולמן, עדה יונת, עמוס קינן, שלומי שבן, ליא קניג, רפיק חלבי - וגם עם גילה אלמגור-אגמון, אגדת המשחק הישראלית שהייתה נשואה לו במשך כל אותן שנים.


שאלות אישיות עם
גילה אלמגור-אגמון

שחקנית תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ואשת תרבות ישראלית. נולדה בפתח תקווה ולמדה בכפר הנוער "הדסים". בגיל 15 עזבה את כפר הנוער ועברה לתל אביב, ובה למדה משחק בסטודיו של תיאטרון "הבימה". שנתיים מאוחר יותר עברה את בחינות הקבלה לתיאטרון "הבימה", ומ-1956 גילמה הגברת אלמגור-אגמון על במות התיאטראות בישראל ועל מסכי הקולנוע והטלוויזיה את דמותן של עשרות נשים מכל הגילים ומכל גוני החברה הישראלית. במהלך חייה זכתה בעשרות פרסים ואותות כבוד והערכה בישראל וברחבי העולם.

אלמגור-אגמון היא כלת פרס ישראל בקולנוע ונושאת ארבעה תארי דוקטור לשם כבוד ודוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטאות בישראל. הגברת אלמגור-אגמון עוסקת רבות בהתנדבות בהתארגנויות שונות המבקשות להיטיב עם ילדים חולים.

הריאיון נערך ב־21 ביולי 2007.


יעקב אגמון: גילה אלמגור. שלום לך.

גילה אלמגור-אגמון: שלום יענקל'ה.

יעקב אגמון: יש לי הפתעה בשבילך.

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: והפעם אני רוצה לראיין אותך, כי בתוכנית הזו שכבר מתקרבת עוד מעט לשנת הארבעים שלה.

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: אף פעם לא ראיינתי אותך בתוכנית.

גילה אלמגור-אגמון: ההפסד כולו שלי.

יעקב אגמון: גם שלי. ראיינתי אותך במעריב.

גילה אלמגור-אגמון: נכון.

יעקב אגמון: ובעוד באיזשהו מקום בקרית שמונה. כשהייתה הפגזה, אבל ככה לא דיברנו. אז קודם כל, ברכותיי. חוץ מיום ההולדת של התחנה, סליחה, של התוכנית, אז זה גם יום ההולדת שלך. ב־ 22 ביולי. 

גילה אלמגור-אגמון: נכון.

יעקב אגמון: מותר לשאול בת כמה את?

גילה אלמגור-אגמון: שישים ושמונה.

יעקב אגמון: סליחה?

גילה אלמגור-אגמון: אני אהיה בת שישים ושמונה.

יעקב אגמון: כולל שבתות וחגים?

גילה אלמגור-אגמון: כולל שבתות וחגים.

יעקב אגמון: יפה.

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: אז מזל טוב.

גילה אלמגור-אגמון: תודה רבה.

יעקב אגמון: טוב, זה קצת חלום שהתגשם, להיות עם איזה קטינה, לא?

גילה אלמגור-אגמון: כן. זה התחיל ככה, אם אתה זוכר.

יעקב אגמון: לא, תזכירי לי.

גילה אלמגור-אגמון: זה התחיל לפני הרבה הרבה שנים, הרי. לפני 46 שנים, כמעט 47.

יעקב אגמון: כמה? 47 שנים שאנחנו?

גילה אלמגור-אגמון: שאנחנו חברים. 46.5 שנים שאנחנו חברים.

יעקב אגמון: מה, את סופרת גם כל חצי שנה?

גילה אלמגור-אגמון: אני, גם, כן. כן. כי, כי אני מודה, זה, אני אסירת תודה ואני מודה, זו חגיגה, כן.

יעקב אגמון: אז 46 שנים.

גילה אלמגור-אגמון: שאנחנו חברים. ו־44 שנות נישואים.

יעקב אגמון: הבנתי. שנתיים בהרצה.

גילה אלמגור-אגמון: שנתיים בהרצה.

יעקב אגמון: יפה.

גילה אלמגור-אגמון: במחתרת.

יעקב אגמון: אהבה. מה זאת אהבה בשבילך?

