אינטימיות מיטבית ומיטיבה

מיכל ניר היא מבכירות המטפלים בטיפול מיני וזוגי בארץ. היא מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול מיני, זוגי ומשפחתי, מוסמכת בפסיכותרפיה-פסיכואנליטית וגופנית, וכן מרצה ומרכזת את המגמה לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן.

איך שומרים על גחלת של תשוקה מינית ואינטימית בקשר ארוך טווח? זהו אחד האתגרים הגדולים ביותר של הזוגיות. עשרים, שלושים, ארבעים שנה – בתוך המרחב הזה מתקיימים רגעים רבים נעדרי תשוקה, רגעים רבים שאנחנו שואלים בהם את עצמנו: מה אני עושה איתו? אולי יותר טוב לי בלעדיו? אבל ישנם גם רגעי קסם, שפתאום מתגלות בהם התשובות. מרגש כל פעם מחדש לראות ולהיראות (שטיינר, 2015, 2017), לגלות ולהתגלות. 

במהותם של שני המרחבים הללו טמונה המשאלה של כולנו – צעירים, מבוגרים, בעלי תשוקה ונעדרי תשוקה – לראות ולהיראות, המשאלה שבעלי זה שלושים–ארבעים שנה עדיין יביט בי "במבט טרי", ושגם אני אתבונן בו כך. שכן מבט חד כיווני שכזה, כלומר צד אחד מתפעל והשני עצום עיניים, עשוי לגרום לחרדה. הקסם שבמפגש העיניים אינו שכיח, ובינתיים בכל בוקר יש כביסות, בישולים ועבודה. איך לא נבהלים כאשר החיזור אובד וההרגלים תופסים את מקומו? איך לא מפחדים לחפש?

כל מי שגידל ילדים יודע שכשחפץ המעבר אובד, כל הבית רץ לחפש אותו. התשוקה היא כמו חפץ מעבר, היא הולכת לאיבוד; היא הולכת לאיבוד למרחבים של "אתה מעצבן, אני עייפה". אבל חשוב שנדע שהתשוקה, כמו חפץ המעבר, אובדת ותימצא. אף על פי שהתשוקה של אישה לגבר שישן לידה במיטה ארבעים שנה שונה מתשוקתה כלפי גבר חדש. חשוב שנדע שתהליך החיפוש שלה הוא המהותי ושלא ניבהל מהיעדרה. ננסה לחזור ולהגיד לבן זוגנו: אין לי בעלות עליך, אתה לא העול על כתפיי, גם אם אתה פה לידי ארבעים שנה. 

קיימים הבדלי מגדר נרחבים מאוד בהגדרות שלנו. ההבדלים בולטים בעיקר עד גיל חמישים. בעולם הטיפול יש רוב נשי; בחדר נמצא לרוב שתי נשים וגבר. הנשים ידברו יותר על מבט בעיניים ועל רוך. הגבר יגיד שהוא רוצה תשוקה חייתית, לתפוס בשר. מביך לראות שאנחנו תולדה של קלישאות גבריות–נשיות. חשוב לא לחשוב על אישה המשתוקקת למבט כעל עמוקה יותר מאשר גבר שרוצה לתפוס ישבן. מכיוון שעולם הטיפול הוא נשי ברובו, מטפלות צריכות לתת הרבה מקום לשני הקולות, הגבריים והנשיים, אחרת בחדר הטיפולים תשבנה שתי נשים, מטפלת ומטופלת, וגבר אחד, ששוב ושוב ירגיש לא מובן. שתיהן יניחו שהן מפותחות יותר ממנו, ולו רק יישאר לפרוש מן הטיפול. 

מגיל חמישים והלאה ההגדרות לתשוקה נהיות דומות יותר, כי גברים מעיזים להאט, להזדרז פחות לאיברי המין, לחפש מגע עיניים ורוך; כי נשים מעיזות לבקש סקס ולא רק מבט, לרצות הנאה חושית ולא רק רגשית. ההשתנות קשורה בחלקה להשתנות הורמונלית, ואני מאמינה גם שחלק מהותי בהשתנות קשור להשתחררות ממה שמצפים מאיתנו בתור גברים ובתור נשים.

