קתרין בו, עיתונאית עטורה בפוליצר, מחלקת את חייה בעשור האחרון בין ארה"ב לבין הודו. את "מאחורי היפים לנצח" היא כתבה על שכונת אנאוואדי, שקצת מצחיק לקרוא לה "שכונת עוני" אחרי שקוראים את הספר. אנאוואדי היא יותר קבוצת מבנים ארעיים ומתפרקים שניצבת סביב אגם שפכים מבחיל במיוחד, ונמצאת מאחורי שדה התעופה ואזור המלונות של מומבאי.
אנחנו מתחילים ב-2008, עם עבדול, נער שנמלט על נפשו כי מאשימים אותו ששרף את פטימה, שכנתו בעלת הרגל האחת, ואט אט מכירים את שאר הדמויות בשכונה. עבדול הוא אוסף אשפה שמתפרנס מחיטוט באשפה של שדה התעופה והמלונות הקרובים אליו, דליית כל מה שעשוי להיות שווה כסף ומכירתו. הוא רציני, חרוץ ובעיקר חייב להחזיק את משפחתו, מאחר ואביו חולה ואינו יכול לעבוד כמעט.
דמויות חשובות נוספות שבו מכירה לנו הן אָשה, פוליטיקאית מקומית שמנסה להתקדם בסולם המעמדות לפחות למראית עין, ולא מהססת לצורך כך לדרוך על אנשים ולנצל את בתה המוצלחת, החכמה, התמימה והיפה מנג'ו. פטימה בעלת הרגל האחת, שבעלה שיכור מכדי לתפקד, בוגדת בו על ימין ועל שמאל ורבה כל הזמן עם שכניה, משפחת חוסיין, הלא היא משפחתו של עבדול, ובעיקר עם זרונישה, אימו.
כל הדמויות הללו עוברות בתווך, מוצגות במשפטים שמאפיינים אותם ממש מכף רגל ועד ראש במילים ספורות: "תושבי אנאוואדי היו תמימי דעים: מנג'ו נחמדה יותר מכפי שהייתה צריכה להיות בהתחשב ביופייה, בקשרים הפוליטיים של אמה ובסדר היום הלחוץ שלה." (עמ' 84). עידית שורר מתרגמת היטב את המשפטים האפקטיביים של קתרין בו, ודי מהר אסופת הדמויות שנפרשת לפנינו מתחלקת לנשים טיפשות וקולניות / חזקות, ערמומיות וקולניות / יבבניות וקולניות, גברים חסרי אונים שיכורים ו/או מסוממים ו/או חולים, וילדים שגם אם היו אופטימיים או לפחות החזיקו בבדל תקווה בתחילת הספר, די מהר יהפכו לנדכאים, יודעים שנידונו לחיי עבודה ועוני.
הרבה מאוד מהדמויות האלו, חשובות יותר או פחות במארג של אנאוואדי כפי שהוצג לנו, לא תישארנה בחיים עד סוף הספר. מבעד למאורעות היומיומיים הקטנים והגדולים המתרחשים באנאוואדי, כל בדל תקווה שהיה לנו שאולי המשטרה יכולה לעזור נמחק מיד כשאנחנו מבינים שהשחיתות פושה בכל, ושהשוחד הוא זה שמנהל את המשטרה ואת כל מוסדותיה של מומבאי ביד רמה, ובשביל שוחד צריך כסף. ולאנשים באנאוואדי אין כסף. כל מוסד שעלול לעזור בדרך כלשהי מושחת ורקוב מן היסוד, ולפיכך גם אנשי אנאוואדי, או לפחות החכמים ביניהם, הופכים לכאלה.
אוסף הדמויות הללו, העובדות שנאספות אט אט על החיים באנאוואדי, הופכים את "מאחורי היפים לנצח" לאחד הספרים המדכדכים ביותר שיצאו לאור לאחרונה. וזה לא שאני נגד דכדוך, להיפך, אבל הדכדוך הזה מגיע במעטפת של תיעוד. על גבי עטיפת הספר כתוב אודותיו ש"לא יהיה זה הוגן לחלוטין לכנותו 'ספר עיון', שכן על אף שהוא מגולל סיפור אמיתי המבוסס על תחקיר רב-שנים, הוא כתוב ביד אמן, נקרא כמיטב הרומנים העלילתיים ומטלטל את הקורא כמוהם". כן, הוא באמת כתוב ביד אמנית, אבל אמנית שהיא בכל זאת עיתונאית.
ל"מאחורי היפים לנצח" יש אפקט שמצטבר בקריאת כתבת מגזין מצוינת ומדכאת שאורכת 281 עמודים בלי דבר הסופרת שמובא בסופו. אין לו את האפקט שיש בסוף רומן גדול באמת, כזה שיש בו את התקווה שמעניקה לך פרוזה טובה, רגשות נשגבים שנוצרים מאמנות נטולת פשרות. אין חמלה כלפי אף אחת מהדמויות, פשוט כי בעולם כפי שקתרין בו מחויבת לתאר אותו כעיתונאית אין חמלה. על אף כל אלה, יש תחושה שחשוב לקרוא את "מאחורי היפים לנצח". חשוב לדעת איך נראה העולם מנקודת מבטם של דיירי אנאוואדי. חשוב לקרוא על השחיתות, על פוליטיקת הפער הבלתי-יאמן בין מעט עשירים מאוד לבין המוני עניים מאוד. חשוב לקרוא על המקום שנראה כאילו אנחנו דוהרים לקראתו בעצמנו, ולדעת איזו דמות אנחנו נבחר להיות בעולם כזה. יהיה נעים יותר, כנראה, לקרוא את "משחקי הרעב".
מאחורי היפים לנצח / קתרין בו. מאנגלית: עידית שורר. 294 עמ', 98 ש"ח, ידיעות ספרים.