גילה אלמגור-אגמון: זה, זה דבר שמוליך, משנה, מפעיל, אני חושבת, כל דבר. דברים שהם, כאילו, שהם לא רלוונטיים. את העבודה, את, את המקצוע, את חיי היום־יום, את האכפתיות, את, זה, יש לזה כל כך הרבה ולא פלא שעל זה כותבים כל כך הרבה שירים ומחזות.

יעקב אגמון: טוב, אבל, תראי, שלושת הגורמים האחרים, שנאה, קנאה, ידידות,

גילה אלמגור-אגמון: כן?

יעקב אגמון: אלו דברים יותר מדויקים. שאפשר להגדיר אותם ספציפית.

גילה אלמגור-אגמון: נכון.

יעקב אגמון: כשאהבה זה דבר קצת מטאפורי.

גילה אלמגור-אגמון: אולי.

יעקב אגמון: זה גם מטאפורי.

גילה אלמגור-אגמון: גם מטאפורי.

יעקב אגמון: כן.

גילה אלמגור-אגמון: נכון.

יעקב אגמון: אז.

גילה אלמגור-אגמון: אבל בלי אהבה, אני לא חושבת שיש טעם לחיות, אז.

יעקב אגמון: מה, יש בכלל דבר שנקרא שבלעדיו אין טעם לחיות?

גילה אלמגור-אגמון: כן. בהחלט. בלי אהבה, בלי שום.

יעקב אגמון: מה, את יודעת כמה אנשים עוברים את החיים בלי אהבה?

גילה אלמגור-אגמון: צר לי עליהם. חבל. הם לא יודעים מה זה. זה, זה נורא. אני אסירת תודה על זה שאני יודעת מהי אהבה ועוטפים אותי באהבה וזה טוב. 

גילה אלמגור ויעקב אגמון (צילום: מתוך אינסטגרם)
יעקב אגמון וגילה אלמגור | צילום: מתוך אינסטגרם

יעקב אגמון: אני לא יודע. הלאה, הלאה, אבל, במקצוע שלך, כשחקנית, יש ידידות?

גילה אלמגור-אגמון: כן, מעט. מצומצמת.

יעקב אגמון: כן.

גילה אלמגור-אגמון: אני, יכול להיות, יהיו כאלה שיבואו ויגידו, "אה, מה היא מדברת, יש לי המון חברים במקצוע". אני, את החברים שלי בכלל, גם בחיים, אני אוספת אותם כמו, אני שולה אותם כמו פנינים, אתה יודע. ככה, עם פינצטה. אם, אני נכנסת לעבודה, כל עבודה ואני שנים פרילנס, אתה יודע, שחקנית עצמאית, אני באה להפקה בתיאטרון זה או אחר, מסרט לסרט, ואני פוגשת אנשים. כל המשימה, בעיניי, היא לעבור את זה בשלום, שהמוצר הסופי יהיה הכי טוב שאפשר. וזה עבודה שקשורה באנשים, אחד קשור בשני ואם אני יוצאת מהפקה או ממסע כזה עם מישהו שנשאר חבר באמת, אז זה רווח, אני יוצאת עשירה הרבה יותר ממה שנכנסתי. והיו לי חברים במקצוע, היו לי, יוסי בנאי, זכרו לברכה, היה חבר שלי ואני רואה בצדי צרפתי, שייבדל לחיים ארוכים, כמו אח שלי, ואותו דבר לגבי יהורם גאון, ויש פה ושם עוד אנשים שלאורך שנים עבדתי איתם והייתי קשורה אליהם וטוב לי בזה. אני לא צריכה הרבה. לא צריכה הרבה.

יעקב אגמון: כן. תאמרי לי, גילה. בכל תהליך עבודתך כשחקנית, את עברת דברים מכאן ולשם, דבר והיפוכו. עם הערכה עצומה לתפקידך כשחקנית ועד לביקורות קטלניות ואת, את לווית בביקורות לא רק משחקיות, אלא עצבנו את אלו שכתבו גם הצורה שלך.

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: מצד אחד, את ממלאת את כל העיתונים, מצד אחר את מעולם לא החזקת איש יחסי ציבור.

גילה אלמגור-אגמון: אף פעם לא.

יעקב אגמון: וכל יום יש טלפון. ממישהו אחר. איך את מסבירה את התופעה הזאת? וגם דברים איומים שכתבו.

