קרלו רובלי כתב ספר קצר בכוונה לשבור לכם את המוח כמו שלא שברו לכם אותו מעולם. הפיזיקאי האיטלקי שחתום על רב המכר הקומפקטי "שבעה שיעורים קצרים בפיזיקה" מגיש הפעם חיבור שלם העוסק בתחום ההתמחות שלו: זמן. כלומר, תחום ההתמחות שלו הוא כבידה קוונטית, אבל הוא גם רוצה שתבינו משהו מדבריו, ולכן משתדל להשתמש בשפה בהירה ויומיומית ככל האפשר.
תוצר הלוואי של השימוש בשפה הזו הוא גישה כמעט מתריסה ביחס לכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העולם שאנחנו חיים בו. כשמפשיטים אותן מהז'רגון המדעי, המסקנות של המדע בן זמננו על מושג הזמן הן פשוט הפוכות לאינטואיציות שלנו ולמה שלמדנו במהלך חיינו. הפרק הראשון של הספר נפתח בקביעה שהזמן חולף מהר יותר בערים ולאט יותר בשפלה. כלומר, אם שני חברים ייפרדו וילכו לגור האחד בהר והשני בעמק, בעתיד הם יגלו שזה שגר בעמק חי פחות, הזדקן פחות, חווה פחות, הצמחים שלו גדלו פחות. בהמשך הספר אנחנו למדים גם שהזמן חולף לאט יותר ככל שאנחנו נעים מהר יותר, שהמושג "הווה" הוא אשליה פרי המצאתנו שנכונה במקרה הטוב לכדור הארץ אבל מאבדת את משמעותה כשחושבים בקנה מידה גדול יותר, שהמושגים "עבר" ו"עתיד" לא קיימים בפיזיקה כשלעצמם, ועוד כהנה וכהנה מסקנות שדורשות מהמוח להתעקם ולהישבר כדי להכיל אותן.
רובלי כמובן מסביר את התהליכים שהובילו למסקנות האלה, אבל למעשה הם נשגבים מבינתם של קוראים שאינם פיזיקאים, גם אם (ואולי דווקא בטח כש) מדובר בהסברים מפושטים כל כך. בסוף הקריאה הקוראים אולי למדו כמה וכמה דברים חדשים, אבל הדברים האלה לא משפיעים בשום דרך על חוויית החיים שלהם במישור הפרקטי, ביומיום. ולכן נשאלת השאלה: בשביל מה זה טוב?
הצעה לתשובה נמצאת בסגנון הכתיבה של רובלי ובאופי שהוא בחר להקנות לספרו. הספר משופע בציטוטים משיריו של המשורר הרומי הוראטיוס, מחזותיו של ויליאם שייקספיר, ואפילו שיר של פול מקרטני. יש בו הומור, רגישות, ואף התייחסויות ישירות לגבולות ההבנה וההכלה של הקורא. וכבר בהתחלה, לפני הצלילה אל תוך הפיזיקה, רובלי בוחר לפתוח את הספר עם כמה פסקאות פואטיות המרהרות על יחסינו עם הזמן. כלומר, השאיפות שלו רחבות יותר מלהנגיש לציבור מסקנות של פיזיקאים; הן ספרותיות ממש.
הפרק הראשון של הספר נפתח בקביעה שהזמן חולף מהר יותר בערים ולאט יותר בשפלה. בהמשך אנחנו למדים גם שהמושג "הווה" הוא אשליה פרי המצאתנו שנכונה במקרה הטוב לכדור הארץ אבל מאבדת את משמעותה כשחושבים בקנה מידה גדול יותר, שהמושגים "עבר" ו"עתיד" לא קיימים בפיזיקה כשלעצמם, ועוד כהנה וכהנה מסקנות שדורשות מהמוח להתעקם ולהישבר כדי להכיל אותן
מתוך ההתנגשות בין הפיזיקה היבשה לבין הפואטיות, רובלי נאלץ להתמודד בעצמו עם השאלה "בשביל מה זה טוב". מיד לאחר ההסבר על האשלייתיות שבמושגים "עבר" ו"עתיד", הוא משתף בסיפור על אחד הגורואים שלו, ג'ון וילר. "בפעם האחרונה שביקרתי אותו בפרינסטון יצאנו להליכה ארוכה", הוא כותב. "הוא דיבר אליי בקול חלוש של אדם זקן. החמצתי הרבה מהדברים שאמר, ולא העזתי לבקש ממנו לחזור על דבריו. עכשיו הוא איננו. איני יכול יותר לשאול אותו שאלות, איני יכול יותר לספר לו מה אני חושב. איני יכול יותר לומר לו שהרעיונות שלו היו נכונים, לדעתי, ושהנחו את כל חיי המחקר שלי. איני יכול לומר לו שלדעתי הוא הראשון שהתקרב ללב תעלומת הזמן בכבידה הקוונטית. כי כאן ועכשיו הוא איננו" (עמוד 102). עבר, הווה ועתיד הם אולי אשליה, אבל העובדה הזו לא תורמת לניחום אבלים. מצד שני, רובלי הוא גם אדם פואטי וחיובי מטבעו, והדבר ניכר במסקנה שהוא מגיע אליה בעקבות הפסקה הזו: "אך לא ההיעדרות היא שמעוררת את הכאב. החיבה והאהבה הן שמעוררות אותו. לכן גם כאב ההיעדרות טוב ויפה ביסודו, שכן הוא ניזון מהדברים שמעניקים משמעות לחיים".
השאיפות הפואטיות של המחבר מזמינות גם את הקוראים להתעלות מעל לפיזיקה הפשוטה. למסקנות של הספר אין הרבה משמעות לחיים שלהם במישור הפרקטי - אבל האם הן יכולות לתת להם השראה במישור הפואטי? כך, למשל, ניתנת משמעות אחרת להבנה שהדקדוק הטוב ביותר לחשיבה על העולם הוא דקדוק של שינוי, לא קביעות; של התרחשות, לא של הוויה: או כמו שרובלי מסכם במשפט מחץ אחד, "העולם הוא לא אוסף של דברים, הוא אוסף של אירועים" (עמוד 85). כמו שעגלה היא לא הסכום של גלגלים, פח מתכת וידית, אלא היחסים ביניהם בתצורתם הספציפיית והיחס שלנו אל זו, כך גם בני אדם הם לא אוסף של עצמות, שרירים, שומנים וכלי דם, ואף לא אוסף של מחשבות, רגשות וזיכרונות - אלא היחסים וההקשר בין כל אלו, ובין בן אדם אחד לזולתו. וכמו שאר היקום, גם אנחנו נמצאים בשינוי מתמיד.
עם רגישות וידע כמו שלו, יש לקוות שהחיבור הבא של רובלי לא יהיה ספר עיון, אלא רומן. "סדר הזמן" אולי מנחית על הקוראים מסקנות פיזיקליות שוברות מוח, אבל הוא לא עושה חשק להירשם ללימודי פיזיקה - אלא פשוט לחיות את חיינו עם קצת יותר מודעות ורגישות.
"סדר הזמן - מחשבות של פיזיקאי על מושג הזמן" / קרלו רובלי, מאיטלקית: שירלי פינצי לב, הוצאת כתר, 206 עמודים.