מסע
"ספורט לא מעצב אופי. הוא חושף אותו", אמר פעם מאמן הכדורסל ג'ון וודן. דבר דומה אומר לנו גם ג'.ר.ר טולקין בפתיחת "ההוביט". בילבו באגינס, ההוביט החביב והמיושב בדעתו, נבחר להצטרף לגמדים במסע הנקמה המסוכן שלהם בדרקון הקטלני סמאוג במטרה להשיב לעצמם את אוצרם שנגזל. הגמדים מטילים ספק בבאגינס, אבל גאנדלף, הקוסם שבחר בו, מבטיח להם: "יש בו יותר משתוכלו לשער, והרבה יותר משהוא עצמו יודע".
וכך קורה שהמסע להר הבודד, כמו כל מסע ספרותי בעצם, הוא מסע לחשיפת אופיו האמיתי של הגיבור הנוסע, שרק ההתרחקות מן הבית מגלה מי הוא באמת.
בריטניה
ההוביט, כמו "עליסה בארץ הפלאות", "הרוח בערבי הנחל", "פו הדב" ו"גבעת ווטרשיפ" התחיל כסיפור שמבוגר מספר בעל-פה לילדים קטנים, עד שלבסוף עבר אל הכתב. עוד דבר שמשותף לכל הסיפורים האלה, כמו גם ל"הארי פוטר" ולג'יימס בונד, הוא העובדה שהם בריטיים. איך קרה שדווקא תרבות כל כך עצורה, בעלת הומור כל כך יבש, שמים כל כך אפורים, חינוך כל כך נוקשה ויחסי אנוש כל כך צוננים הפיקה יצירות כל כך חמות, צבעוניות ובעלות דמיון? ובכן, בדיוק בגלל זה.
מלחמת העולם השנייה
הספר פורסם בשנת 1937, ארבע שנים לאחר עליית היטלר לשלטון ושנתיים לפני תחילת המלחמה. הוא מתאר בלעג את הצעירים שאינם מאמינים בקיומו של הדרקון הרוחש רע בתחתיתו של הר, ומדווח בדאגה על חברה שאננה שמניחה לחרבותיה לקהות. רק בילבו באגינס, שראשי התיבות של שמו הן כמובן ביבי, נותן תקווה לעולם החופשי שלא מבין כי הוא נמצא ערב אסון. בסצנת השיא של הספר, קרב חמשת הצבאות, מתואר כיצד מחנות יריבים היו צריכים להניח למחלוקות ביניהם כדי להילחם באויב משותף (מישהו אמר סטלין וצ'רצ'יל?), וכיצד גם זה לא הספיק עד שהעיטים החליטו סוף סוף להצטרף לטובים ולהכריע את המאבק. העיט, כזכור, הוא סמלה של ארצות הברית.
גולום
ללא ספק, שיאו האמנותי של הספר. דמות שהיא מעבר לטוב ולרע, שאי אפשר להכניס אותה לשום מגירה, שלא דומה לאף אחד אחר, שאי אפשר לשכוח אותה. וברגע שיש רעיון כזה, הכתיבה הטובה והמדייקת באה כבר מעצמה: "במעמקים הללו על שפת המים החשוכים חי גולום. אינני יודע מהיכן הגיע, או מי או מה היה. הוא היה גולום – אפל מהאפלה, מלבד שתי עיניים חיוורות, גדולות ועגולות, בפניו הרזות. היתה לו סירה קטנה, ובה חתר בדממה על האגם; משום שבאמת היה זה אגם, עמוק ורחב וקר כמוות. הוא חתר בו בכפות רגליו הגדולות שהשתלשלו מעבר לשפת הסירה, ומעולם לא העלה ולו אדווה. לא הוא. הוא חיפש בעיניו החיוורות דמויות-הפנסים אחר דגים עיוורים, ואותם חטף באצבעות ארוכות, זריזות כמחשבה. גם בשר אהב. בשר גובלינים היה חביב עליו, כשהצליח להשיגו; אבל הוא הקפיד לא להתגלות לעולם. הוא חנק את הגובלינים מאחור אם ירדו אל שפת המים כשארב שם לטרף... תמיד כינה את עצמו 'אוצרי'... 'מה זזזה אוצרי?' לחש גולום (שתמיד דיבר אל עצמו כיוון לא היה לו בן שיחה אחר לדבר אליו)".
הרע
ההוביט הוא כידוע הספר שהקדים את סדרת הספרים "שר הטבעות", שעוסקת באותו עולם דמיוני (אך כה משכנע) ובחלק מאותם גיבורים. אבל למרות קסמו, צריך להגיד את האמת: הוא פחות טוב מהם, ופחות טוב גם מכמה מהספרים שהוזכרו כאן קודם לכן, כגון "עליסה בארץ הפלאות" או "גבעת ווטרשיפ". הסיבה לכך היא כישלון חריף בעיצוב כוחות הרע, יהא זה הדרקון סמאוג או יהיו אלה הגובלינים. אין בהם כמעט שום דבר מקסים, מפתיע, כריזמטי, משעשע, מורכב, מושך או מעניין. וזהו כלל ידוע: ספר הרפתקאות הוא טוב רק עד כמה שהרע שבו הוא טוב. כלומר רע. טוב, הבנתם למה אני מתכוון.
ההוביט, מאת ג'.ר.ר. טולקין, תרגום חדש מאנגלית: יעל אכמון, הוצאת זמורה-ביתן, 318 עמודים, מחיר מומלץ: 87 שקל