גילה אלמגור-אגמון: תראה, לגבי הדברים האיומים. זה התחיל מזה שכשהייתי שחקנית צעירה מאוד, ואני התחלתי בגיל שבע עשרה. התופעה הזאת של שחקנית כל כך צעירה בתוך גוף כמו "הבימה" אז, שנשלט על ידי קולקטיב, שרובם היו מבוגרים, פתאום, תסלח לי על הביטוי, איזה קקטוס כזה עם צמה ארוכה, עם עיניים גדולות, עם כל מה שהגיל שבע־עשרה, תשע־עשרה אומר, זה נעורים מתפוצצים כאלה, זה היה מאוד קשה. מאוד קשה ואכזרי ורע. היה שם, היו מיקרובים של רוע באוויר. והם בסוף הרי פיטרו אותי ואתה יודע את זה. וגם כל התקופה הזאת של השנים שהייתי בלונדינית וניסו לעשות אותי איזה פצצת סקס, שזה כל כך היה לא באופי שלי, אבל כל הדברים האלה, אני מצאתי את עצמי קמה בבוקר ונלחמת עם כל הגורמים. אבל, העיתונות, בעיקר כל העיתונאיות הברקודות הנוראות האלה, ואחר כך שהם, הם חבטו בי כמו בשק אגרוף. ושרפתי אותן. ניצחתי אותם. הם התייחסו אליי כמו לסמרטוט, כמו לסחבה, כמו לאיזו זנזונת, כמו לאיזה משהו זול, בעוד שאני נאבקתי כדי להיות שחקנית רצינית, אני השקעתי, הן לא. אני הפסקתי הכול כשהייתי כבר שחקנית עם מעמד. עם, תסלח לי על הביטוי, עם הישגים, והשגתי הכול ונסעתי, אתה זוכר, לניו יורק לשנתיים. מי עשה את זה? מי עשה את זה? השאיר עשר שנים של הצלחה מאחור ונוסע להתחיל מאל"ף? כמו לרקוד עם ילדות בלט בנות שש וללמוד לדבר וללמוד לעשות הכול מאל"ף? אבל, לקחתי את זה על עצמי וחזרתי והתחלתי להיות השחקנית שרציתי להיות. ועדיין, על דברים, על עמדה פוליטית, על הפה הגדול שלי מבחינה פוליטית, שאני נוקטת עמדה, וחבטו בי, ואתה יודע, לא פעם ושלא בצדק והרבה פעמים מצאתי את עצמי כמעט נכנעת, כמעט אומרת, די. די. אני לא יכולה יותר. שכל עיתונאי צעיר מרשה לעצמו בריאיון, שהוא כל כך נחמד איתך בריאיון. ואת פותחת את העיתון ואת חרדה למה שאת רואה, וזה בתקופה, כשאני כמעט על הפנים, כמעט נוגעת ברצפה. עוד מעט הוא גם היה בועט, ככה, דופק את הראש שלי לרצפה. ויחד עם זה, אני אומרת, גם את אלה עברתי. גם את אלה עברתי.

יעקב אגמון: את יודעת, אספו לי את קטעי העיתונות והראיונות שהיו איתך בעבר. לקראת השיחה שלנו.

גילה אלמגור-אגמון: אתה צריך הכנה, אני מבינה.

יעקב אגמון: לא, אני צריך הכנה לא למה שעשית, אלא למה שכתבו. יש הבדל.

גילה אלמגור-אגמון: כן. 

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
גילה אלמגור | צילום: ערן לוי

יעקב אגמון: ואני רואה, למשל, שורה שבה מראים בנושא דווקא שהיית חברת מועצת עיריית תל אביב, ועשרה עיתונאים, שהתחרות ביניהם מי אפס יותר גדול, מדברים על דבר.

גילה אלמגור-אגמון: שאין לו שחר.

יעקב אגמון: שאין להם שחר, שקרים שהם היו צריכים לבוא ולהתנצל עשר שנים, חמש שנים אחרי זה.

גילה אלמגור-אגמון: מה,כל העניין של "הבימה" והעירייה.

יעקב אגמון: והגדילו את תקציב העירייה, שאת שרת התרבות של תל אביב, אף שקל אחד בכל התקופה הזו של עשר שנים שאני הייתי ב"הבימה", לא קיבלנו שקל אחד מעיריית תל אביב.

גילה אלמגור-אגמון: ודאי. אבל.