בטיפול אני מבקשת משני בני הזוג להגדיר מהי תשוקה מינית בעיניהם. כל אחד מהם מגדיר לבד, ומאוחר יותר הם משתפים זה את זה, תוך מתן כבוד להגדרות השונות.

יורם: תשוקה מינית היא סקס ספונטני, בלי תכנון, עם סכנת היתפסות, למשל, כשהילדים עדיין ערים, כשיש אנשים בבית, לא במיטה.

ורד: תשוקה מינית היא סקס איטי אחרי משחק מקדים ארוך. מהבוקר טיזינג, ווטסאפים מכינים, פרחים, פתקים, ארוחת ערב ורק ממש בסוף סקס.

יורם וורד מגדירים תשוקה אחרת. השוני אינו בהכרח בעייתי. הקושי נובע מכך שזוגות מנהלים יחסי מין לפי הגדרת תשוקה של אחד מהם. למשל אם יורם נענה להגדרה של ורד, מקיים את ציפיותיה, אך לא נהנה בעצמו. פעמים רבות זוגות מבלבלים בין תשוקה ובין הרגלים מיניים. למשל: לקיים יחסי מין כל יום שישי בעשר בבוקר לפני שהילדים חוזרים מהגן. הרגל הוא טוב ונוח, אך הוא מגדיר זמן ואינו מגדיר בהכרח תשוקה.

כולנו תולדה של התרבות שגדלנו בה. גברים לומדים שעליהם למדוד תשוקה בכמות ביצועים; נשים תופסות את התשוקה אחרת. לכן חשוב שנבין את ההקשר לפני שנשפוט, ועלינו להסכים להשתנות ולקבל את הרחבת הגדרת התשוקה זה של זה.

ספונטניות בתשוקה היא מתעתעת. זאת מכיוון שחוויה ספונטנית של תשוקה מחייבת מערך שלם של תכנון, גם אם לא שמנו לב לכך. החוויה התרחשה לכאורה ביום שלישי בערב במקריות. אבל מתברר שבכל יום שלישי הילדים נשארים אצל הוריה, ואז הבית ריק ואפשר לגעת. תשוקה בקשר ארוך היא הסכמה של שני בני הזוג לא להיעלב כאשר אין ספונטניות. מסתתר כאן פחד עמוק ששטיינר זיהה (שטיינר, 2015), פחד עמוק שלא ישתוקקו אלינו. התחושה הזאת קשה לרובנו יותר מאשר שאנחנו לא נשתוקק לזולת, כי בליבת הפחד שלא ישתוקקו אלינו קיימת פגיעה נרקיסיסטית עמוקה – שלא ירצו אותנו, את הגוף המתבגר שלנו, את החלקים המושכים פחות שבנו, את החזה הנפול, את העור המתקמט, את קשיי הזקפה והאורגזמה. איך נצליח להיות זה עם זה אם התגובה להצעתנו תהיה: "לא בא לי היום". האם נוכל לנשום עמוק ולא להתמוטט? האם נוכל להחזיק בתוכנו את הרשות לא להזדעזע ולא להיבהל?

ממשיכיו של ויניקוט דיברו על "מיניות טובה דייה", כלומר היכולת לשהות בקשרים ובמרחבים ארוכי טווח, שבהם מותר להיעלב בלי להעליב בחזרה, בלי להתנתק; היכולת להרגיש שכרגע הוא לא רוצה, אבל זאת לא עדות לכך שהוא לא אוהב אותי ולא סימן לאיכות היחסים. זו היעלבות נקודתית, לא היעלבות גורפת (1997 (Scharff & Scharff,. לפי תפיסה זו, גם האדם שתשוקתו נעלמה וגם זה שלא חש תשוקה מעולם זקוקים שניהם לעזרה במציאתה. בשני המצבים צריך לעבוד קשה, ולעבודה הקשה כמה שלבים. השלב הראשון: החזרת המבט פנימה. אנחנו נוטים להשליך בבלי דעת את קשיינו על נסיבות חיצוניות ועל אחרים – "לא בא לי בגלל הקורונה, בגלל חום אוגוסט, בגלל גיל המעבר, בגלל בעלי שהשמין, בגלל..." החזרת המבט פנימה אינה סותרת את כל הנסיבות החיצוניות, הן קיימות ומפריעות, אך אנחנו לא נותנים להן לנהל את התשוקה שלנו. נכון, יש קורונה, נכון חם, לח, מעצבן... אבל מה את אוהבת? מה מעורר אותך? זהו מבט אופטימי, מבט שמחזיר תקווה.

