גבריאלה, נערה מתבגרת, משוטטת ברחובות תל אביב עם צ'לו כבד על הגב (היא קוראת לו "דוב עץ") וילקוט תלוי על הבטן. נועה, אימה של גבריאלה והדברנית הרשמית שבחבורה (כפשוטו, היא נקלעת לסדנת שתיקה ומהר מאוד נקלעת לבעיה: היא לא מצליחה לשתוק), עובדת בעיריית תל אביב וחוגגת יום הולדת ארבעים במסע משלה ברחובות ירושלים. ציפורה, אימא של נועה, היא מתרגמת מתבודדת שמחזירה אותנו לגבולות תל אביב וביום בהיר מתחילה לשמוע קולות ולהתנבא על העתיד הנורא שכבר בפתח. אלה הן שלוש הדמויות שממוקמות במרכז ספרו החדש של רועי חן, "רעש גדול"; שלוש דמויות נשיות שמנסות להתמקם בעולם על רקע הרעש הגדול שמשתלט על הכל, מבפנים ומבחוץ.
בניגוד לדמותה המהורהרת של גבריאלה, שתסביכיה נחשפים בהדרגתיות שמצליחה לשמור על עניין, שאר הדמויות לא מהססות לשתף את כל המי ומי בנפתולי מחשבותיהן. העמעום והערפול השולט בגיל ההתבגרות של גבריאלה בוהק בחינניותו אל מול נגישות היתר לחייהן הפנימיים הבוגרים של אימה וסבתה. הן מודעות, לא מפספסות כלום. מנתחות את עצמן בפשטות שלא מותירה פתח לקורא לעשות זאת בעצמו.
חן משתמש לאורך הספר כולו במספר טקטיקות למימוש של מטרה אחת, שלא ברור למה היא כל כך חשובה לו: זיהוי ונטרול כל אפשרות לחוסר הבנה של הקורא, עוד בטרם נולד. אם הדמויות המשוטטות אמורות לשקף לנו משהו על הטררם הפנימי שלנו, הן לא מצליחות לעשות את זה כל עוד הן עסוקות בלהסביר ולהבהיר במקום להתבלבל יחד איתנו. ואפרופו מסע - הדרך של "רעש גדול" פשוט לא מאפשרת לשום שאיפה שלו, אם אכן ישנה, להתגשם.
כמעט בלתי אפשרי לצלוח עמוד או שניים ב"רעש גדול" מבלי שהדמות התורנית תזכיר לנו מי היא, ובעיקר, למה היא. וזה לא טיעון כנגד הטרחנות. דמויות מודעות ומיוסרות, כאלה שממוקדות בזרם התודעה הפנימי שלהן, יכולות לייצר פנינות ספרותיות - אבל לא במקרה הנוכחי. הרפלקטיביות שחוזרת על עצמה שוב ושוב ב"רעש גדול" מייצרת דמויות ברורות מדי שלא מצליחות לשכנע אותנו באמיתותן ובאנושיותן. הן מתאמצות - ובחוסר חינניות - שלא לאפשר לנו בשום מחיר לתהות חלילה ולו לרגע אודות הכוחות האפשריים המניעים אותן. כל קונפליקט קטן שמתעורר פוגש את הקליימקס שרק ממתין, אץ רץ לסגור ולתחום.
כמו נועה שמתקשה עם הריווח שמותיר השקט, כך גם הספר כולו. קשה להתייחס ברצינות ליצירה כה מונגשת ומובהרת וסדורה, שלא מאפשרת לטעות או לכל הפחות לתהות בה. בדומה למיתוסים או תיאוריות פסיכואנליטיות - ש"הצלחתן" לאשש ולהתאים כל אירוע והיפוכו לתורה המקורית לא מעידה על אמינותן, בלשון המעטה - כך גם היחס לערכה של יצירה שהיא בלתי ניתנת לערעור קל שבקלים, בשום שלב, בשום צעד. אם כמעט כל פתיחה אקראית של אחד מדפי הספר מפגישה אותנו עם "הבהרה", אז אולי מדובר בהוראות הפעלה למשהו או למישהו, לא ביצירה שאמורה להתכתב עם המציאות.
