במציאות אין מקום לשלמות, וגם באומנות, מתברר, יש לה מחיר. "מקום שמור", רומן הביכורים של יעל ואן דר ואודן - שהיה מועמד השנה לפרס בוקר - מתנהל במשך רוב אורכו כרומן מושלם: כתיבה מושלמת, לוגיקה מושלמת, פאנץ' מושלם. לא קל לעורר אמון בקורא ולתת לו תחושה אמיתית שהוא בידיים טובות, וכאן התחושה הזו מושגת ישר מההתחלה. אולם עד מהרה מתגלה המחיר: השלמות הצורנית נותנת לקורא להדביק את הפער בינו לסופרת ולהיות צעד אחד לפניה, והחוויה המספקת דוהה לתוך שעמום. רק בסיום, כשהספר נהיה קצת מגושם, הוא מצליח לזהור ברגש אמיתי - וגם מתגלה כרלוונטי להפתיע.
העלילה של "מקום שמור" נסובה סביב שני טוויסטים, אחד מהם ברור ומתגלה כבר בתקציר שעל גב הכריכה. אלו שנות ה-60 בהולנד, איזבל היא אישה צעירה שעוד לא חגגה 30, אבל היא מתנהלת כרווקה זקנה: גרה לבדה בבית אמה המנוחה ומנהלת חיים של שגרה סגפנית ובודדה. כשאחיה יוצא לנסיעת עבודה ומשאיר אצלה את אווה, בת זוגתו בעלת הטעם הרע, איזבל שונאת אותה מהרגע הראשון. אווה היא ההפך הגמור מאיזבל: קולנית, המונית, אוהבת לגעת בדברים שהיא לא אמורה לגעת בהם. כשחפצים מתחילים להיעלם אט אט מהבית, הפרנויה של איזבל מכניסה אותה לסחרור שסופו בפיצוץ רגשי בלתי נמנע.
הירקמות הקשר בין הנשים והפיכתה של השנאה לתשוקה מתקדמות באיפוק בהתחלה - ואז בבת אחת מתפוצצות. ואן דר ואודן טובה יותר באיפוק מאשר בפיצוץ: תיאורי התשוקה הציוריים לא מעניינים, ובניגוד לאיפוק ההתחלתי, כשמגיע רגע האמת היא לא משאירה מקום רב לדמיון. הקורא מחכה לרגע הזה, וכשהוא מגיע קשה לא לחכות שייגמר - ההתקדמות העלילתית נעצרת, ותוך כמה עמודים התחושה כבר כבדה ונסחבת. לא תורמת העובדה שהתשוקה אומנם שם, אבל לא ברור מה על מה הקשר של הנשים נשען מבחינה רגשית: כלומר, איפה פה בעצם האהבה וההתאמה ובמה הן מתבטאות מעבר לפיזיות.
הטוויסט השני, אם כן, מגיע כברכה מרעננת - והרעיון שלו אומנם נהדר, אבל הוא מתבהר לקורא במלואו מהר מדי. תוך כמה פסקאות כבר אפשר להרכיב את כל חתיכות הפאזל בעצמנו, אבל הסופרת ממשיכה להאכיל את הקוראים בכפית ולאשר את מה שכבר הוסק במשך כמה עשרות עמודים.
הכתיבה של ואן דר ואודן חותרת לאלגנטיות הראויה לרומן תקופתי ומשיגה אותה. היא אולי הולכת על בטוח, אבל עושה את זה בשלמות - בדיוק כמו הדרך שבה היא פורשת את הבסיס העלילתי. גם כאן, השלמות הזו מענגת בהתחלה, אולם בהדרגה גורמת לקורא לאבד עניין. קשה להתרגש מיצירה שרוצה להיות מושלמת, ששומרת על אלגנטיות ושלא לוקחת סיכונים. וכשאפשר לצפות מראש לאן העלילה תלך, כבר אפשר לקרוא לתחושה בשמה: שעמום.
רק כשחוזרים לקשור הכול ביחד מתרחש נס - ההתלהבות המגושמת שובה את הלב, והטקסט סוף סוף מצליח לרגש באמת. בכל זאת, קשה לא לרגש כשההקשר של מלחמת העולם השנייה נכנס לתמונה: זו התרחשות כל כך קיצונית, כל כך איומה בתולדות האנושות, שכל מי ששרד אותה בהכרח יצא ממנה עם סיפור פשוט מטורף. הכניסה של המלחמה לעלילה נחווית כזום-אאוט מרענן שמכניס בבת אחת הרבה מאוד אוויר, וגם מצדיק את הנטיות המלודרמטיות שהסופרת כבר לא יכלה לדכא בתום המערכה הראשונה. בסופו של דבר אפשר לבקר את הסיום כפנטסטי או כלא אמין, אבל הוא מצליח לרגש - וזה מה שחשוב כדי לחתום את החוויה הכוללת כחיובית.
יעל ואן דר ואודן נולדה בישראל, מתגוררת בהולנד וכתבה את הספר באנגלית. הן העטיפה והן האתר הרשמי שלה מסתירים את העובדה שהיא נולדה בישראל, מה שבאקלים הפוליטי הנוכחי גורם קצת להתכווצות. מבחינת הייצוג בטקסט עצמו, הזווית היהודית כן משמעותית בעלילה, אבל אל תמהרו לשמוח: הקריאה ב"מקום שמור" בזמנים החשוכים שאנו חיים בהם לא נותנת לנו להתערסל בקורבנות שלנו, אלא מעלה מחשבות לא נעימות על היום שאחרי המלחמה הבלתי נגמרת, אם הוא בכלל יגיע. זה אומנם רומן תקופתי על תקופה אחרת ומקום אחר, אבל הוא מהדהד ברלוונטיות לא צפויה - ולמרבה ההפתעה מעניק גם תקווה, מעשה אצילי שחייבים לחלוק לו כבוד.
"מקום שמור", יעל ואן דר ואודן | תרגום: שרון פרמינגר | הוצאת ידיעות ספרים | 264 עמודים