דוד לא הרג את גוליית. המחסל של הענק הפלישתי לא היה הנער הג'ינג'י שלימים יוכתר כמלך ישראל, אלא בחור בשם אלחנן בן יערי, שספר שמואל ב' הקדיש לו פסוק אחד וההיסטוריה של עם ישראל השליכה אותו לסל המחזור.
סופר דברי הימים ניסה לפתור את כפל הגרסאות של ספר שמואל כשטען שאלחנן הרג את אחיו של גוליית. בהמשך הציעו חוקרי המקרא פתרונות נוספים: אלחנן הוא שמו הקדום או כינויו של דוד; היו שני גולייתים בצבא הפלישתים; גוליית שהרג אלחנן נקרא על שם גוליית שהרג דוד; גוליית הוא שם גנרי לגיבור פלישתי. וישנה, כמובן, האפשרות הלא-נעימה והסבירה שהסופר המקראי היה מעריץ שביקש להאדיר את המלך, ולכן סיפח לרזומה שלו סיפור גבורה לא-לו. פייק ניוז, גרסת שמואל א'.
האנקדוטה התנ"כית הקצרצרה הזו משמשת כמוטו ל"הטנק", ספרו השני של אסף ענברי. כמו בסיפור המקראי, גם ענברי קורא תגר על מיתוס גבורה ישראלי: עצירת הטנק הסורי שעמד לפרוץ את שערי דגניה ב-1948. אבל סיפור דוד וגוליית מהדהד ב"הטנק" לא רק משום שכמו הסיפור משמואל ב', גם הספר על דגניה א' מציע גרסה אלטרנטיבית לנרטיב המוכר; הוא מהדהד בספר משום שמיתוס דוד וגוליית הוא המיתוס של הטנק בדגניה, והאתוס שניצח והונצח במלחמת העצמאות - ניצחון החלש על החזק (עניין שנוי במחלוקת כשלעצמו בקרב היסטוריונים). ערעור המיתוס הוא ערעור האתוס.
על מה מחנכים פה את האנשים?
"הטנק" איננו מטען נפץ ספרותי בדיוני שהרכיב ענברי כדי להטמין מתחת לזחלים של מיתוס הגבורה, אלא רשומון קרב מתעתע שקרה באמת. בבוקר ה-20 במאי 1948 החלו כוחות השריון הסוריים שכבשו את צמח לנוע לעבר דגניה א' הדלילה בלוחמים, אולם טנק רנו R-35 נעצר בשער היישוב והפך לחלוטין את תוצאותיו הצפויות מראש של הקרב (באותו יום נסוגו הסורים וההגנה חזרה וכבשה את צמח). ובמקום בו נעצרו הזחלים - שם נקבע המיתוס.
אלא שלא פחות מחמישה אנשים ייחסו לעצמם את האקט ההרואי: שלום הוכבאום, ניצול שואה תושב דגניה, שהשליך שני בקבוקי מולוטוב מאולתרים על הטנק והבעיר אותו; דוד זרחיה (דוידסקו), סגן מפקד מחלקה בחטיבת כרמלי, שהגיע אל הטנק, השליך לתוכו רימון והרג את אנשי הצוות; ברוך (בורקה) בר-לב, מפקד כיתה בגדנ"ע וחבר דגניה, שהערים על הטנק וגרם למפקדו להיעצר מעצמו בשער בטרם חטף מולוטוב ורימונים; שלמה אנשל, לוחם גולני שירה על הטנק שלושה פגזים נגד טנקים, הרג את אחד מאנשי הצוות וגרם לשני להיחלץ החוצה ולהיהרג בצרור יריות; ויצחק עשת, גם הוא מגולני, שירה על הטנק ארבעה פגזים נגד טנקים, הרג את אחד הטנקיסטים וגרם לשני להימלט ולהיהרג על ידי רימונים. חמישה אנשים, לכולם יש פיסת שריון באגדה הזאת - אבל רק אחד מהם באמת עצר את הטנק.
ענברי לא פותח על הטנק של דגניה באש צולבת; הוא נותן לכל אחד מגיבורי הפרשה לירות בתורו, וכמעט עד הסיום איש מהם לא נקלע לטווח הירי של האחר. ענברי מציג את חמש הגרסאות זו בצד זו, כמעט ללא התנגשויות, ללא היררכיה וללא ניסיון להכריע את הרשומון. הוא מגולל אותן באופן מרתק, אבל מסרב לבכר ולו ברמז גרסה אחת על פני רעותה. זה אינו כשל תחקירי, אלא החלטה ספרותית שמשמעותה ברורה: הרעיונות שגלומים בסיפורים חשובים מהאמת ההיסטורית הנתונה במחלוקת - וכך תהיה גם העדפה של אחד מהם על פני האחרים.
"אני שואל דבר אחר", אומר שלמה אנשל למפקד הפלמ"ח האגדי מולה כהן, "על מה מחנכים פה את האנשים?". השאלה האמיתית שמעלה "הטנק" היא לא מי עצר את הטנק הסורי, אלא מה משמעות הסיפור הזה. זה לא המיתוס; זה האתוס.
