רובין, הדמות המרכזית ב"השתאות" החדש של ריצ'רד פאוארס, הוא ילד חריג. אולי אפשר לקרוא לו נוירודיברגנטי, תפקוד נוירו-קוגניטיבי שחורג מהנורמות החברתיות הדומיננטיות. בפסקה הראשונה תיאו, אביו של רובין וזה שהספר כתוב מנקודת מבטו, מציג את בנו כ"בני העצוב, היחיד במינו, שעוד מעט ימלאו לו תשע, והיה מסוכסך עם העולם". רובין, סקרן בטירוף, כשהוא מאושר הוא נוזל מרוב אושר וכשהוא מתפרץ הוא מאבד שליטה ברגע, מבלה שעות בציור של חיות בסכנת הכחדה, רוצה להיות אורניתולוג (חוקר עופות) ובאופן כללי חרד מאוד לגורלו של הטבע. הוא גם מבטא בחופשיות את כל מה שהוא חושב ומרגיש, והמשפטים המבריקים שלו יכולים להיות בסיס לספרון זן לא רע ("זאת הסיבה שהיקום שקט, אבא. כולם מתחבאים. לפחות כל מי שחכם". "אמא אומרת שהכול הולך למות, אם היא צודקת, אז אין סיבה ללכת לבית ספר").
תיאו הוא אסטרוביולוג, שעובד בחיפוש חיים ברחבי הקוסמוס בעזרת חישובים שמנסים לאפיין את המערכות האפשריות בכל סוגי הפלנטות. הצלע השלישית שנעדרת בגופה, אך נוכחת יותר ויותר בחייהם של תיאו ורובין, היא האם, אליסה, פעילה נמרצת למען זכויות בעלי חיים שמתה בתאונת דרכים לפני שנתיים כשסטתה מהכביש כדי להימנע מפגיעה באופוסום. תיאו סוגד לה, רובין שקרוי על שם הציפור האהובה עליה לא מפסיק להזכיר אותה, שניהם צופים יחד בסרטונים שלה נואמת בעד ונגד חוקים סביבתיים. והחלוקה ההורית ברורה. תיאו כל הזמן מאוכזב, בעיקר מעצמו, חרד מההורות ומהחלטותיו ביחס לרובין. היא, כפי שהיא מתקבלת דרך עיניהם המעריצות של בן זוגה ובנה, זוהרת, מלאת תקווה, רואה כל הזמן את היופי, חרוצה ונחושה, יודעת לומר, לחשוב ולהרגיש את הדברים הנכונים. "כימיה מנצחת של גוף ונפש", מגדיר זאת תיאו. אומנם רובין הוא "החריג", אבל גם תיאו שלא מסתדר מי יודע מה עם העולם נזקק נואשות לאליסה. "הוא ואני עוד נלמד ביחד איך לחיות בעולם שבו הרגישה אמו כבת בית".
בתחילה, תיאו ורובין מטיילים יחד במדבר, חוקרים נהרות ויערות וישנים מתחת לכוכבים. מפעם לפעם, תיאו מתאר בפרוטרוט פלנטות אפשריות עם יצורים אחרים וחוקים אחרים. האידיליה הזאת מופרת כאשר תיאו מתנגד בכל תוקף לדרישות בית הספר לתת לרובין טיפול תרופתי. אחרי שרובין זורק תרמוס על פרצוף של חבר בכיתה בעוד התקף זעם, הוא פונה בלית ברירה למעבדה של ידיד לשעבר של אליסה, שמריץ טיפול ניסיוני מבוסס נוירופידבק שאמור לאמן את מוחו של המטופל לפעול רגשית בדומה לדפוסים של אנשים רגועים. רובין משתף פעולה, והניסוי משפיע עליו לטובה באופן בולט ("כאילו, תחשוב על זה, אבא. זה יכול להיות פשוט חלק רגיל מלימודים בבית ספר. כולם יהיו חייבים ללמוד איך זה להיות משהו אחר. תחשוב על הבעיות שזה יפתור!"), עד שבשלב מסוים גם מציעים לו להתאמן על דפוסי המוח ששמורים במעבדה של לא פחות מאשר אמו המתה.
אפשר להגדיר את העולם של "השתאות" כקצת יותר גרוע מזה הנוכחי. פאוארס ממקם את התמודדותם הפרטית של תיאו ורובין על רקע פערים הולכים וגדלים בין הטבע הקורס למדיניות הממשלה האטומה בנושא הזה ובכלל (פה ושם יש גם קריצות לדמויות אמיתיות, בין אם זה הנשיא הפופוליסט שלא מפסיק לצייץ או דמות בהשראת גרטה תונברג). התחושה היא שפאוארס הסתכל על המציאות בזמן שכתב את הספר ולקח חצי מטר קדימה, כמו משל טוב שנשאר קרוב קרוב לנמשל. הקריסה הסביבתית מואצת, הדמוקרטיה מתפרקת, מדיניות ההגירה מוחמרת והממשל נעשה יותר ויותר אלים וכוחני. בשלב מסוים ההידרדרות הכלל עולמית משפיעה ישירות על עבודתו של תיאו ועל ניסוי המעבדה של רובין.