יעקב אגמון: והם כותבים את זה, והחצופים, והם מדברים על השפעה ושאלות שלא עונים עליהן.

גילה אלמגור-אגמון: כן, כן.

יעקב אגמון: אבל כשאתה בוחן להבה, אתה יכול לבחור, להגיד, רגע אחד. איימו?

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: יש סכנה שזה, זה ישפיע על שם.

גילה אלמגור-אגמון: כן. ניגוד אינטרסים.

יעקב אגמון: עברו עשר שנים. תכתוב מאמר, ותכתוב בזבליה שלך, תכתוב, "סליחה, אני מתנצל".

גילה אלמגור-אגמון: כן, אבל לא. התנצלות זה דבר שהוא כמעט נדיר במקומותינו. אבל, אלא אם כן בית המשפט אומר, "תתנצל או שתשלם". אבל, אתה יודע, אני חושבת שהחלק מהאופי שלי שאמר, אני לא אתעסק איתם, אני אמשיך, לקחתי על עצמי להיות חברת מועצת העיר, אני מחזיקה את תיק התרבות, אני אעשה את התקופה הזאת הכי טוב שאני יכולה ללא תשלום. יש הרבה חברי מועצה שהם מקבלים שכר, אתה יודע את זה. אני לא קיבלתי אגורה שחוקה בתור חברת מועצה, כי המשכתי לעבוד במקצוע שלי. לקחתי את זה על עצמי, עבדתי מסביב לשעון ואני חושבת שיכולתי להביט בעצמי במראה ולהגיד, לפחות חמש השנים האלה שהייתי במועצה והחזקתי את תיק התרבות בתל אביב, עשיתי את זה הכי טוב שיכולתי. ועזבתי את זה.

יעקב אגמון: בקולנוע, כמעט שאין ויכוח לגבי תרומתך. קיבלת בלי סוף פרסים וכו' וכו, לא נבזבז את הריאיון פה על המחמאות. עד כדי כך שאי אפשר לחטוף את ההיסטוריה של הקולנוע בארץ בלי בצורה זו או אחרת להזכיר אותך. יש לך עבודה מספיק?

גילה אלמגור-אגמון: יש תקופות. אני בגיל שהרבה שחקניות, כבר בגיל הזה, כמעט, בקולנוע, קשה מאוד למצוא תפקידים. היום הנטייה בכלל, הסטרץ' הזה של מתיחת הנעורים, שזה בא לידי ביטוי, היוצרים הם צעירים יותר, הנושאים עוסקים בחיי הצעירים, וקשה מאוד למצוא תפקידים טובים לשחקניות מבוגרות, לא בוגרות. לא מתבגרות. 

יעקב אגמון: למה, כי הקהל לא רוצה ללכת לראות?

גילה אלמגור-אגמון: היום רק מתחילים להבין את הכוח של הקהל, של הקהילה הבוגרת ככוח קנייה. ככוח צרכני. היום באמריקה התחילו סוף סוף לגעת בקהל הזה, לספר סיפורים על אנשים בגילאים האלה, בגיל השלישי. סוף סוף, זה לקח להם שני דורות, אני חושבת. אבל גם פה. כשאתה רואה מי הם היוצרים ומה העולם שהם מביאים לקולנוע, למסך. יחד עם זה, אני חייבת להגיד שזה מהשנים הברוכות ביותר שלי כשחקנית. בתיאטרון אני עושה את "רכוש נטוש" שזה תפקיד ראשי מופלא, מדהים של שולה לפיד וזה הצלחה אדירה. כבר עברנו את המאתיים בריצה. עשיתי ארבעה סרטים השנה. את "ידיים קשורות" של וולמן, את "שלוש אימהות" של דינה צבי-ריקליס, את "החוב" של אסף ברנשטיין שיוצא הערב בפסטיבל ירושלים, את "מינכן" של סטיבן שפילברג, הסדרה "בטיפול" שבשבוע הבא אני מתחילה את העונה השנייה שלה ואת "השיר שלנו." הנגיעה היא בכל דבר. ואני מאושרת מזה. אתה יודע, הסתכלו עליי בזלזול.

יעקב אגמון: אז למה יש לך טון כזה דרמטי בשיחה בינינו? תחייכי קצת.

גילה אלמגור-אגמון: חמוד שלי.

יעקב אגמון: תני איזה קטע מחייך.

