ספרה השני של שפרה קורנפלד, מנחת טלוויזיה, סופרת וזוכת העונה הראשונה של "האח הגדול", מגולל את עלילותיה של משפחת הרמן בין השנים 1994 – 2010. אידי ויהושע הם הורים חרדים לשישה ילדים; הם מתגרשים, מפלגים את המשפחה ומכאן כולם מתמודדים עם רצף אתגרים ומשברים מסחרר, כאשר חוסר היציבות הארכימדית מתבסס סביב הרצון המשותף לאיזשהו מקום בטוח.
המספרת העיקרית היא יונה, האחות הבכורה שצריכה לדאוג לאחיותיה הקטנות ובין לבין מפתחת הפרעת אכילה ובורחת לניו יורק. הספר עוקב גם אחר פרי, התאום של יונה שמתגייס לצבא ומתמודד בדרך הכי ברוטלית לכאורה עם הסיטואציה; דינה ותמרה, שנזרקות מגיל קטן לכאוס ומנסות להיפצע כמה שפחות; ומעל כולן, האם אידי - שמתמודדת עם אימהותה בעקלקלות סביב סוגיית מערכת היחסים העדינה של הורים וילדים. מי הורה של מי, מי מטפל במי והאם ממשפחה אחת כה מגוונת יכול להיבנות בית אחד, משותף. כל אבן בדומינו המשפחתי מנסה להתייצב בדממה על רגליה העצמאיות אך תוך כדי תנועה היא משפיעה על כולם באפקט פרפר, וכולם נותרים מעורערים.
היצירה מועברת בחמישה קולות, בגוף ראשון ושלישי וברצף דחוס של מעברים בין זוויות ראייה, מה שגורם להלימה – מפוקפקת, במקרה הזה - בין עשירות הז'אנרים להתפתחות העלילה שלא מצליחה להעמיק ולחדור את הדמויות. הסיפורים נשזרים, מתפלפפים ונדחסים זה אל זה, אבל העלילות לא מתכנסות לכדי נרטיב אחיד. הטראומה האישית משתלבת עם זו הלאומית והאינתיפאדה הרגשית-משפחתית מתערבבת עם המציאות הישראלית-העולמית העקובה מדם ואימה.
קורנפלד, כפי שאפשר להבין, לא מסתפקת במועט, והיא משלשלת לשרשרת המצוקות של הדמויות בספר כל חרוז אפשרי, החל מהשואה ועד קריסת בנייני התאומים. לפעמים זה עובד, אבל לפעמים זה מתוסרט מדי - כמו למשל הסצנה בה פרי מחליט להתגייס לצבא למורת רוחו של אביו: קודם לכן הם הולכים לכותל, שם בכניסה הם מניחים תפילין לחייל בעמדת השמירה בזמן שנער ערבי מגיח ודוקר.
סצנת הפתיחה של הספר מתארת את היעלמותה הראשונה ולא אחרונה של האם לריטריט שתיקה של חודשיים במדבר. השתיקה הראשונית שהופרה בביקור פתע של המשפחה במקום מסמלת את הדרך שבה הדמויות כולן מתמודדות עם הקטסטרופה. "בסוכה בערבה אף אחת לא צועקת, רק לומדים לנשום ולבלוע את הצעקות, לדחוס אותם חזרה אל תוך הבטן", מתארת אידי את חווייתה בריטריט ומדגימה איך השקט מטעין את הסערה: "חודשיים שלמים חיכיתי בשקט הדחוס — שאחסר להם. שיבואו לקרוא לי. שיגידו שאי אפשר בלעדי. בסוף, כשבאו, נבהלתי פתאום. לא מצאתי את הכוחות לצאת אליהם. כל הכאב של הגעגוע הפך לכעס. לבושה. אבל נגמר לי השקט כנראה, כי שמעתי את עצמי צועקת" (עמוד 96).
המונולוגים הפנימיים האינטנסיביים רגשית אל מול הדיאלוגים המדודים שמתקיימים כלפי חוץ מייצרים שקט רועם שסביבו כל בני המשפחה מתנהלים, מתקרבים, מתרחקים, בועטים. השקט המצמית הזה אולי משרת את הדמויות, אבל לא בהכרח את היצירה, שנותרת מעט גחמתית ושטוחה.
המחסור של היצירה בפרספקטיבה לא בהכרח מעיד על חולשתה. העובדה שאין כאן נקודת מבט מגובשת או קונפליקט ברור שמתבהר ומתרקם לא אמורה לפגום בה, אלמלא הייתה התחושה שנעשה כאן מאמץ מודע ומכוון לייצר מציאות על מציאות. הסגוליות הביוגרפית של הצבת החיים הדוממים לכאורה כמות שהם, וחילוצם של הרגעים האישיים הנוגעים, מושמדת על ידי העריכה המהודקת של הטרגדיות שמוצמדות זו אל זו במין תוכנית סמויה סדורה של כאב ויגון.
תוך הישענות על הריאליזם הספרותי, שמתיימר לדחות את הרומנטיקה ולקדש את העובדות, קורנפלד מציגה לכאורה אתוס ביוגרפי שמתאר את רצף האירועים ללא פרשנות אישית. אבל בליל האירועים שמוצג ב"אין מקום כזה", אל מול חוסר ההתפתחות של הדמויות, מובילים לתהייה על ערך היצירה כ"ספרות" - במיוחד בעידן שבו המסכים מיטיבים להעניק לנו שואו ערוך של סיפורים אישיים. "אין מקום כזה" אולי מנסה להיות ריאלי, אבל התוצאה היא יותר ריאליטי.
"אין מקום כזה" מאת שפרה קורנפלד / הוצאת כנרת, זמורה / 252 עמודים, מחיר: 98 שקלים חדשים