בעבודה על תשוקה מינית בני הזוג מתבקשים, כל אחד לחוד, להכין רשימה אישית של "עשרה מעוררים", עשרה דברים שהאדם יודע שייצרו אצלו עוררות. מעוררים יכולים להיות חיצוניים, למשל, ריח בושם, צפייה בסרט ארוטי, ליטוף, או פנימיים למשל, זיכרון של מגע מיני מן העבר, ימי ביוץ, לילה של שינה מלאה.

מעוררים יכולים להיות קשורים במישרין למיניות, למשל, מגע מרפרף על החזה, לבוש סקסי, מילים מגרות, או בעקיפין למשל, נעליים חדשות, קפה טוב, העלאת שכר, שיחה טובה עם חברה. בעבודה על החייאת התשוקה כל אחד מבני הזוג מזהה את המעוררים שלו ולוקח אחריות על החייאתם.

כל מי שגידל ילדים יודע שישנם רגעים רבים שבהם עולות תחושות שליליות כלפי התינוק המקסים – שלא נרדם, שרוצה עוד מיץ, פיפי, סיפור, חיבוק. אי אפשר לגדל ילדים בלי להכיר חוויות של תסכול, עייפות כרונית, זעם, קנאה באחרים שילדיהם "מושלמים", כמיהה לברוח ועוד קשת רחבה של תחושות ומחשבות שליליות. אם לא ניבהל מכך, נגלה שאלו הם רגשות שטחיים, כלומר רגשות שאין להם תוקף לאחר לילה שלם של שינה, של תינוק מחייך ורגוע. הם עוברים כלא היו ומתחלפים בקשת הפוכה של תחושות ורגשות, ואז אנחנו עשויים להרגיש שניתן לאגד באותה מקלעת את הזעם, התסכול, העייפות, השנאה, האהבה, ההתרגשות, האושר והנחת. במצב שכזה אנחנו הורים בשלים ורגועים יותר. עלינו לזכור זאת גם לרגעי הסערה.

במיניות אנחנו נדרשים לאותה מקלעת, ששזרה ואיגדה בתוכה את התשוקה, האהבה והדחייה והעייפות כלפי סקס וכלפי מיניות עם בן הזוג. אם אנחנו לא נבהלים מההשתנות שבתוכנו, קל לנו לנוע בין המעברים, קל לנו להיזכר במעוררים שלנו.

לפעמים אני מסתכל עליה וממש לא מאמין שזו אשתי. היא גוערת בעובדים שלה בטלפון, ממש משפילה אותם. לא הייתי רוצה להיות במקומם לרגע. לפעמים כשהיא גוערת בי, לא משנה בגלל מה, אני במקומם. היא נראית לי פתאום דוחה ושמנה אבל אז משהו קורה והיא נרגעת, נרפית; עור הפנים שלה ממש משתנה. היא מוזגת לשנינו כוס יין ומתיישבת לידי, ואני שוכח הכול. בא לי עליה. לא נורמלי המהפך הזה.

אוטו קרנברג הגדיר את התשוקה הגדרה פסיכואנליטית: תשוקה והנאה מינית מחייבות אינטגרציה מלאה של ארוטיות מהינקות, אמפתיה והכרה מחדש, ויתור על העצמי ליד האחר, וגם קבלה של קצת אשמה (Kerenberg, 1970). הכוונה היא שהתינוק נושך את השד של אימו, בוכה, פולט עליה. בתחילת חייו אין לו מעצורים, הוא עדיין לא למד לעצור את הדחפים, מחפש דרך. גם ל"אימא הטובה דייה" אין מעצורים. זוהי חוויה חושית שבעתיד תתורגם לחוויה מינית. אם מקבלים אותה באהבה ובשמחה, התינוק יחוש בנוח לבכות, לפלוט, לנשוך בידיעה שיהיה מספיק אהוב. מי שגדל כך ידע בבגרותו שמותר לבקש הכול במיטה, בלי שהאחר ילעג, ישפיל ויעליב. האחר יגיד אם מתאים לו או לא מתאים לו, אך יכבד. 