גילה אלמגור-אגמון: לא. הינה, אני מחייכת אליך.

יעקב אגמון: יפה. אז בואי ספרי לי גם כמה דברים משעשעים.

גילה אלמגור-אגמון: כן, מה?

יעקב אגמון: מה מצחיק אותך בחיים?

גילה אלמגור-אגמון: אוי ואבוי לך אם לא היית מצחיק אותי. אני חושבת שהעובדה, אני לא, לא הייתי יכולה לחיות בלי הומור ואני גם מצחיקה את עצמי, כפי שאתה יודע, ואני הרבה לבד, מסתובבת בעולם, מצחיקה את עצמי מאוד.

יעקב אגמון: חכי, אני אוציא את הכינורות לקטע העצוב שלך.

גילה אלמגור-אגמון: שאני לבד?

יעקב אגמון: כן.

גילה אלמגור-אגמון: אבל אני אוהבת להיות עם אנשים עם הומור, אני מעריצה קומדיאנטים, קומיקאים

יעקב אגמון: יש לך גם צחוק מסוכן שנשמע באולם, בקול רם.

יעקב אגמון: אני רוצה להגיד, "למה אני הולך איתה." כן, כדאי לי ללכת לבד.

גילה אלמגור-אגמון: אבל, אתה זוכר, היינו בטורקיה ואני נתתי את הטון לקהל הטורקי מתי לצחוק.

יעקב אגמון: בלי להבין אפילו.

גילה אלמגור-אגמון: בלי להבין אף מילה, אבל אני ראיתי את הדברים המצחיקים בהצגה. והקהל השתולל מצחוק. אבל זה תענוג. תראה, החיים הם לא פיקניק, אתה יודע, צריך להתנפל על כל טיפת הומור. אני אוהבת את זה.

יעקב אגמון: בעלי חיים מצחיקים אותך?

גילה אלמגור-אגמון: קופים, אני מתה על קופים. אוי, אם הייתי יכולה, הייתי מקיפה את עצמי בקופים, אני אוהבת.

יעקב אגמון: דווקא אני חשבתי שאת די מוקפת בקופים, אבל לא חשוב.

גילה אלמגור-אגמון: שאני אגיד מה אתה אומר כשאתה לבוש יפה? כשאתה לובש חולצה יפה ואומרים לך: "יענקל'ה, איזה חולצה נהדרת," אתה אומר: "כן, אשתי הלבישה את הקוף." יפה מאוד.

יעקב אגמון: זה בסדר. זה, לא, בעלי חיים.

גילה אלמגור-אגמון: בעלי חיים, כן. אני, אני תמיד חיה עם, עם בעלי חיים, כלבים, תמיד, אני אוהבת.

יעקב אגמון: יש לו שם.

גילה אלמגור-אגמון: מה? סליחה, מגי, כן.

יעקב אגמון: כן. 

גילה אלמגור (צילום: ערן לוי)
גילה אלמגור | צילום: ערן לוי

גילה אלמגור-אגמון: מגי. היו לנו גם "טייני", אתה יודע, אבל עכשיו אנחנו עם כלבה אחת, והיה לנו תוכי, אוריקו, אני עוד מתאבלת עליו. תוכי זה בעל חיים מדהים. כלבים, אנחנו מכירים אותם, אבל תוכי, זה היה היכרות חדשה ולא, כשיש לך תוכי בבית אתה לא צריך הרבה. יש עם מי לדבר. זה מדבר, זה, זה מצחיק. זה נהדר.

יעקב אגמון: תגידי, איך את מסכמת את התקופה של להיות אימא וסבתא? זה עם הרבה הומור או פחות? או שעם דיסציפלינה?

גילה אלמגור-אגמון: תראה, צריך לחכות לביוגרפיה של הילדה שלי, שהיא תכתוב, של הגר, שהיא תכתוב. תמיד אני אומרת לה, תתחילי בעמוד 60  תגידי, "הייתה לי אימא איומה כי הייתה לה קריירה וקרן שהעסיקו אותה יותר ממני," אבל אוי, אוי, אוי. האימהות באמת שינתה את חיי. היו שנים שלא הסתדרתי בלי זה, כי ידעתי מגיל צעיר שללדת, אני לא אלד, ובניתי לי עולם מלא. ופתאום, כשזה התחיל לקרות, אז אמרתי לעצמי, אם אני רוצה, זה יהיה מפעל. אני אהיה האימא הכי טובה שאני יכולה להיות. ובאמת, הגר הביאה לי הרבה אושר בחיים, לנו, וסופי, גם הילדים של עידן שהם ילדים מדהימים, הגדולים, יש שם אחד שלומד בסין ואחד הייטקיסט, מדהימים, והילדים הקטנים, אייר ויהונתן.

