קוראיה הוותיקים של מאיה ערד ("אמן הסיפור הקצר", "העלמה מקזאן") כבר יודעים למה לצפות מספריה, שמתפרסמים בקצב מעורר חדווה וקנאה. יהיו בהם גיבורים (ובעיקר גיבורות) בעלי אופי קוצני שקשה לאהוב, תהיה בהם נציגות נדיבה מאוד לאקדמיה ולאקדמאים - רצוי ישראלים, רצוי עוד יותר ישראלים שחיים בארה"ב - והם ייכּתְבו בעברית נקייה ואלגנטית. אה, ויהיה בהם איזשהו טוויסט - לא משהו שימוטט את העלילה בהכרח, אבל הם יסתיימו באיזו תגלית, הבנה מפתיעה או השלמה עם מצב קיים שישנו את חיי הגיבורים לטובה. "קנאת סופרות", ספרה החדש של ערד, מביא את כל אלה - רק פי אלף.
זהו סיפורה של אביגיל שלו, סופרת מצליחה ומוערכת - חיה נדירה מאוד בנוף הספרות הישראלית, שלא בשונה מערד עצמה - שספרה האחרון בדיוק הוכרז כמועמד לפרס ספיר. יש לה בן זוג אקדמאי ושני ילדים ששונאים ואוהבים אותה לפרקים, יש לה תלמידה מסדנת כתיבה שְהעבירה, שממשיכה לצוץ בכל המקומות הלא נכונים, יש לה אמא פסיכולוגית וקשר חברי שמתחיל להתפתח עם חוקרת ספרות מבריקה ויש לה כפילה וירטואלית - אביגיל שלו נוספת שמפרסמת שירה ארוטית בעמוד פייסבוק. מה אין לה? קודם כל אין לה את פרס ספיר, אבל אין לה גם נחמה או מרגוע, כי אביגיל מתוארת שוב ושוב כאישה עצבנית ומהירה לכעוס, שמזגה ממיט עליה שורה של אסונות זעירים. ולפני שנשכח - כל זה מסופר בעזרתה של מספרת נוכחת מאוד - דמות נפרדת לעלילה (או שמא…?) שמוסרת את ההתרחשויות בליווי פרשנות אישית. ולמרות שתפקידו של המספר הוא בדרך כלל להיטמע ככל האפשר במציאות שמתוארת בספר, הפעם מדובר במספרת אקטיבית, שיודעת, למשל, להסיט את המבט ולהפסיק לתאר סצנות שישפילו את אביגיל, אליה היא חשה קשר רגשי חם.
עלילת "קנאת סופרות" איננה זוהרת במיוחד, והספר מתואר כמעט כרצף של פגישות בין אנשים שונים - לעתים אלה אביגיל וטל, אותה תלמידה חצופה מסדנת הכתיבה, ולפעמים אלה אביגיל ואחינועם, החוקרת המבריקה - שמסתיימים באיזה מפח נפש. שוב, לא דרמות מסעירות לקריאה, אלא מפחונצ'יקים, רצף של אי נעימויות, חוסר הבנה והחלטות טיפשיות המונעות בעיקר מאגו. למשל, בעוד כוכבה של אביגיל הולך ודועך בעיניה שלה, היא מתחילה לקנא בטל, שנעשית לפתע מחוזרת על ידי ההוצאה שמפרסמת את ספריה של אביגיל. ובעוד ניב, בן זוגה של אביגיל, מתגלה כמרצה מחונן - אביגיל עצמה מרגישה טיפשה ומותקפת כשהיא מתארחת באירוע שיח ספרותי. וכך עוד ועוד ועוד - דמויות המשנה הן תמונות מראה של אביגיל, והעלילות שקורות להן משקפות תמיד את עלילת העל של אביגיל. גם השמות - אלוהים, השמות - ב"קנאת סופרות" מהדהדים זה את זה ללא הרף: טל וטליה, אביגיל ואחינועם, מירה וניר, ניר ונילי, ניר וניב - כמו רצף חרוזים בשיר פופ.
"קנאת סופרות" הוא ספר ספירלי בו כל העלילות מתנקזות ונשפכות זו אל זו באופן מאוד מספק, אבל גם קר ומתמטי. כל אקדח שמופיע במערכה הראשונה של ערד, יירה במערכה השלישית (ואם אתם חושבים שצ'כוב לא מוזכר בספר בשמו, היכונו להתאכזב), ומרגע שמבינים כי כל פיסת עלילה מתאימה באופן זה או אחר לפיסות העלילה הנוספות, הקריאה ב"קנאת סופרות" הופכת למלאכת הרכבה. ומה הבעיה בפאזלים, מעבר לציבור האנשים שאוהב להרכיב אותם? העובדה שבסופו של דבר לא מקבלים בהם תמונה חלקה ואחידה, אלא דימוי גבשושי כזה, שעדיין רואים בו את החיבורים. וזו אכן תחושה מתגמלת, אבל לא מאוד… נו, לא מאוד מרוממת נפש. שזה מתסכל בצורה יוצאת דופן, כי ערד והדמויות שהיא בוראת מודעות יפה מאוד לחוויית הקריאה הזו ואף מאירות ומעירות עליה שוב ושוב. פעם אביגיל מצביעה על חוסר החמלה בסיפור הקצר של טל ופעם אחרת ניב והעורכת טליה מעירים על חוסר הנשמה שבכתב היד החדש שהיא מגישה.
