"יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם", מתגאה גב הרומן הגרפי שיצרו הבמאי ארי פולמן והמאייר דוד פולונסקי. "הוא זכה לאינספור גרסאות בכל פורמט אפשרי: קולנוע, טלוויזיה, תאטרון ואמנות חזותית. עכשיו הוא רואה אור בעיבוד ליומן גרפי, היחיד שאושר בידי קרן אנה פרנק". סליחה שאני עושה את המהלך שתלמידים רבים בחוג לספרות חשבו שהם המציאו ונטפל לפרטים הקטנים, אבל בואו נשתמש במשפט היח"צני הזה כקו מנחה לקריאה ב"אנה פרנק - היומן הגרפי".
ראשית, האם מישהו בחיים האלה הסתכל סביב וחשב שחסרים לו עיבודים ליומנה של אנה פרנק? לא, הרי הוא עובד לאינספור גרסאות. אמרתם בעצמכם. אם כך, למי מיועדת הגרסה המסוימת הזו - תלמידי חטיבה שלא רוצים להשתקע בכמאתיים עמודים של טקסט? קוראים בוגרים, כנראה בוגרי בית ספר לעיצוב, שרוצים ליהנות מאיוריו היפהפיים של פולונסקי? מעריצי "ואלס עם באשיר", שמחכים תקופה ארוכה לפרויקט הבא של פולמן ויסתפקו בינתיים גם ביצירה לא קולנועית?
כי הסיפור, בגדול, הוא מה שאתם זוכרים. כדי לחמוק מהנאצים, אנה פרנק ומשפחתה אולצו להסתתר במשך שנתיים ב"בית האחורי" - דירת מסתור צרה בחלקו האחורי של בית אמסטרדמי. אנה בת ה-12 (ומאוחר יותר גם 13 ו-14) כתבה את יומנה כשרשרת מכתבים לידידה דמיונית בשם קיטי. ביומן, היא מתארת את חייה ואת חייהם של בני המשפחה - אביה, אמה ואחותה מרגוט - וכן את מערכות היחסים שהם פיתחו עם בני משפחת ון דאן, שחולקים איתם את הדירה.
"היומן הגרפי", משחק מילים שעובד רק בעברית משום הדמיון בין יומן לרומן, הוא קודם כל ספר מרשים. הוא כבד, הוא מודפס בכריכה קשה ונודף ממנו הניחוח הכי מחרמן בעולם: ריחו של נייר כרומו. קטעי היומן של אנה נערכו על ידי פולמן לעמודי קומיקס שאוירו בכשרון מעורר הערצה על ידי דוד פולונסקי. פולונסקי ופולמן מזגזגים בין דרכי המסירה שלהם. היומן מופיע לעתים כקומיקס "קלאסי" עם גריד, בלוני דיבור וכל השאר. אולם סצינות מסוימות זוכות לפתע לכפולות עמודים מרשימות שיש בהן מעט מאוד טקסט - הופעת הגנבים בבית, למשל, או הפרק בו אנה מדמיינת את העולם כולו נחרב במלחמה. מנגד, בעמודים אחרים הטקסט מופיע כפשוטו, בצורה פרוזאית מוכרת, עם איורים קטנים בצידי העמוד או בין הפסקאות.
וזו אחת המעלות הגדולות ביותר של הספר. באחרית הדבר, מספר פולמן שהוא שואף להנגיש את הסיפור של אנה פרנק לילדים ש"נוטשים את הקריאה לטובת המסכים". אם כך, טוב שבחרת לעבד את היומן הזה לסרט, ואת הסרט בעצמו עיבדת חזרה לספר, אבל יאללה. לא נתקטנן. אני לא חושב שנדרשה לנו עוד גרסה ליומנה של אנה פרנק ואני לא מאמין שילדים בני זמננו לא יוכלו לגשת אל הסיפור הזה בעצמו. בכל זאת, אני חושב שהספר של פולמן טוב ומעניין משום שהוא מנסה לומר דבר-מה על טראומה. הסיפור של אנה פרנק הוא סיפור טראומתי - זו מצוקה שנוכחת לפעמים בטקסטים, אבל רוב הזמן אנה צריכה להתעלם ממנה. להחביא ולנעול אותה. פרנק הצעירה לכודה בעולם שהיא לא לגמרי מבינה את חוקיו, והיא חיה בפחד תמידי מפני הכל: מפני גילוי על ידי הנאצים אבל גם מפני רעב ומחלות; מפני דחיה משפחתית ודחיה רומנטית. האיורים החכמים של פולונסקי נותנים לספר מה שבשיעורי ספרות היינו קוראים לו רב-קוליות. אנחנו קוראים את מחשבותיה של אנה, אבל מקבלים גם פרשנות אפשרית שלהן באותו עמוד. לפעמים זו פרשנות קונקרטית ולפעמים פנטסטית. לא רק אנה מדברת אלינו, אלא גם הפרשנים שלה, שחיים, כמונו, בעולם בו אנה פרנק מתה כבר שבעים שנה ובכל זאת עדיין חיה ונושמת.