יעקב אגמון: אלון ודניאל, את מתכוונת.

גילה אלמגור-אגמון: אלון, אלון ודניאל, הם כולם ילדים מחוננים, אייר, יהונתן, הראל, הם כולם, וסופי. בשביל אחת כמוני שחשבה שלא יהיו לה לא ילדים, אז פתאום להיות עם שישה נכדים זה, זה אושר גדול.

יעקב אגמון: והתגובות על הספרים שלך, של הילדים.

גילה אלמגור-אגמון: תראה. "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", הרי זה חלק מתוכנית הלימודים. אז אני זוכרת שאלון למד את זה בבית ספר, בכיתה, והוא אמר: "זה סבתא שלי כתבה את זה." אז אמרו לו: "היית מת. מה פתאום". ואני באתי לבית הספר, ובהפסקה שאלתי: "הנכד שלי פה?" שאלו: "מי זה?" אמרתי "אלון אגמון" אמרו: "מה, באמת"? וזה העלה לו את המניות. זה נחמד, זה יפה. אני באה לבית הספר לדבר עם התלמידים ועכשיו כשהייתי גם אצל אייר ויהונתן בבית הספר וגם אצל סופי. סופי תיארה את זה נהדר, שהילדים התנפלו עליי, לא בעקבות הספרים, אני חושבת, בעקבות "השיר שלנו" לבקש חתימות. אז היא סיפרה את זה אחר כך לאבא שלה, אני חושבת, לך. ש"כמו שמלה מתנפחת, הם התרבו והתרבו, הילדים, לבקש חתימות", וזה נותן לילדים אולי משהו. כן. למה לא?

יעקב אגמון: נדמה לי שאפילו עשית הצגה, כדי שהגר תראה אותך על במה.

גילה אלמגור-אגמון: נכון. היה שלב שהגר אמרה: "אה, כל יום את אומרת שאת הולכת לתיאטרון ואת שחקנית, אף אחד לא מכיר אותך. בגן שלי, אף אחד לא מכיר אותך". וזה מאוד הטריד אותי, ואז עשיתי את "הילד הזה הוא אני" אצל טמירה ירדני ודודו ירדני שהיום הם 'טדי הפקות.' הייתה הצגה שהצליחה מאוד והגר באה בכל פעם כשהייתה הצגה בתל אביב ואמרו: "נכון זאת אימא שלך על הבמה"? והיא ידעה שההצגה הזאת אני עשיתי בשבילה. באמת, כן.

יעקב אגמון: תגידי, איך הצלחת שלא נדבק לך השם "כוכבות"?  עבדת על זה?

גילה אלמגור-אגמון: כן.

יעקב אגמון: תסבירי. 

גילה אלמגור-אגמון: זה נראה לי כל כך אידיוטי. אימא שלי החכמה, עליה השלום, אמרה לי: "גילה, כוכבים יש רק בשמיים." היא צודקת. כל ההגדרות האלה, כוכב, סלב, אין לי איש יחסי ציבור ואני לא מוקפת פמליה. הצחיק אותי, באתי לפני כמה זמן להקליט בקשה לציבור ביום הבחירות, "בואו תנצלו את זכותכם הדמוקרטית, בואו להצביע", בשירותי פרסומת בשידור. ובאו אומנים כמו רכבת, אחד אחרי השני, משפט, ובאה אומנית מאוד ידועה עם פמליה. למה? ממה הם, על מה הם היו צריכים לשמור עליה? מה, שלא יתנו לה כיסא? שהמיקרופון לא יהיה בגובה הנכון? מה? כולה, "כאן, שלום, כאן גילה אלמגור, אני מבקשת", זה הכול. למה הפמליות, מה זה נותן? זה נפיחות, זה מנופח.

יעקב אגמון: למה, הם מקבלים תהודה בעיתונות בצורה כזאת, לא?

