אם הייתי אומרת לכם שאנשים בכל הארץ צורכים שירה בהמוניהם, הייתם מאמינים לי? שהם מתאספים בברים חשוכים, יושבים עם בירה ומאזינים כמו תלמידים בכיתה למשוררים שקוראים את השירים שלהם - הייתם קונים את זה? הייתם מאמינים שהשירה, זו שלמדנו לבגרות בלי להבין את המילים, בלי להתחבר לנושאים, שהשירה הזו סוחפת היום אלפים של מעריצים?
"בקול רם!" הוא ספרה של סצינת הפואטרי סלאם בישראל. מישהו לא סגור על מה אני מדברת? אני אעשה סדר. מדובר על סוגה ישנה-חדשה של שירה שנקראת ספוקן וורד, וכשמה כן היא - שירה מדוברת. לא כזו שקוראים מדף וגם לא כזו שמלחינים, אלא כזו שנכתבת במטרה להיאמר מול קהל. השירה הזו היא בת חורגת של הראפ, אחיינית מדרגה שניה של התיאטרון, חצי אחות של הסטנד-אפ, עם גנים שייקספיריים וניחוח של שירי מחאה. כל אלו התחילו להתקבץ בארץ לפני בערך שמונה שנים, והפכו למדיום משגשג בתרבות שנקרא "פואטרי סלאם". הפואטרי סלאם הוא ארגון שמרים ערבי שירה תחרותיים וידידותיים שממלאים אולמות בכל הארץ, מעביר סדנאות כתיבת שירים, חממות משוררים ועוד. אני חלק מדור המשוררים הצעירים יותר בסצנה, דור שחייב המון למייסדים על שהביאו את הבמה הפתוחה והמזמינה הזו לישראל. זה עלול להישמע קצת סחי, אבל הפואטרי סלאם הוא תופעה חתרנית, מעניינת ומשמעותית.
אז למה להוציא ספר כתוב כשמהותו של הז'אנר, מאז ומתמיד, להיות מוצג מול קהל, מנוגן בקולו של המשורר ומוטח לכיוון הצופים? וכשזה כבר נעשה, איך מעבירים לכתב את מה שאפשר להשיג רק על במה כמו מקצב, משקל, אינטונציה וכריזמה?
86 שירי ספוקן-וורד יש בספר, את חלקם אני מכירה כמעט בעל פה, אחרים קראתי בפעם הראשונה. להבדיל מגרסת הלייב, הפעם התאפשר לי לדפדף הלאה משיר שפחות התחברתי אליו, או לקרוא פעמיים יצירה שדיברה אליי. הספר חולש על כל כך הרבה נושאים: סקס ופוליטיקה, כסף ומשפחה, גייז ואלוהים. סטטיסטית, כל אחד יכול לעלעל בו ולמצוא שיר שידבר אליו בגובה העיניים, בצורה לא מחייבת ועדיין שובת לב. כמו בערב השירה עצמו, גם כאן המגוון העצום של המשוררים יוצר חוסר אחידות ברמה ובתחכום של השירים, אבל ברגע שנתקלים בשיר משובח, ובספר יש בעיקר כאלה, הוא מפעיל עליך את הקסם שלו.
בין המשוררים הרבים שמופיעים בספר אפשר למצוא גם כמה מוכרים יותר כמו ג'ימבו ג'יי (ששירו "עשיתי" הוא ספוקן וורד שהפך ללהיט רדיו), נעם פרתום, שהיא אחת המשוררות הצעירות החשובות בישראל ואפילו לוסי איוב המוכשרת, מנחת האירוויזיון המתקרב. התמגנטתי לשיר הקורע "יומה של הספרנית" של עופר פינקל, שקצב ה-"ששש" שבו מספר על האובססיביות של ספרניות לשקט. התמוגגתי מ"בפעם הראשונה שתראה אישה עירומה" של מעין אמיד כי הוא מתאר בעדינות ובישירות את המחיר הכבד של צפייה בפורנו. וקראתי שוב ושוב את "אני הומו" של יוסי צברי, שהוא בעיני איש מוכשר ומבריק במיוחד. הקטע האמיץ, המצחיק והקצבי הזה (גם לקריאה בלב) הוא קריאת חובה לכל גבר, ואני לא מגזימה.
הספר השחור הזה צבוע בקצוותיו בכתום זוהר של מרקר. זה נותן לו קצת מראה בית ספרי, של ילדה שהחליטה לצבוע את היומן שלה במרקר במקום להקשיב בשיעור. זה לא מקרי: אחד מקווי האופי של הפואטרי סלאם זה שהוא לא מתיימר להיות אמנות של אליטיסטים, אלא להגיע לכל מי שרוצה ומוכן להקשיב. העיצוב של הספר ממחיש את הרעיון הזה - הוא לא מנסה להשתלב על המדף לצד ספרי רחל ועמיחי. הוא בולט וזוהר, יוצא דופן. כתוב עליו במפורש שהוא רוצה לטייל, להיות מוטל בתיק הבד שלוקחים לים או מוקרא סביב המדורה. במובן הזה, הבחירה העיצובית היא מבריקה. מה שכן מקרי, או לפחות לא מספיק ברור הוא חלק מהבחירות שנעשו בפנים, שאת חלקן לא הבנתי: מדוע הוא מנוקד? למה השירים בו מסודרים על פי שנה ולא על פי נושא? למה הוא מסקר שירים רק עד 2016 ולמה חלק מהשירים מופיעים באמצע הדף וחלק מופיעים בצידו?
"בקול רם" הוא לא רק ספר שירה אלא גם ספר תיעודי שמספר את ההיסטוריה של הז'אנר בארץ, הוא עושה עבודה מעולה ומעמיקה בסקירת ההיסטוריה הקצרצרה והמתוקה של המדיום הזה. מדובר בספר חובה למי שבקיא בז'אנר, כי הוא מנציח כמה מרגעי הקאלט הזכורים ומכיל את ה"להיטים" הגדולים. לאלו שלא מכירים כל כך אבל אוהבים שפה, חריזה, חשיבה מחוץ לקופסה ואומץ - קחו לכם את הספר לחוף הים, כמו שהוא מבקש, ותתמסרו.
"בקול רם!", עורכים: ד"ר ורד אריאל נהרי, אריק אבר, נילי קופלר, נעמה לופו. הוצאת תאטרון האינקובטור. הספר זמין לרכישה באתר התאטרון