כמה שנים עוד נמשיך להתווכח על אשמתו או חפותו של רומן זדורוב? ככל הנראה לנצח. הסדרה "צל של אמת", הסרטים "לתפור חף מפשע" ו-"רק תאיר יודעת", קבוצות הפייסבוק "כל האמת על פרשת תאיר ראדה" ו-"כל האמת על הרשעתו של הרוצח רומן זדורוב" (ועוד המון, המון קבוצות פייסבוק), ספרה של אילנה ראדה "תאיר - המסע של אילנה ראדה", הם רק חלק מהתוצרים התרבותיים שמעידים על המעורבות החברתית העצומה בפרשה הזאת. אל כל אלו הצטרף לאחרונה הספר "האיש שלא היה שם" שכתבה אולגה זדורוב, רעייתו של רומן זדורוב.
ראשית, עליי לצאת באמירה חתרנית, קיצונית ולא מקובלת: אין לי דעה נחרצת ומוצקה בנושא. רומן אשם? הגיוני. רומן חף מפשע? גם יכול להיות. מדובר בשיתוף פעולה בין א"ק והחברות של תאיר ראדה? פחות הגיוני. כך או כך אני לא ממלמלת את המילים "ראייה פורנזית" ויודעת במה מדובר. ויותר מזה - אני כבר לא בטוחה שאי פעם אדע. אני חוששת שכולנו נידונו להישאר, לנצח, עם ספקות בנושא. ספקות סבירים מספיק על מנת לשחרר את זדורוב מהכלא? אולי יום אחד, בקצב שבו מתגלות שיערות באמת שאין לדעת.
"האיש שלא היה שם" אמנם נכתב על ידי אולגה זדורוב, אבל הקול הוא קולם של אנשי קבוצת "כל האמת על פרשת תאיר ראדה", קבוצה שמונה 277,000 חברים שנחושים בדעתם לזכות את רומן זדורוב, ובראשם רועי ווייס וחיים סדובסקי. מי שעוקב אחרי הקבוצה, ימצא שם את כל הלהיטים המוכרים: טביעת הנעל על האסלה, הסכין המשוננת, המכנסיים, היעדר הראיות שקושרות את זדורוב לזירה ועוד ועוד, כולם יוצרים תמונה די אחידה - זדורוב חף מפשע. אין שום סיכוי בעולם שעשה זאת. כמובן שמי שיקרא את פסק הדין או ירפרף על קבוצת "על האמת על הרשעתו..." ישתכנע מהר מאוד שאין סיכוי שהוא לא הרוצח. אפשר להציג את הנתונים איך שרוצים, כולם צודקים, אחרי כל ראיה פורנזית ופרט מוכמן יש "אבל" מאוד גדול, כל מומחה שתשכור יאמר משהו אחר, כאילו שהאמת כבר חסרת משמעות. האמת היא פלסטלינה.
הספר לשנייה אחת לא מנסה ליצור מצג שווא של אובייקטיביות, אפשר להבין זאת מכך שהוא חתום על ידי אולגה זדורוב, שמספקת לנו לא רק את המידע על הרצח וארגון של כל הפרטים והראיות שחלקנו כבר מכירים, אלא גם פכים פנימיים על אופיו של זדורוב. על כך שהוא רומנטיקן, אדם תמים, קצת מבולבל לפעמים, לא מסוגל לפגוע בזבוב. מילולית, היא מספרת על מקרה שבו הוא לא הסכים להרוג זבוב. ובסדר, היא מספקת עדות אופי, אבל לפעמים זה קצת מגוחך. יכול להיות שזדורוב הוא חף מפשע שיושב בכלא וזה דבר נורא, אבל להפוך אותו לקדוש זה גם מיותר וגם לא מעניין. עדיף היה לתת לנו קצת קרדיט שנצליח להתמודד עם מורכבות של דמות, מאשר להפוך אותה לפלקט לא אמין.
הספר מנסה להעמיד את רומן זדורוב בשורה אחת עם עמוס ברנס, סולימן אל עביד ועוד מקרים של הרשעות שווא. על הדרך מנסים לרפרף, באופן בסיסי, על בעייתיות מערכת המשפט והפרקליטות בישראל. בין היתר החתירה להרשעה בכל מחיר (ולכן אחוז ההרשעות הישראלי הגבוה) והקלות שבה מחלצים הודאות שווא מחשודים, בעיקר כשהם מהגרים או מפגרים או ערבים או כל מי שקצת מוחלש בחברה.
מבחינה ראייתית הספר לא מחדש כמעט, אבל הוא מציג את כל החומר בצורה בהירה וברורה (ומוטית לחלוטין, מן הסתם). הסיבה שבגללה החתימו את אולגה זדורוב על הספר הזה היא שמדובר באישה מעניינת. למעשה, אולגה זדורוב מעניינת יותר מרומן זדורוב. היא זאת שעומדת לצידו בעיקשות כבר המון שנים, שבטוחה בחפותו בזמן שאנחנו מתלבטים אם הוא רוצח או לא, זאת שתישן איתו בבית אם יזוכה פתאום. ובאמת, הרגעים המעניינים בספר כוללים אשפוז פסיכיאטרי שעברה כשלא יכלה להתמודד יותר עם הלחצים, את החלטתה להביא ילד שני, מרומן שכבר ישב אז בכלא, את הפילוג בין תושבי קצרין - אלו שתמכו בה ואלו שרמסו אותה. הם מרגישים כמו רגעים אותנטיים ומעניינים, ויש מהם מעט מדי. לא מספיק על מנת להפוך את הספר לבעל ערך, אבל כן כדי להבין שלמרות כל הנסיונות, הספר לא מספק לנו יותר מדי מידע על רומן ואולי הוא לא יוצא בו דמות אנושית שאפשר להזדהות איתה ולרחם עליה, אבל אולגה כן.
"האיש שלא היה שם", אולגה זדורוב. 192 עמודים, ePublish.