גילה אלמגור-אגמון: אתה יודע מה, אתה אמרת מקודם. כותבים עליי גם בלי זה ואני חושבת שגם אם לא כותבים מספיק, יש נקודת מבחן אחת, שעת מבחן אחת לשחקן. בתיאטרון זה ב־20:30 כשהמסך נפתח או היום כבר כמעט ההצגות בלי מסך, האור עולה וזוהי שעת המבחן. טוב, טוב, לא טוב, אנשים יבואו, אנשים לא יבואו לראות אותך. זה הכול. אותו דבר בקולנוע. אבל מפעם לפעם הגיחה בטלוויזיה, הטלוויזיה היא היום אדון עולם. הטלוויזיה היום של talent היא המולך. אתה בטלוויזיה, אתה שווה משהו. ואני, אני לא אף זכיין, ויחד עם זה, אני מופיעה בטלוויזיה ואני שמחה מאוד לעשות גם את "השיר שלנו" וגם את "בטיפול" שהם שני כתבים של העשייה הטלוויזיונית ואני מאוד אסירת תודה על זה שמעסיקים אותי. בדברים האלה, ואני עובדת עם אנשים שכיף לי לעבוד איתם.

יעקב אגמון: אז מתי את קוראת?

גילה אלמגור-אגמון: אני קוראת בדרכים ובלילות. אתה יודע שהאדרנלינים אצלי ממשיכים לעבוד שעות ארוכות עד שאני נרדמת, ואני לא מוותרת על הקריאה, אני אוהבת.

יעקב אגמון: אז נשאל את השאלה הבנאלית מראיונות אחרים. תוציאי לי כמה דברים מהחודשים האחרונים מארון הספרים שלך.

גילה אלמגור-אגמון: אני ממש אתמול סיימתי את "שלך, סנדרו" של צבי ינאי שהוא ספר מומלץ מאוד, בחום, מצוין. קראתי את  "לקרוא את לוליטה בטהרן", גם כן מומלץ, לא ספרות גדולה, אבל כתוב, זה איזה פתח לימים של תחילת המשטר החומניסטי בטהרן, כתוב מרתק, אבל לא ספרותי משהו.

יעקב אגמון: איך את מבלה?

גילה אלמגור-אגמון: אני מבלה מעט. על זה ויתרתי.

יעקב אגמון: לא שאלתי כמה, שאלתי איך.

גילה אלמגור-אגמון: לא. ארוחת ערב במסעדה טובה עם קומץ אנשים או לפעמים בבית עם אנשים שאני אוהבת, הנסיעות לחוץ לארץ. 

יעקב אגמון: הופה, יש לה חיוך.

גילה אלמגור-אגמון: זה בשבילי בילוי טוב. אבל אני מאוד אוהבת לשבת עם מעט אנשים במקום, אתה לא תמצא אותי בבית קפה ביום. לפעמים ביום שישי אני רואה את ההמונים, זה תל אביב, היא עיר, אין כמוה בעולם, מדהימה. ה־rhythm, הקצב של תל אביב והמדרכות העמוסות והן עמוסות באנשים. ואני תמיד חושבת, מה, הם לא עובדים? אין עבודה? אין.

יעקב אגמון: יום שישי, לא עובדים.

גילה אלמגור-אגמון: אבל, אבל ברגע שאין גשם, וגם בחורף, המדרכות בתל אביב, זה פשוט – אין לזה אח ורע בעולם, זה פשוט נפלא. יחד עם זה, אני תמיד אומרת מתי הם עובדים? ואני הרבה בדרכים, גם, אתה בהצגה מצליחה אז אתה על גלגלים, זה, זה הקטע הקשה של התיאטרון הישראלי, שאתה לא יושב בעיר.

יעקב אגמון: כבר כמה הצגות היו לך? מבחינת החודשים אחרונים?

גילה אלמגור-אגמון: אנחנו עשינו, עברנו את המאתיים של "רכוש נטוש" בשנה. זה הרבה. ויחד עם זה, אני עוד עושה "מונולוגים מהוואגינה" ועל אש קטנה את הצגת היחיד ה"קיץ של אביה" וכן, אז זה כמעט לשחק, לשחק כמעט ערב ערב. היו חודשים שלהוציא את ימי השישי ערב ערב.


"שאלות אישיות: ראיונות נבחרים", יעקב אגמון | הוצאת מודן ומשרד הביטחון | 478 עמודים