ספר חדש לג'יי קיי רולינג! סליחה, ספר ילדים חדש לג'יי קיי רולינג! אפשר להבין את ההתרגשות. בכל זאת, האישה כתבה את התנ"ך. נכון שמאז הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר" עברו 14 שנים, כפול מהזמן שלקח לאדל לחזור, אבל האמת שב-14 השנים האלו רולינג כתבה, ולא מעט. גם ספרים מהיוניברס ההארי פוטרי (שעל רובם אפשר לוותר), גם ספרים עצמאיים ולמבוגרים, ביניהם סדרת בלש מוצלחת לגמרי שעד היום יצאו במסגרתה חמישה ספרים - סדרת קורמורן סטרייק. בקיצור, רולינג עובדת.
וכשהיא לא, היא עוסקת בשלל פרויקטי צדקה ובלהתבטא באופן טרנספובי, שזה ממש מצער. כי הליבה של "הארי פוטר" - שאותה אפשר לשכוח לעתים לנוכח המפלצת התרבותית והתמנונית אליה הפך - היא הומניזם, אינקלוסיביות והמון לב. אבל רולינג תראה לנו את הלב הזה שוב, אין בכלל ספק. אולי זה יהיה עם "ג'ק וחזיר חג המולד"? כנראה שלא, אבל אולי זה תחילתו של משהו, מי יודע.
מיותר לציין שאם "ג'ק וחזיר חג המולד" לא היה נכתב על ידי רולינג, איש לא היה מתרגם אותו לעברית. בכל זאת, ישראל, מדינה שרובה המוחץ לא חוגג את חג המולד ושהחיה החמודה חזיר נתפסת כטעונה אצל רבים מאזרחיה. ריבוי הסממנים הלא יהודיים היה הופך את התרגום וההפצה ללא כדאיים, כי מי יקנה לילד שלו ספר ששמו כולל חג שהוא לא חוגג וחיה שאיננה כשרה? אבל ג'יי קיי רולינג היא שם חזק מספיק על מנת לנצח את הרתיעה היהודית מסממני הגויים. ובכלל, אפשר כבר להודות, בשנים האחרונות כולנו התקרבנו קצת לקריסמס, וקריסמס התקרב אלינו בחזרה. עם קישוטי אשוח בכל מקס סטוק וטיב טעם ועם הנובי גוד שהפך כבר לחג חצי רשמי. אז הנה, קיבלנו גם את מרצ'נדייז החג המפואר של ג'.ק רולינג - ספר ילדים מהודר, ארוך (כאילו, לא "מסדר עוף החול", אבל מעל 300 עמודים), מאויר נורא יפה על ידי ג'ים פילד ובתרגומה של גילי בר הלל סמו, שתרגמה בוירטואוזיות גם את כל ספרי "הארי פוטר".
אז מה קורה שם? ג'ק הוא ילד חמוד בכיתה א', שהוריו מתגרשים. הצעצוע האהוב על ג'ק הוא בובה של חזיר, שערב לפני חג המולד הולכת לאיבוד. ליבו נשבר והוא מחליט למצוא אותה ויהי מה. הוא מגלה שכל החפצים והצעצועים שלו יודעים לדבר, ועוד לפני שהוא מתאושש מההפתעה, בובת חזיר אחרת שהוא פוגש לוקחת אותו איתה לארץ שבה נמצאים כל הדברים שהולכים לאיבוד, על מנת למצוא את בובת החזיר המקורית שלו.
"ג'ק וחזיר חג המולד" הוא ספר נורא עצוב על ילד להורים גרושים שמנסה להתמודד עם חייו החדשים. הדבר הכי בולט בג'ק הוא העגמומיות שאופפת אותו וכמה הוא מנסה להחזיק הכל בפנים כל הזמן. עם החזיר או בלעדיו, הוא ילד לא מאושר. ותראו, זה דאונר, אולי עדיף להורים גרושים עם ילדים צעירים (5-7) לקרוא את הספר בעצמם לפני שהם מקריאים אותו לילדיהם או נותנים להם לקרוא אותו. ובכלל, גם מבחינת קשב ייתכן שעדיף להשאיר אותו לגילאים מעט מבוגרים יותר כמו עשר ומעלה.
הגילוי לפיו כל החפצים והצעצועים שלנו מתעוררים לחיים בהיעדרנו והם יצורים עם רגשות אמנם לא מקורי, אבל תמיד עובד. "היפה והחיה", "צעצוע של סיפור" ובכלל, כל סרט פיקסאר אי פעם. בחלקים מסוימים זה באמת סרט של פיקסאר בספר וזאת מחמאה, הלוואי שהכל בעולם היה סרט של פיקסאר בספר. רולינג מזכירה לנו שוב שהמשאב הגדול ביותר שלה הוא הדמיון. כאילו, המשאב הגדול ביותר שלה הוא כמות מפחידה של כסף שהופכת אותה לחזקה יותר מרוב המדינות המתפתחות, אבל היא השיגה אותו בזכות אותו דמיון שהצליח לברוא יקום שלם ומפורט שיש לפחות שני דורות שהיו שמחים לעבור לגור בו.
גם כאן יורה רולינג המצאות על גבי המצאות, תחדישים ופיתולים, שנוגעים בעיקר לארץ האיבוד אליה עובר ג'ק על מנת לחפש את החזיר שאבד לו. הארץ הזאת מחולקת לכל מיני מחוזות שאליהם ממוינים כל הדברים שהולכים לאיבוד - "אוף איפה זה" הוא המחוז של כל מה שעדיין מחפשים אותו, ב"שממת השכוחים" נמצאים הדברים שאבדו ולאיש לא אכפת, וב"קריית אובדן מורגש" נמצאים החפצים היקרים לנו שאנחנו אבלים על אובדנם. יש בספר רגעים מקסימים ונוגעים, כמו ארנב כחול ומטונף שאבד כבר ממזמן באיזו שלולית, ופתאום נמצא על ידי ילדה קטנה שמגלה בו ערך ושמחה ומאמצת אותו, ובכך משחררת אותו מארץ הדברים האבודים. אבל בשלב מסוים, בעיקר בחלקו השני, הכל הופך לקצת יותר מדי.
כמו כל הספרים של רולינג, גם את הספר הזה מישהו היה צריך לקצר. אבל מעבר לאורך הבלתי נחוץ, הספר גם הופך למנג'ס כשג'ק פוגש דברים שאבדו שהם לא צעצועים או חפצים, אלא דברים כמו עקרונות ואמביציה. הספר נכנס לסחרור מטיפני שהופך אותו למשל צדקני ומנג'ס שמסתיים במקבילה הספרותית לקקופוניה מוחלטת.
בגדול, החוויה מתחילה מקסים ומתדרדרת בהדרגה לכדי חוויה מבולגנת ועמוסה, ועם זאת נעדרת חיות אמיתית. רולינג, כרגיל, לא משעממת לשנייה, אבל חלקו השני של הספר מוביל לתחושה שריבוי הדמויות והאירועים לא מצליחים לחפות על היעדרה של תנופה. עדיין מדובר בסופרת הילדים הגדולה של דורנו, שלא תהיה טעות, אבל אולי גם היא תגיע לאיזה סיבוב בארץ הדברים שהלכו לאיבוד על מנת לחלץ משם את הקסם, שלא שורד לכל אורך הספר המתוק אבל לא מדהים הזה.