אנחנו שומעים בקליניקה תגובות קשות: "אתה נרקיסיסט, פסיכי... איך אתה מעז לבקש ממני". בן או בת הזוג מגיבים בזעזוע כלפי הבקשה, לא בכן או לא, אלא בדחייה ובביטול חזק. אז אם זכינו ל"אם טובה דייה", זכינו לרשות המופנמת להשתוקק ולרצות.

"תתכונני לכבוד יום הולדת ארבעים שלי, אני מבקש סקס אנאלי. מגיע לי אחת לעשור". תומר תרגם את הגיל והמסיבה לאקט מיני שהוא ואשתו לא קיימו עד כה. בעבר ביקש ללא הרף והיא דחתה. כעת, לקראת יום הולדתו הארבעים, חשב שיכרוך את אירוע יום ההולדת באירוע התנוחה. הוא ביקש מיתוג חיצוני דרך הסקס. כאילו כל גבר בן ארבעים זכאי לסקס אנאלי. הוא הרגיש שהיא חייבת לו. 

אנחנו שומעים על כל מיני צימודים כאלו, שבינם ובין תשוקה אין דבר. בטיפול ננסה להתיר כמיטב יכולתנו את החיבורים הללו. החיבורים עשויים אולי ליצור אקט מיני, אך בוודאי לא תשוקה. עם השנים התגלה שאין קשר בין קיום יחסי מין ובין תשוקה, לא תמיד האקט עצמו מעורר או מחבר.

לאחר יום ההולדת של תומר ולאחר שנעמה אשתו מימשה את משאלתו היא "גררה" אותו לטיפול. בטיפול העזה להתוודות כי חוויית הסקס האנאלי גרמה לה זעזוע רב. מעבר לכאב הפיזי שחשה, לחוסר החיבור הנפשי והפיזי שהייתה נתונה בו, היא חשה שמשהו בה התערער. איך בעלה שאוהב אותה יכול לבקש לעצמו משהו שעומד בסתירה לכמיהתה ולאהבתה? מה גרם לה להסכים ולרצות אותו אף שידעה כי לא תוכל ליהנות? האם היא בכלל נהנית מיחסי המין איתו, שאיבדו עם השנים את גוניהם וצבעיהם? 

בני הזוג יצאו איתי למסע כבן שנה. אחת לשבוע בחן כל אחד מהם באומץ רב את רגשותיו, עמדותיו, פחדיו המיניים. האומץ נדרש כדי שכל אחד מבני הזוג יוכל להקשיב לאחר, לכאבו, לדחייתו, ולא ייסוג ויתכנס בתוך עצמו. קשה לשמוע האשמות במרחב החדר.

אם נשאל: מתי נפגשתם במיטה, מתי קיימתם יחסי מין? אנחנו עשויים לשמוע מכל אחד מבני הזוג תשובה אחרת. זאת מכיוון שאחד היה שם בגופו בלבד ואחר היה גם בגופו וגם בנפשו

בני הזוג הסכימו לכבד האחד את גבולותיו המיניים של האחר. במקביל גם אני עברתי איתם מסע. בתחילת הטיפול התקשיתי לעכל את תומר. לא הפריעה לי בקשתו מנעמה, אלא האופן המנותק והבוטה שבו הביע את הבקשה, חוסר היכולת שלו לראות אותה, את צרכיה, חוסר היכולת שלו לראות את עצמו על גווניו וצמצום עולמו הנפשי לכדי חור. גם אני התבוננתי בתחילה עליו ועל יחסיהם דרך חור סימבולי, מצומצם. הטיפול שלי בזוגות אחרים לימד אותי שהדרך ליהנות ממין אנאלי היא עדינה, מדורגת, הדדית וקשובה. כאן הצמצום בתחילת הטיפול היה של שלושתנו. וכאמור יחסי מין ותשוקה הם שני דברים נפרדים, גם בעולמו של המטפל וגם בעולמם של בני הזוג. בלי האבחנה אנחנו עשויים לדבר באקטים, אך אקטים אינם נרשמים בנפש.

