יואב בלום הוא מתכנת. לא כביקורת, אלא באופן פרקטי: הסופר יואב בלום, שידוע בעיקר בזכות הלהיט "מצרפי המקרים" הנהדר מ-2011, ושהוציא לאחרונה את ספרו החדש "מה שאחרים חושבים בי", הוא איש מחשבים, לשעבר קצין ביחידת ממר"ם ועובד כמתכנת לצד היותו סופר. אבל יואב בלום הוא לא רק מתכנת בדיי ג'וב, אלא גם בצורה בה הוא כותב ספרים.

עד היום הוציא בלום ארבעה רומנים פרי עטו: "מצרפי המקרים", "המדריך לימים הקרובים" (2014), "הקבוע היחידי" (2016) ולפני כמה חודשים גם את "מה שאחרים חושבים בי". העובדה שהוא מתכנת באופיו ובסגנונו לא נאמרת לשלילה ולא נאמרת לחיוב; זו פשוט המציאות. בין רביעיית ספריו קווי דמיון משמעותיים למדי. כולם מתארים עולם מודרני, אבל בעלי זמן ומקום מעורפלים; כולם מכילים עולם רגיל להפליא עם אלמנט פנטסטי או מד"בי, אחר בכל פעם. בכולם יש מאפיינים של ז'אנר המתח והמסתורין. כולם נובעים מאותו קוד מקור.

לא פלא שהספר הראשון שלו, "מצרפי המקרים", נחל כזו הצלחה כבירה. קודם כל, הוא היה פשוט מעולה. אבל מעבר לזה, הוא לקח את המציאות המקומית והעניק לה ניחוח של חו"ל, עד כי לא היה אפשר לדעת שמדובר בסופר משלנו. הוא הצליח לקחת את המציאות העירונית ולהכניס לה ניצוץ של קסם. הוא עשה מעין מיני ג'יי קיי רולינג, וגרם לנו להאמין שיש עולם מכושף ופנטסטי, במרחק נגיעה, ולנו אין שום מושג. ולתוך כל זה הוא טווה סיפור תעלומה מותח וכובש.

ואז, בשאר הספרים, הוא עשה זאת שוב. ב"המדריך לחיים הקרובים" בלום הכיר לנו אדם שמוצא ספר שמגלה לו בדיוק מה עתיד לקרות לו בעתיד הקרוב מאוד. ב"הקבוע היחיד" הוא זז מעט הצידה, ותיאר עולם עתידי ודיסטופי בו אנשים יכולים להתחלף זה עם זה באמצעות צמידים מיוחדים, והגיבור היה היחיד שלא מסוגל להשתתף באותן החלפות. ב"מה שאנשים חושבים בי" הוא הלך על קונספט אחר: קוראי מחשבות, אבל כאלה שקוראים את *כל* המחשבות. לא רק את אלה שהם היו מעוניינים לשמוע.

תמיד גברים סטרייטים שנקלעו לסיטואציה

גיבור "מה שאנשים חושבים בי", נטול השם, הוא אחד כזה. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא קורא מחשבות. האנשים היחידים שאותם הוא לא שומע הם אלה שיודעים לקרוא מחשבות בעצמם. אבל את כל השאר חווה הגיבור כאילו הם רגשותיהם שלו: אם הם לחוצים, הוא לחוץ. אם הם רעבים, הוא בדרך למקרר. אם הם עייפים, העיניים שלו מתחילות להיעצם. בכך מצליח לבחון בלום ולנסות להתמודד עם שאלות רבות, עמוקות ומעניינות באשר לגבולות העצמי, לזהות ולבחירה חופשית.

מכאן זה רק מסתבך, כמובן, והופך לתעלומת מתח עם דרמות, פיצוצים, מרדפי מכוניות ומתחזים. אבל ההתחלה קשה, יותר מהפעמים הקודמות: בלום, כהרגלו, זורק אותנו לאותו עולם לא מוכר בלי הסברים ארוכים, ובונה עלינו שנבין את הקונספט הפנטסטי דרך חלקי דברים, ברמזים. זו בחירה סגנונית שמאוד מזוהה איתו, והיא משאירה את הקורא במתח גבוה ובקצה המושב - אבל במקרה הזה היא גם מבלבלת וגורמת למצוקה. עמודים שלמים מוקדשים למחשבות של אנשים שלא רלוונטיים לסיפור כלל. הבלבול שחווה הגיבור אמנם מצליח לעבור במלואו אל הקוראים, אבל הוא יוצר תחושה מתסכלת למדי.

גם כאן, בלום לקח את הנוסחה שעבדה לו כל כך טוב בפעמים הקודמות, ושינה את התפאורה, הסצנות ושמות הדמויות. בניגוד לשמותיהן, הדמויות עצמן לא שונות מהותית זו מזו: גיבורי ספריו של יואב בלום הם תמיד גברים צעירים, כבני שלושים, סטרייטים. הם תמיד יותר "נקלעים לסיטואציה" מאשר עושים בחירות שמובילות למצב הקיים. כוונותיהם תמיד ללא רבב. והם נושאים שמות גבריים, צברים לתפארת אך כאלה שיעבדו לא רע גם מעבר לים: דן, גיא, אריק, בן. מהצד השני תמיד ניצבת בחורה מדליקה, יפה וחריפה, שלא לוקחת שיט מאף אחד. גם לה יהיה שם ישראלי עדין, נשי ושובב (דניאלה, אמילי, אסנת, מירב, תמר). 

יש שיראו בדבר הזה חיסרון. זה ממש לא בהכרח נכון; לבלום יש כישרון כתיבה מדהים, הוא מכיר את מאפייני הז'אנר על בוריים ומיטיב להשתמש בהם. הספרים שלו תמיד כיפיים, וזה נאמר אך ורק לזכותו. אין ספק בכלל שהוא יודע מה הוא עושה, והוא נבנה כאחד הסופרים הצעירים והמקומיים הבולטים ביותר שקולם יהדהד פה עוד שנים רבות. היינו שמחים לראות ממנו גם משהו אחר, כי לקרוא ספר אחד שלו זה קצת כמו לקרוא את כולם, ואין ספק שבלום מפוצץ בכישרון ויודע סטוריטלינג – ויהיה מסקרן, מאתגר ומרתק לראות אותו כותב בסגנון אחר מהנישה. מצד שני, לקרוא ספר חדש שלו זה קצת כמו לחזור לספר אהוב שקוראים שוב ושוב - וגם בזה יש הרבה עונג.

"מה שאנשים חושבים בי" / יואב בלום, הוצאת כתר. 288 עמודים