את "החזאית", הנובלה הקצרה (91 עמודים) והמענגת של תמר וייס גבאי - שזכתה עליה לאחרונה בפרס ברנר - אפשר לקרוא כיצירה עכשווית הנוגעת בהתחממות האקלים ובהתנכרות שלנו לטבע הבוער, אך היא הרבה יותר מזה. בחוסר התחכמות חיננית, וייס גבאי משכילה לייצר בעזרת הכישוף המינימליסטי שילוב מרהיב ואניגמטי של יצירה יפהפייה ומערערת.
היצירה מחולקת לשלושה חלקים כאשר בכולם העולם המבודד מייצר מפגשים חזיתיים עם הטבע המערסל המובילים להתמוססות נטולת צורה ומילה. החלק הראשון מתמקד בחזאית, הבת שהלכה ללמוד באוניברסיטה מדעי כדור הארץ וחזרה כגיבורה ליישוב השכוח כדי לספק לתושבים תחזיות מדויקות על מזג האוויר. בעזרת מפות ומערכות ממוחשבות היא מזהירה מפני שיטפונות נדירים ומסוכנים ומכוננת מערכת יחסים אינטימית עם מזג האוויר הגחמני.
הדיאלוג שלה עם הטבע מקשר אותה גם לאנשי העיירה, ואת תחזיותיה היומיות היא מתבלת בבדיחות פנימיות ובניואנסים ביתיים. אנשי העיירה מצידם, כמו ילדים מפונקים שתאבונם התעורר, מנסים לשלוט דרכה על מזג האוויר ואסירות התודה מתחלפת מדי פעם בציפיות ואכזבות: "מבטם התחנן: התאימי את מזג האוויר. אם צריך, שקרי לנו" (עמוד 22). היא מצידה שומרת אמונים לשליט המנוכר והלא מתחשב וככל שהיא בוחרת בו כך היא מתרחקת מאנשי העיירה וגם מאביה.
הגיבור השני הוא האבא, מורה לספרות חדור מטרה שעורך ומארגן פעילויות שימור והגנה עבור כלל התושבים. הוא לוקח את תלמידיו להקים גדר לשמורת הצבאים, לערוך מעקב בשטח אחרי כמות הכלבים המשוטטים שמסכנים את האיזון האקולוגי ולהתמודד עם האיום המוחשי-מטפורי שמערער את היחסים העדינים של עיר-טבע - יללה מטרידה ומלאת יגון הבוקעת מצינור הניקוז שבפאתי העיירה. הוא משתדל לא לתת יותר מדי קרדיט לטבע העירני שסביבו: "והוא, כתמיד, יצטרך להיות מי שיוביל, מי שיעשה, כי אדם נולד להכריע ולפעול" (עמוד 46), אך גם הוא בשלב מסוים 'נופל' שדוד, צף ומתמזג עם מה שסביבו.
וישנה גם הנערה, הנכדה שבאה לעיירה כדי ללמוד ולהתבגר ומלהטטת בין הדודה המהוססת לסבא המנהיג בעל המבט הירוק הזוהב: "בכל פעם שסיפרה הנערה לדודה, בלהט חדש שניעור בה ושרצתה בו, על פעילויות שעשו איתו. הדודה נראתה מסויגת, ובמקום לזרות את אבקת הזהב שלה, של מי שבעצמה הייתה עד לא מזמן יזמת ופועלת למען קשרי האדם והטבע ובעיניה אמונה, פיזרה כעת סביבה איזה מין פתיתי חידלון וייאוש חומים, כאילו כל המעשים והיוזמות הטריים סופם להתעוות ולהירקב" (עמוד 75).
היה אפשר לראות ב"החזאית" מעין סיפור המשך לספר "הזקן והים" של המינגווי - על הנאצל שבאדם ובטבע - שמצוטט ממנו כאן רבות, בעיקר בחלק האחרון של הספר. בדומה למרחב הימי המנותק שמכיל את המאבק של הזקן והדג, כך העיירה המבודדת נטולת השם מהווה משכן לצרימות הברומטריות של לוע הטבע החל מכלבי הפרא שמורחקים מן העיירה, הצינור שמנקז את השיטפונות שמאיימים על העיירה ועד היללה המבעיתה והניסיון לנצח אותה - אך מופלאותה של היצירה ומה שמעלה אותה ממבט מרענן על יחסי אדם וטבע לכדי מסה בעלת נינוח ארכיטיפי היא שבירתה של הפרדיגמה הדואלית וכינון מוניזם של עולם פאנפסיכיזי חובק אנשים, עופרים ואבנים.
קוצר היריעה במקרה הזה משתלב עם האסתטיקה האתוסית שנוגעת ופורמת באופן פרגמנטי את קצוות הקשרים של תנועת הרחש-בחש של קורי העולם. די בקווי המתאר, במצע מבעבע שמזמן מבט דומם על פראיות וביות, אנושיות וחיות בשביל להציג ולאפשר את ההרפיה הנדרשת, ממש כמו השקט המתורבת של תושבי העיירה: "היחסים כאן שקטים - במקום אחר ודאי היו מריעים לה ונושאים אותה על כפיים, אבל כאן, בעיירה שלה, די היה בהנהון הערכה עמוק, בלחיצת יד איתנה" (עמוד 14).
"הטבע ניסה לרמוז לה, להם, בגסות, כולכם מהגרים כאן, היכנעו, השתלבו או לכו למקום שממנו באתם. אבל לאן" (עמוד 35). מתוך מאבק עקוב משיטפונות וכלבי פרא נותר קשר חבול והדוק המורכב ממזון ורעל יחדיו. אם בתחילת היצירה היה עוד אפשר לייחס לפער אדמה-עולם את המאבק בין המרחב המובן והסביבה בעלת המשמעות, משכנו של האדם - למרחב המנוכר שנסוג ומתנגד לכל ניסיון של האדם לחדור לתוכו ולתת לו צורה, הרי ככל שהיצירה מתרקמת אנחנו מתוודעים לקיום רפוי ורפלקסיבי המבוסס על העובדה החובקת-כל כי הקשרים שנוצרים בין אובייקטים בעולם 'הם' מה שמגדיר אותם וכי אין אובייקטים שעומדים לבדם. "כאילו יש כאן שניים, עיירה וטבע. כאילו הם לא אחד. ויום אחד, בלי ספק, בקרוב או בעוד זמן רב מאוד, הרחוב הזה יתמוטט אל התהום ושוב יתאחד עימה (עמוד 36).
"החזאית" מאת תמר וייס גבאי / הוצאת לוקוס / 91 עמודים, מחיר: 69 שקלים חדשים