אם נשאל: מתי נפגשתם במיטה, מתי קיימתם יחסי מין? אנחנו עשויים לשמוע מכל אחד מבני הזוג תשובה אחרת. זאת מכיוון שאחד היה שם בגופו בלבד ואחר היה גם בגופו וגם בנפשו. לכאורה חוו שני בני הזוג את יחסי המין יחד. אך כדי שהאירוע יירשם בנפש כחוויה בעלת משמעות, על הגוף והנפש של כל אחד מהם להיות יחד בחיבור. אם יחסי המין התקיימו ונחוו רק במישור העונג הפיזי, הנפש לא תרשום בתוכה את האירוע. 

היא אומרת: אתמול שכבנו, והוא עונה: לא היה אתמול כלום. והיא מזכירה לו בבכי: אתה זוכר אתמול בעשר ורבע? והוא: אה, כן, זה לא נחשב. עשית לי טובה, ואת זה אני לא רוצה, זה מעליב אותי ומזלזל בי, אל תעשי את זה. אני רוצה מגע מיני הדדי וטוב. כל אחד מבני הזוג ושניהם יחד מגדירים מה נחשב ומה לא נחשב במיניות. 

עלינו לשוב ולהזכיר זאת לעצמנו כי כולנו תולדה של התרבות שלנו, הנוהגת למדוד ולכמת. לכן אנחנו נוטים למדוד את איכות יחסי המין שלנו במינונם, במספר התנוחות ובעוצמת הקולות. אוטו קרנברג מדגיש שארוטיות טובה צריכה לכלול בתוכה רוך. כאשר קיימת היכולת להיות לבד ליד האחר, והיכולת הזו מופנמת בתוכנו, אנשים מצליחים לקפוץ פנימה למגע, להתמזג עם האחר. אזי לא מפחיד כל כך להיות כנוע ליד האחר, לאבד את הצרכים האישיים, לרצות אותו. מתקיים ביטחון שגם אם נתערבב פיזית ורגשית, אחרי המגע המיני יחזרו הגוף והנפש הפרטיים לעצמם. זה אפשרי רק אם אפשר להיות לבד ליד האחר, להרפות לזמן–מה מהמחשבות האישיות, לשחרר את המתח ש"אלך לאיבוד" לידך – של מי הרגל הזו עכשיו? של מי הזיעה הזו עכשיו? ההפרשה הזו? במצב כזה אנחנו מתערבבים עם האחר, בלי פחד ואיום, מכיוון שאנחנו בטוחים לגמרי שאחר כך נוכל להיפרד. כשאפשר לנוע פנימה והחוצה מן הביחד אל הלבד, לא מפחיד ללכת לאיבוד בתוך האחר. כאשר אדם בטוח בגופו, בנוכחות שלו, מכיר את גופו, העדפותיו והרגליו המיניים, הוא אינו חושש "ללכת לאיבוד" בתוך גופו של האחר. מכיוון שהוא ימצא את דרכו חזרה לעצמו בסיום מעשה האהבה. הגוף הפרטי אובד ונמצא. רק אם התנועה הזו תתקיים בתוכנו, נוכל להתמזג ולא רק לעשות סקס.

אמנם כל אחד יכול לקיים יחסי מין, אולם בין היכולת הפיזית הזו ובין תשוקה בקשרים ארוכים אין כמעט דבר. סקס חפוז ואקראי אינו רע, אך לעיתים הוא נטול תשוקה עמוקה. החופש לדבר על צרכים מיניים משתנים במרחב הזוגי מפחיד ומפתה כאחד.