פאוארס - שלמד פיזיקה, עבד כמתכנת מחשבים ועשה תואר שני בספרות - מרבה לשלב בספריו ידע מדעי מפורט ונגיש, לצד עיסוק בסוגיות של יחסי טבע ועולם שמשתלבות בקשרים משפחתיים. וגם בספרו החדש פאוארס הוא מלחים מיומן, כורך וממזג בין תיאורי הטבע, בעלי החיים והפלנטות האפשריות למערכת היחסים והדיאלוגים המפתיעים, המצחיקים, המרגשים בין תיאו לרובין. בריאיון שהעניק פאוארס לרגל כניסת הספר לרשימה הקצרה של פרס בוקר לשנת 2021, הוא תיאר את מקורות ההשראה לספר כנטועים בשני עולמות: "זה רומן על החרדה של חיי משפחה בכוכב פגוע לצד 'רומנטיקה פלנטרית' שעושה כבוד לספרות הספקולטיבית. נהניתי מאוד מההתנגשות של מה שהרבה קוראים עלולים לחשוב עליה כעל אסתטיקה חסרת התאמה לחלוטין, ונהניתי מהאור והחום שנצברו מהמיזוג הזה".
פאוארס לא מוכר מספיק בארץ, וגם באמריקה הדעות עליו חלוקות. כי קל להתייחס ל"השתאות" דרך כל מה שאנחנו אוהבים לא לאהוב בספרות, בטח בספרות שמתעסקת בדברים הגדולים. קיטשיות, סכריניות, דידקטיות, מטיפנות, פשטנות - מכל אלו יש כאן בשפע. פאוארס הוא מקצוען ללא עוררין שיצר עוד יצירה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי. סגנון כתיבה מלוטש, משפטים מפוסטרים שמשובצים לאורך הספר, נטייה מעט מוגזמת למטאפורות, התאמצות מסוימת למצוא חן, ולסיכום, מכלול קוהרנטי מדי של תקינות: טובים ורעים, אקלים וחיות נכחדות, שמרנות שהולכת יד ביד עם בערות, גסות וחשיבות עצמית מבוהלת מול המרובע של סקרנות, רגישות, מדעיות ואנושיות. ממש "האוטופיה הדיסטופית".
אבל, אחרי שכל זה נאמר, "השתאות" מצליח להתעלות על החסרונות של עצמו, לא להסתפק בלהיות "יצירה קולחת ומרגשת" וכן להיות רומן מוצלח מאוד שמתעסק בתשוקות האנושיות הכי בסיסיות שעדיין מתקיימות אי שם מתחת לטכנולוגיות החדשות ולהישגים האינטלקטואליים. פאוארס, שהואשם בעבר בכך ש"אינו סופר שבאמת מתעניין בדמויותיו אלא משתמש בהן כיסודות סמליים באסמבלז'ים תיאורטיים מפוארים", מצליח להישאר כאן על הקרקע, לשמור על בהירות ופשטות, לשונית ותמטית, ולהתמקד במשולש תיאו-רובין-אליסה על הנזקקות הכל כך אנושית וטרגית שלהם זה בזה.
לא שאין כאן עיסוק בשאלות הגדולות ו'במה שזה אומר', אבל פאוארס מתחמק במיומנות ממלכודת הריאליזם ההיסטרי, והעיקשות להישאר בגובה העיניים משתלמת. בעזרת פרטנות קולחת ולא מעמיסה ושרטוט פואטי של עולמות חלופיים - ובהקשר הזה התרגום הקולח של שירי שפירא ראוי לציון מודגש - פאוארס מצליח לטפטף שוב ושוב לאורך היצירה את היכולת לצאת מעצמנו. לצאת מעצמנו אל הקרובים ביותר עבורנו, אל בעלי החיים, אל הטבע, אל האפשרות לקיומים אחרים ולא מוכרים, ועל דרך השלילה: לצאת לכל מה שלא מסתכם באנחנו. בדיוק כמו אצל רובין, שמבחינתו היחס לאנפות, לציפורים, לחיות הבר זהה בפשטות בערכו ליחס לכל קיום אחר. "אתה בר מזל", אומרת לתיאו אחת הקולגות לציד הפלנטות, "אני לא מצליחה להבין למה הבנים שלי אוהבים את 'מלחמת הכוכבים' יותר מאשר את הכוכבים".
"השתאות", ריצ'רד פאוארס | תרגום: שירי שפירא | הוצאת עם עובד | 324 עמודים