כלומר, גם האבחנות הכיפיות האלה, המקומות המשחקיים ב"קנאת סופרות" שאפשר לצרוח מהחוכמה ותשומת הלב שהושקעה בהם - כל אלה נעשים מעט פחות מהנים לקריאה אחרי שהדמויות עצמן מצביעות עליהם ואומרות "שמתם לב למה שקרה פה? זה ממש כמו בְספר". וכיוון שערד היא, מה לעשות, כותבת חכמה בצורה יוצאת דופן, היא מנכיחה גם את המטא-מחשבות האלה, וממלאת את הספר בעוד ועוד קוראים מתחכמים אך עלובים, שמנסים להזריק לספרים, הסיפורים והסופרים שב"קנאת סופרות" עוד ועוד משמעויות. כך למשל, אביגיל מתעצבנת על סופרת מבוגרת שלא קראה את ספרהּ ובכל זאת הרשתה לעצמה לנתח אותו, אך מגלה גם כי היא עצמה לא קראה את ספריה של סופרת אחרת - שגם לה קוראים אביגיל, כי שתי אביגיל זה פשוט לא מספיק - ובכל זאת שפטה אותה לחומרה.
אי אפשר לנצח פה, בעצם. "קנאת סופרות" נכתב בידיעה שקוראיו ינסו לחזות את פיתולי העלילה שבו ואת הקשרים הסודיים או הנשכחים שהדמויות מקיימות ביניהן, אולם גם כשניחושיהם של הקוראים מתגלים כנכונים, הספר לא חומל עליהם, וממשיך להתגרות ולומר שהחיפוש אחר המשמעויות הללו הוא קצת חסר טעם. תרתי משמע, אגב: גם כי החיפוש הזה לא באמת יועיל לקורא והספר תמיד יישאר עשרה צעדים לפניו, וגם כי אליבא דמאיה ערד ודמויותיה - זה די בהמי לנסות ולחבר את פיסות הספר זו אל זו כאילו הוא חייב לנו משהו. הפתרון היחידי, אם כך, הוא לשחרר מהתפיסה הזו ולהפסיק לקרוא את "קנאת סופרות" כמו כתב חידה, מה שהיה קל הרבה יותר אלמלא היה בנוי בכוונה כמו כתב החידה הכי חידתי שאי פעם נכתב. וכן, גם המסקנה הזו מונגשת לקוראים בספר, בעיקר בחלקו האחרון בו מתגלים אותם קשרים סודיים ואביגיל לומדת שיעור על התבוננות באחר ועל כך שיצירה טובה היא זו ששואבת השראה מחיים שנחיו במלואם ולא מתוך ליקוט קטנוני של פרטים וחלקי שיחות שאפשר לעבד לפרוזה ארסית. ונכון מאוד, השיעור הזה מגיע אחרי מופת של פרוזה ארסית המורכבת מלא מעט חלקי שיחות. כאמור - אי אפשר לנצח. אין תובנה שכלית או רגשית ש"קנאת סופרות" לא הגיע אליה לפניכם.
התחלנו בקוראיה הוותיקים של מאיה ערד וראוי גם לסיים בהם. בשלב זה בקריירה שלה, מאיה ערד היא האביגיל שלו שלנו - היא מצליחה למכור לא מעט עותקים, וזוכה במקביל גם להערכת המבקרים. ושני הציבורים הללו מעריכים, באופן מפתיע, את אותן התכונות בספריה: את מלאכת הצירוף המעודן של פיסות עלילה אלה לאלה, וכמובן שאת השפה הנהדרת, השנינות והדמויות הקוצניות שמתגלות שוב ושוב כרכות ואוהבות מבפנים. "קנאת סופרות" הוא, במובן הזה, גם פארודיה על סופרת שמחליטה לתת לקוראיה את מה שהם רוצים and then some, אבל גם מעין מכתב אהבה של ערד לאותו ציבור קוראים. כן, זהו ספר מפותל במפגיע וכן, הוא משחק בקוראים כמו שחתול משועמם שמחזיק עכבר מהזנבו, אבל הוא גם, לא יעזור בית דין, ספר של מאיה ערד. וככזה הוא חכם להכעיס, אבל גם מנומק ומשכנע. מעצבן מאוד, אבל גם מופלא.
"קנאת סופרות", מאיה ערד. הוצאת חרגול. 412 עמודים