מעולם לא אהבתי את יומנה של אנה פרנק. במפגש הראשון איתו כנער, הוא נראה לי אינטימי ומשעמם מדי. החלקים שחזרתי וקראתי בשלבים מאוחרים יותר בחיי נראו לי מלאי פאתוס. הבנו, את אוהבת את השמיים וחושבת שבני אדם טובים מטבעם. תודה רבה על התובנה, זה באמת משהו חדש שלא שמעתי בשום סרט של דיסני אף פעם. בשנים האחרונות, היומן הפך לפריט חדשותי, למעין כתבת שער בצהובון, קליק-בייט שעוסק במקרה בשואה. שמעתם שאוטו פרנק היה אדם רע? שמעתם שהוא ניצל את היומן של הבת שלו בשביל להקים קרן, ושהקרן ההיא מוכרת את זכויות העיבוד ליומן בסכומי כסף מכובדים? שמעתם שאנה היתה לסבית, או דכאונית, או בכלל מומצאת? חרושת השמועות על אנה פרנק עצמה, והנסיונות החוזרים ונשנים לדלות כל פרט אפשרי על חייה ומותה השאירו אותה בתודעה. הפסקתי לחשוב על אנה פרנק כנערה אמיתית והתחלתי לחשוב עליה כעל סלבריטאית.
היומן של אנה פרנק ממלא תפקיד דומה לזה שממלאת ההגדה של פסח. הוא לא רק הסיפור היחידי שקרה לאותה ילדה יחידה בהולנד בשנות הארבעים, אלא גם סיפור גדול ולאומי יותר. הוא אחד הסיפורים הכי מזוהים שנכתבו אודות מלחמת העולם השנייה, וזכה למעמד מקודש כמעט. הוא השתחל בקלות לאזור האפור שבין מסמך היסטורי, וידוי אישי ויצירה ספרותית. וחלק מכוח ההישרדות של היומן הוא במצוות ההיגדת לבנך שמופיעה גם באגדה. מוטלת עלינו מעין חובה לספר את סיפורה של אנה פרנק. שני דורות לאחר מכן, הסיפור הזה מוטמע כל כך בתרבות שלנו, שהוא הפך לדרך בה אנחנו חושבים על המלחמה גם היום.
וזו אולי החשיבות האמיתית בספר של פולמן ופולונסקי. הוא מיועד על פניו לקוראים צעירים שההורים שלהם מחפשים איזו דרך איכותית אך מבוקרת לחשוף אותם לזוועות השואה, ובפועל הוא מציע להם פירוק של החוויה הזאת. לא ברור לי מה יש להתגאות בכך שפולמן זכה באישור המיוחד של קרן אנה פרנק, כי הדיוק בפרטים הוא לא החלק המרשים בספר הזה. החלק המרשים הוא ההרחבה וההתפרשות, השובבות וחוסר הדיוק שנוצרים במפגש בין המילים לאיורים. חוסר ההגינות הזה מצליח לתאר לא רק את הדמיון האינסופי שאנה ומעריציה מזכירים פעם אחר פעם, אלא גם את ההלם והאלם נוכח המצב הנוראי שמשפחת פרנק נקלעה אליו. זה לא רק ספר על ניצחון, אלא ספר על שיגעון ואובדן שאין מילים שיכולות לתאר אותם. מזל, אם כך, שיש גם ציורים.
mako תרבות בפייסבוק