סקס באינטרנט, סייבר סקס, מונע מחלות מין ומונע היתפסות, ומייצר אשליה ששם תימצא התשוקה. וכך הסקס הופך למעשה לדבר שעומד בפני עצמו ולא לפעולה בתוך מרחב של קשר. אנחנו רוצים שהתשוקה תימצא בבית במיטה וזקוקים למעט דברים חיצוניים כדי לייצר תשוקה עמוקה. התשוקה לא בהכרח תימצא דרך נסיעה לצימרים, הדלקת נרות, קניית אביזרי מין. היכולת שלנו לראות ולהיראות, לאבד את התשוקה ואת הגוף ולצאת להימצא מחדש היא יכולת מורכבת. לא פשוט לשמור על התשוקה הזו עם האחד והאחת. בקשר ארוך ומונוגמי ישנן חוויות של חברות טובה. אם האחד מבקש משהו שישמח אותו, נרצה להעניק לו זאת. אבל אם בן הזוג מבקש מאיתנו משהו שנמצא מחוץ לסולם הערכים, להרגלים, למקובל עלינו, או ינסה לקחת זאת בכוח, תעלה חוויה של השפלה וגועל במיניות, תעליב ותרחיק. אדם זקוק לרשות עצמית להחליט אם הבקשה אפשרית עבורו; איזה מחיר רגשי ישלם אם ייענה לה ואיזה מחיר רגשי ישלם אם ידחה אותה.

סקס באינטרנט, סייבר סקס, מונע מחלות מין ומונע היתפסות, ומייצר אשליה ששם תימצא התשוקה. וכך הסקס הופך למעשה לדבר שעומד בפני עצמו ולא לפעולה בתוך מרחב של קשר

"אתה חייב לי קשירות. אתה בעלי, מה, אתה רוצה שאלך למישהו אחר? זה דוחה אותך, אבל אותי זה מחרמן. יאללה, תקשור לי את העיניים והידיים, נו, מה קורה?" כך דרשה מורית מבעלה. היא ראתה זאת בסדרת הטלוויזיה האחרונה שצפתה בה וחשבה שזה מגרה מאוד, גם הקשירה וגם הדרישה מבן זוגה. זיו מצידו שיתף בכך שזה דוחה אותו, שלא הכיר אותה בהתנהגותה זו, ובו–בזמן חש מושפל שאולי אינו הגבר שהיא רוצה לעצמה, כי בסך הכול הוא אוהב סקס רגיל.

חשוב שנבדיל בין ויתור, כניעה, ביטול עצמי ובין קבלה. לבקש מבן הזוג משהו מיני שהוא לאו דווקא צריך ורוצה, אך ייתן כחבר טוב, זו חוויה שנתפסת כמחווה של רצון טוב ואמפתיה (Benzamin, 1988). לעומת זאת, לדרוש משהו מיני שמכאיב לזולת או מעליב אותו, זו חוויה של כניעה וביטול עצמי. חוויה של כניעה טומנת בחובה בהכרח חוויה של השפלה, מכיוון שחלק בעצמי נרמס כדי לספק את צרכיו של האחר. חלק זה לא כובד ולא נשמע. הגבול הוא עדין, ולעיתים גם לבני הזוג עצמם לוקח זמן להבין כי הוא נפרץ.

עידו זועם ואינו רוצה לגעת באשתו היפה והחתיכה, כהגדרתו. למה הוא לא רוצה? כי לדבריו היא מגעילה אותו, רומסת אותו ומשפילה אותו. כבר לא שכב איתה הרבה זמן, ויום אחד היא גם ירתה לעברו קללה משפילה שכוונה לאימא שלו. בו ברגע נמחק בעיניו כל יופייה, ואישיותה מחקה את יתרונותיה. העלבון ותחושת ההשפלה היו עמוקים ולא אפשרו בתחילת הטיפול ביטוי מילולי קל ופשוט. מבחינתו, כאשר השתמשה באזכור של אימא שלו בהקשר למיניותם, חצתה קווים אדומים. לדבריו היא השתמשה בכל מה שסיפר לה בעבר, על חוויות קשות של השפלה וביזוי שחווה מצד אימו בילדות. היא השתמשה לרעה באינטימיות ובחברות שלהם.

המעבר בין ויתור ובין ביטול עצמי מתקיים על פני רצף. לא תמיד אנחנו חברים טובים כל כך ומעוניינים לתת לבן הזוג משהו שהוא צריך. לרוב אנחנו מעדיפים שקודם הוא ייתן לנו משהו שאנחנו צריכים. היכולת לשאת קצת אשמה במיניות היא יכולת מתעתעת. מכיוון שתשוקה מינית לאורך זמן מחייבת גם חלק יצרי, לא חברי בלבד.

"מיניות בלב פתוח", מאת מיכל ניר | הוצאת מודן | 254 עמודים | 94 שקלים חדשים