בקבוק מולוטוב בפניו של הקורא
ואכן, חמשת הסיפורים מציעים לא רק נרטיבים שונים, אלא גם אתוסים שונים. אנשל, שלמד לירות במטול פיא"ט נגד טנקים בבריגדה היהודית, הצליח לתפעל לבדו כלי מסובך ומסוכן שדורש שני לוחמים. אם הוא עצר את הטנק, הרי שמדובר בניצחון המקצוענות (אבל אם דווקא הפגזים שהחטיא, חלפו מעל הטנק והבהילו את הסורים הם שהכריעו את הקרב - זה ניצחון המקריות ויד הגורל). עשת, לעומתו, נקלע לזירה מבלי להכיר אותה ומבלי להכיר איש מהלוחמים, קיבל איש צוות, איבד אותו, נלקח לעיקול צדדי, הדריך איש צוות מחליף תוך כדי הקרב, והשתמש בפיא"ט בניגוד לאופן המקובל. אם הוא עצר את הטנק - זה ניצחון האלתור, ניצחונו של האיש שירה מהמותן הלכה למעשה. בר-לב, שפיתה את הטנק הסורי להשתהות כשהשאיר את שער היישוב פתוח (כדי שהסורים יחשבו שנטמן להם מארב), מציע את ניצחון הראש היהודי המתכסס תחבולות (ניצחון שישחזר במבצע אנטבה); זרחיה, שזחל אל הטנק והשליך רימון לתוכו, מייצג את אלמנט החתירה למגע המקודש בצה"ל; והוכבאום מציע את הגרסה הנסית, המיתית, היהודית באופייה: בקבוק מולוטוב פשוט שמצליח לעצור מכונת פלדה. דוד שמנצח את גוליית.
מתוך חמשת הסיפורים מצטיירים גם דיוקנאותיהם של חמשת הגיבורים, שהביוגרפיות שלהם ארוגות בתולדות עם ישראל: הוכבאום מהשואה, אנשל מהבריגדה, זרחיה האב השכול ממלחמת יום הכיפורים, בר-לב מאנטבה. המעבר קדימה ואחורה בין הסיפורים יוצר תחושה מעיקה של עם שחי על חרבו, נמלט על נפשו, נלחם על גורלו וקובר את בניו.
הפרופילים שמשרטט ענברי לאורך ההיסטוריה הישראלית מצטלבים בשתי נקודות: מלחמת העצמאות, שבה התרחש הקרב המכונן על עמק הירדן ועל הדגניות; ומלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה ואחריה מתרחש הסיפור. כך נוצר קו שמחבר ישירות בין מלחמת 1948 ההרואית והמיתולוגית למלחמת 1967 הדרמטית והטראומטית - קו שמורכב מנקודות דמיון ושוני, אך משורטט על פי תוויו של אותו אתוס גבורה ישראלי שנמתח לאורך הקוליסים שמותיר בעקבותיו "הטנק". אשתו של זרחיה מאשימה אותו שמילא את ראשו של בנם במורשת קרב על הטנק, בשעה שהבן נלחם ונהרג במלחמת יום הכיפורים; יצחק עשת נחרד לגלות שסיפור הגבורה שלו גרם לבחור צעיר לוותר על הלהקה הצבאית, להתגייס לגולני - וליפול במלחמת יום הכיפורים. "הטנק" מזכיר לנו שזה לא רק עם שאוכל לנצח חרב, אלא גם עם שמטפח אנדרטאות מלחמה, שלדות מיתוסים שמהן הוא יזנק אל המלחמה הבאה.
זה ספר על סיפורים, והוא מחייב מספר סיפורים מוכשר שיעמוד מאחוריו. כזה הוא ענברי (שספר ביכוריו, "הביתה", נבחר לרשימה הקצרה של פרס ספיר ב-2011 - כפי שוודאי יקרה גם הפעם), שמיטיב להפוך את העיון לפרוזה, את ההיסטוריה לספרות, את חומרי המציאות ליצירת אמנות. מלחמת הגרסאות כבר פורסמה בעבר בעיתונות ובספרון שחיבר יובל שיאון מדגניה, אבל ענברי הפך אותה מתחקיר קרבות ליצירה ספרותית -לא רק בסגנון, שבורא לנגד עיני הקורא את הגיבורים כדמויות טעונות רגש (על אף פי שהן נטולות אפיון חיצוני), ושמשליך אותו ביחד איתן אל התעלות בדגניה א'; אלא גם בתכונה המהותית שמאפיינת ספרות טובה - היכולת שלה להעלות שאלות מוסריות. ענברי לא פותר את שאלת המיתוס, ולפיכך מותיר גם את שאלת האתוס פתוחה. כך היא מושלכת אל הקורא, דרמטית ומסוכנת כבקבוק מולוטוב. הקרב על המיתוס, כך נראה, אבוד. את הקרב על האתוס נצטרך להכריע לבדנו.
"הטנק", אסף ענברי, ידיעות אחרונות, 271 עמודים