נולדתי בשנת 1978, שבע שנים בלבד לאחר שניתנה זכות הצבעה לנשים בשוויץ, שש-עשרה שנים לפני שניתנה זכות הצבעה לנשים שחורות בדרום אפריקה. גדלתי והכל היה נראה לי ברור וטבעי - נשים מבשלות ומנקות, גברים מרווחים כסף. חיילות בצבא הן פקידות, החיילים טייסים ולוחמים גיבורים. בספרי הילדים שלי הבנות היו נסיכות, פיות, טבחיות ורקדניות והבנים היו רופאים, שופטים, חיילים. אבא שלי, ובכלל האבות של כל החברות שלי, לא שטפו אפילו כוס במטבח ובטח שלא בישלו. התפקיד שלהם במקרה הטוב היה להוריד את האשפה. כיף להיוולד בן; כל העולם פתוח עבורך, יש כל כך הרבה גיבורים מעוררי השראה: מלחינים, ממציאים, ספורטאים, מלכים, מגלי ארצות, פיראטים. העולם שייך לבנים.
בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי חברתי בנושא השוויון בין המינים. בעקבות כך, החלו לצאת ספרים שקשורים לנושא, ספרים על נשים חשובות שעשו דברים גדולים במהלך חייהן, בקצב מסחרר ובכל הוצאה שמכבדת את עצמה. מדובר בתופעה חיובית, אך לרוב עושים שימוש באותן דמויות נשיות שוב ושוב: הציירת פרידה קאלו, המדענית מארי קירי, חוקרת קופי האדם ג'יין גודול והטייסת אמיליה איירהארט. בישראל נכתבו ספרים על שרה אהרונוסון, גולדה מאיר, רחל המשוררת ולאה גולדברג. הבחירה שוב ושוב באותן נשים נתנה לי את התחושה כאילו אין מספיק נשים מעולות, מעוררות השראה, מקוריות ומדהימות מבלי לזלזל חס וחלילה באף אחת מהן. ואז הגיע ספר אחד ששינה הכל.
"סיפורים לפני השינה לילדות מורדות" אסף מיליון דולר בגיוס המונים בפלטפורמת קיקסטארט, ושישים אמניות מכל העולם איירו את הנשים שמופיעות בו, בהן גם נועה שניר מישראל , שתרמה איור של האדריכלית זאהה חדיד, ושל המלכה הלוחמת הגנאית, יאא אסנטווה. אלה איורים נפלאים, כמו כל האיורים בספר. תמצאו בו מאה סיפורים על מאה נשים בכל תחום שרק תרצו: פעילות חברתית ופוליטיקה, ספרות וביטחון, ספורט ומתמטיקה, אסטרונומיה ומלוכה, מוזיקה ורפואה, משפט, טיפוס הרים ועוד. עוד הרבה.
כל סיפור מתחיל כמו אגדה: "היה הייתה פעם ילדה שלא רצתה להכין טורטיות. כשאביה אמר לה שנשים יכולות רק להכין טורטיות וללדת ילדים היא פרצה בבכי והבטיחה להוכיח לו שהוא טועה". (מתוך הסיפור על אאופרוסינה קרוס, פעילה חברתית ופוליטקאית במקסיקו); "היה הייתה ילדה שלא יכלה ללמוד בשעת החשכה משום שבביתה לא היה חיבור לחשמל" (אן מקוסינסקי, שהמציאה פנס שפועל ללא סוללות אלא באמצעות חום הגוף); "למיו קסטרו סלדריאגה מקובה אמרו שלבנות אסור לנגן בתופים", "מאיה אנג'לו לא דיברה חמש שנים וכולם חשבו שהיא משוגעת", "את בלקיסה צ'ייבו מניז'ר ניסו להכריח להתחתן למרות שרצתה ללמוד רפואה" - כל אחת מהן מרדה בדרכה והפכה לאישיות בתחומה.
בספר תמצאו נשים מוכרות מאוד כמו המלכה אליזבת הראשונה והסופרת אסטריד לינדגרן, הלן קלר וקוקו שאנל, לצד נשים שלרוב בושתי מעולם לא שמעתי את שמן כדוגמת ז'קוט דלאי, פיראטית. כן, היו גם כאלו. היא נולדה בהאיטי עם שיער אדום-אש, ולאחר ששני הוריה מתו היא החלה להנהיג כנופיה של מאות פיראטים על מנת שתוכל לגדל את אחיה הקטן. הכינוי שלה היה "האדומה שחזרה מהמוות" לאחר שזייפה את מותה.
קניתי את הספר הזה כמתנת בת מצווה (יחד עם צ'ק, אל תדאגו) לבת של חברים, ואחרי יומיים היא התקשרה אלי נרגשת, כי גילתה את סיפורה של אירנה סנדלר שהצילה 2,500 ילדים יהודים בתקופת השואה. היא החביאה את הילדים בדרכים יצירתיות והעבירה אותם למשפחות נוצריות, היא אימנה את הכלב שלה לנבוח חזק על מנת שקול הנביחות יטשטש את הבכי של הילדים בזמן שהעבירה אותם למקומות המחבוא. "את יודעת שקראתי עליה אחר כך בוויקיפדיה", היא סיפרה, "וגיליתי שהנאצים עינו אותה והיא עדין לא גילתה להם את שמות הילדים שהחביאה. אחרי סיום המלחמה היא מצאה את הרשימות של הילדים שהחביאה וניסתה להחזיר אותם למשפחות האמתיות שלהם".
וזה מה שהספר הזה גורם לנו לעשות - לחפש עוד מידע על הנשים האלה. לכן מדובר, מבחינתי, באחד הספרים החשובים שראו אור בתקופה האחרונה. כי לא חייבים להתאמץ יותר מדי כדי למצוא נשים ששינו, השפיעו ועשו טוב. הן תמיד היו שם, אבל לימדו אותנו להתעלם מהן. אם הילדה הזו, שמכורה רוב הזמן ליוטיוברים צעירים ושטותניקים, פתחה מיוזמתה וויקיפדיה על מנת לקרוא על חסידת סנדלר, חסידת אומות העולם אני כבר מרוצה.
ובקשה אחת אחרונה: אל תהפכו את הספר הזה לספר לילדות ונשים. יש לי ילד בן 8, הוא מנגן בפסנתר בקונסרבטוריון, ובכל לילה לפני השינה אני מקריאה לו אגדה אחרת. בדרך כלל הוא נהנה מאוד, אבל הוא נחרד, למשל, מהסיפור של ז'אנג שיאן, מנצחת תזמורת שגדלה בסין בתקופה בה פסנתרים היו אסורים בחוק, ואסור היה למכור פסנתרים בחנויות. זה שונה במהות מהחוויה שלי כילדה, כשבכל הספרים הבנים היו גיבורים, ואף אחד לא חשב עליהם כעל ספרים "לבּנים בלבד". תם עידן הנסיכות.
"סיפורים לפני השינה לילדות מורדות", אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו, בתרגום רונית רוקאס. הוצאת "כתר" ו"כנפיים"