שטחיותן של הדמויות ב"רעש גדול" פוגשת את הטקטיקה המשלימה: היפר סמליות, שככל שהיא נערמת ומתעבה - כך הממשות שאותה היא אמורה לסמל מתרחקת ונעלמת. נועה מדברת כל הזמן? היא תמצא את עצמה בסדנת שתיקה ומיד לאחר מכן תחווה התמוטטות עצבים מול פסל אנושי ודומם באמצע ירושלים, שיזכיר לה בפעם המיליון עד כמה היא לא מסוגלת לשתוק. ציפורה לא מאמינה בכלום? קול מדבר אליה. ואז היא תתעלם ממנו, כי היא הרי "אתאיסטית אדוקה שאוכלת אומלט גבינה עם בייקון מטוגן ביום כיפור מול סרט איראני" (עמ' 187). ואז היא תרוץ לקנות תנ"ך תוך כדי שהיא עוברת ברחובות "גאולה" ו"יונה הנביא".
עלילת הספר כולה מתרחשת על פני מספר ימים בפברואר 2020. בטלוויזיה כבר מדווחים על סיני שאכל עטלף, וציפורה, במסגרת נבואותיה, מתייחסת למגפה שבדרך: עוד תמרור סמלי שאמור לומר לנו משהו על הקטסטרופה שכבר מתרחשת ואוטוטו מתפרצת. אבל בשלב המתקדם הזה של הקריאה, חזון האימים עלול לפגוש אותנו הקוראים במצב צבירה שמזכיר יותר את שלב דמדומי המגפה, אי שם בפאתי סגר שלישי: חסרי יכולת ורצון להיטען או להתפרק על משמעות. משוועים בעיקר לרגע של מנוחה חסרת אלגוריה.
הכול ב"רעש גדול" מתואם, מרושת, משמעותי. התוצאה: מציאות היפר-סמלית שאיבדה קשר עם המציאות עצמה, הלא תמיד מובנת. בשלב מסוים, גם אם מתרחש משהו פחות ברור, אנחנו כבר שבויים בקול הפנימי שכמעט ומצווה למצוא כל העת את הפשר. אם הכול מסמל משהו, איפה המשהו? "רעש גדול" הוא ספר תל אביבי באופן מופגן (ואם בסמליות עסקינן, חן הוציא בעבר ספר סיפורים קצרים בשם "תל של אביב"), שמנסה פה ושם לזלף על העיר העברית והמישורית משהו מן הסינדרום הירושלמי. חוששני שהניתוק, שנחשב למאפיין עיקרי ביחס ללוקים בה, מאפיין את היצירה כולה.
בביקורת שכתבה נטע חוטר ב-mako על ספרו הקודם של רועי חן, "נשמות", נכתב כי: "זה ספר שיש בו גם המון ערך לאנשים כותבים. לא משנה איזו כתיבה, בין אם זה לאתרים או לעיתונים, בסדנאות או למגירה, פרוזה או עיון, כסופרים או בלוגרים או תסריטאים - זה ספר שמזכיר לנו שכתיבה, בבסיסה, היא דבר חופשי, החירות היא מוחלטת, הדמיון ער. מורים לכתיבה, מנחים, עורכים, ספרי הדרכה וכל אותם מכבשי כתיבה אחידים - אל תקשיבו לאף אחד, מותר לנו הכל". לתחושתי, ביצירה הנוכחית, נותרה רק החירות כערך מקודש ומבודד על חשבון החיים עצמם. "שלוש נשים. שתי ערים. אלוהים אחד (כנראה)", נכתב בכריכת הספר, ואני תוהה לאיזה אלוהים כל יכול התכוון המשורר, במודע או שלא.
"רעש גדול", מאת רועי חן | הוצאת כתר | 236 עמודים | 92 שקלים חדשים