הפתיחה של "ספר הגברים" של ננו שבתאי מזכירה, בהתחלה, פרק של "סקס והעיר הגדולה". "גברים הם בני אדם", כותבת שבתאי. "בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שגברים לפעמים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים... שבע שנים של כלב זה שנה בחיים של בני אדם ואצל חתולים נדמה לי שמונה. אישה אחת אמרה לי שמבחינתה שבע שנים של גבר זאת שנה אחת של אישה. זאת אומרת היא פוגשת לדוגמא גבר בן 35, למשל, הוא בעצם בן חמש, או אם היא פוגשת גבר בן 42, אז הוא כבר בן שש...". גם שאר הפרקים הראשונים מזכירים את עלילת "סקס והעיר": הגיבורה פוגשת הרבה גברים, שוכבת איתם ומתארת את הזיונים בשנינות. זה נחמד ומרענן לקרוא דבר כזה בעברית, אבל אם ספרה של שבתאי היה נשאר בנקודה הזאת לא היה הרבה מה לומר עליו.
אלא שהדברים מתדרדרים מאוד מהר. קצת אחרי ש"ספר הגברים" מצליח לקבע את הנימה הקלילה והחברמנית של תיאורי הזיונים, משהו קורה. הגיבורה שוכבת עם גבר ועוד גבר, אבל הסיפור לא מגיע לפתרון. הספר נהיה חורק יותר, או ליתר דיוק שורט יותר. הכל נעשה נצלני וחסר פשר. בפרק אחד שוכבת הגיבורה בכוונה עם גבר שמן שדוחה אותה; בפרק אחר היא שוכבת עם נער כשהיא שיכורה. הפרק הכי חריף, בעיניי, הוא זה שבו היא שוכבת עם מנחה טלוויזיה, שבנו היה החבר שלה כשהייתה נערה. היחסים עם האב של החבר לא כוללים עומק פסיכולוגי או אירוטי שיסבירו את מה שמתרחש, אלא רק גופניות שמעניקה במכוון הרבה יותר מדי מידע: "וליטפתי בחוזקה את שערו החלק והשחור ושלפתי בעדינות את הזין שלו, שאכן היה גדול ועבה ובעל פיתול מסתורי בדיוק כמו של בנו". ואם אין די בחוסר הנוחות שיש בין גברים לנשים שמתגבר לאורך הספר, הספר מסתיים בלידה, אירוע שכמעט תמיד מסמל סיום והשלמה עם הגורל האנושי והמגדרי, ואצל שבתאי הוא אירוע מתמשך של סבל. כך שבסופו של דבר, "ספר הגברים" הוא ספר שמעורר אי נחת גדולה, במיוחד בכל מה שקשור לנשים ולגברים.
אותו חוסר נחת מגיע מתוך הקשר שננו שבתאי לא מסתירה בספר, וגם הסבירה בראיון שנתנה: ההשראה לכתיבה הייתה החיבור הפמיניסטי המפורסם "משגל", שכתבה ההוגה הפמיניסטית אנדראה דבורקין. ב"משגל" דבורקין טוענת טענה רדיקלית מאוד, שמעוררת מחשבה אבל גם הרבה התנגדות: כל יחסי מין הטרוסקסואליים, לדבריה, הם אקט של בעלות וניכוס של האישה וגופה. החדירה, לפי דבורקין, היא אקט כוחני ואלים מטבעו, שבו הגבר משתלט על המרחב הפרטי של האישה ומוכיח את השליטה שלו עליה. זה רעיון רדיקלי מאוד ואפשר להתווכח עליו הרבה, אבל כשקוראים את הספר של ננו שבתאי, מבינים שדבורקין עלתה על משהו.
יש מתח תמידי, לא פתור, ביחסים בין גברים ונשים. גם הדברים שנראים לנו הברורים מאליהם ביותר הם חלק ממלחמת מינים, ושבתאי מצליחה להפוך את המלחמה התאורטית הזאת ליצירה ספרותית. חוסר הנוחות שהוא מעורר הופכים את הספר לבעל משמעות ויוצא דופן בספרות העברית, שבה פמיניזם הוא מופע נדיר וספרים המחטטים במתח המגדרי לא קיימים כמעט. המעבר מעולמות "סקס והעיר הגדולה" ליצירה שמעוררת כל כך הרבה מחשבה, הוא הצלחה גדולה מאוד.