מה קרה לפרצוף של רנה זלווגר? זעקנו באוקטובר האחרון אל מול סדרת תמונות לא מחמיאה שממנה עלה כי זלווגר עברה אי אלו ניתוחים פלסטיים שבסופם גם נרדמה בגיגית פילינג כימי. את אותה שאלה אפשר להפנות גם לדמות שגילמה במשך שני סרטים – ברידג'ט ג'ונס, שהספר השלישי הנושא את שמה "ברידג'ט ג'ונס – משוגעת על הבחור", יצא לאחרונה בעברית. כרגע לא ברור מתי יהפוך גם הספר הזה לסרט ואם רנה זלווגר תככב גם בו (השמועות טוענות שבעקבות המראה החדש של זלווגר התפקיד עלול ללכת לריס ווית'רספון), אבל אולי דווקא עכשיו היא תתאים, יותר מתמיד, לדמות.
אבל לפני הכול חייבים לציין שברידג'ט ג'ונס הייתה הגיבורה האמתית של הניינטיז, לפחות לכל אלו מאתנו שפחות התחברו לקארי בראדשו. אמנם הספר הראשון בסדרה (טרילוגיה?) שאותה כתבה הלן פילדינג יצא ב- 1996, שנתיים לפני ש"סקס והעיר הגדולה" עלתה לאוויר, אבל שתיהן היו קולו של דור שלם של רווקות עירוניות (ניו יורק, לונדון), בנות שלושים פלוס. פה, בערך, נגמר הדמיון. כי בעוד שאת קארי הערצנו, עם ברידג'ט היה קל יותר להזדהות. היא הייתה דמות קומית יותר מאשר רומנטית, עם בעיית משקל, קשיים בהתמצאות במרחב, מלתחה שנויה במחלוקת וחיבה לאלכוהול ולתקריות מבוכה. נגיד פטסי סטון ("פשוט נהדרת"), אבל צעירה ואחרי שאכלה את אלי מקביל. אמנם הספר נכתב בהשראת "גאווה ודעה קדומה", כך שג'ונס מצאה את עצמה בסוף עם מר דארסי המושלם, אבל זה לא הפך אותה לדמות פחות פגומה. פשוט לכזאת שיכולה לקבל את הפגמים שלה באהבה, שזה מה שרובנו לומדות לעשות בסביבות גיל 30.
מר דארסי, דרק שפרד, אותה מהפכה
אפשר להבין למה הלן פילדינג החליטה לכתוב ספר שלישי. מדובר בהמון כסף ולא מוותרים בקלות על כזה פרנצ'ייז. זאת הסיבה שיום אחד גם ג'יי קיי רולינג תכתוב ספר המשך להארי פוטר (ניחוש – הארי מקים בטעות את וולדרמורט לתחייה בעקבות לחש נגד התקרחות שהשתבש) וכולנו נתבאס. כי הבעיה עם ספר המשך לאגדה מודרנית שמסתיימת באושר ועושר, היא שמשהו חייב להפר את האושר הזה. אירוע מטלטל הוא בלתי נמנע, משהו חייב לספק מנוע עלילתי ובמקרה של ברידג'ט ג'ונס, שכפי הנראה הדבר היחידי שהיא יודעת זה לצאת עם בחורים באופן מצחיק, אין מנוס מלהחזיר אותה לשוק הרווקות.
אז הנה הספוילר הגדול שמופיע ממש בתחילת הספר וגם בכל האייטמים שליוו את יציאתו לאור – מר דארסי מת. מעניין שמותו התרחש בסמיכות לטרגדיה נוספת (זהירות, ספוילר נוסף) שפקדה מר דארסי אחר - דרק שפרד מ"האנטומיה של גריי". לא שנה מדהימה לגברים מושלמים. שפרד מת כשהציל אנשים בתאונת דרכים, דארסי נהרג ממוקש בעת משימה מצילת חיים בדארפור. שניהם היו קדושים בחייהם ובמותם והלכו מסיבה אחת ויחידה – כדי שהנשים שאהבו יוכלו לצאת עם אחרים. ב"משוגעת על הבחור" ברידג'ט ג'ונס בעצם חוזרת לאותה נקודת הפתיחה של הספר הראשון, רק עם שני ילדים ובגיל 51. ומוכרחים להזהיר - זה לא חינני.
אז ברידג'ט בת 51, אלמנה כבר חמש שנים, מנסה לפתח קריירת תסריטאות, עדיין סופרת קלוריות ויחידות אלכוהול וגם יוצאת עם בחור בן 30. במהלך הספר היא מרזה בערך 15 קילו, מה שמפליא לאור העובדה שאין עמוד שבו היא לא מחסלת שקית גבינה מגוררת, ומצליחה להיות נחשקת על ידי שני גברים שונים שכל אחד מהם לוהט בדרכו. אבל זה לא מה שהופך את "משוגעת על הבחור" לספר מעפן, אלא המאמץ הניכר להפוך את ברידג'ט לאותה בחורה מבולבלת וקצת מטופשת, תכונות שהן אולי חמודות בשנות העשרים והשלושים אבל מזדקנות רע. ובכלל, לפי הספר ג'ונס התאלמנה עם תינוקת בת שלושה חודשים וילד בן שנתיים, אף אחת לא שורדת דבר כזה ונשארת אהבלה חסרת תושייה.
יש בספר רגעים שבהם ברידג'ט נזכרת בדארסי, חלקם גם נוגעים ללב, אבל רוב הזמן היא עסוקה בליפול, להסתבך עם מכשירים חשמליים ולפתוח טוויטר (מה שמוסיף לספירה היומית גם חישוב עוקבים). היא מנסה להסתגל בדרכה הלייט אדופטרית ל"עולם הצעירים", לרוב זה פשוט לא עובד. התכתבויות הטוויטר שלה עם רוקסטר, הבחור הצעיר, מאולצות ומזיעות, רגעי הסלפסטיק ברובם לא פוגעים וגם כל ביטויי ה"ארררגגגג" שהיא ממחזרת מספרים קודמים כבר לא נשמעים טבעיים בשום צורה. אם להודות על האמת, לפעמים הוא אפילו מזכיר קצת את "חמישים גוונים של אפור", לא בגלל הסקס, אלא בגלל שטיחות ודלות מסוימת שתמיד אפיינו את אנסטסיה סטיל אבל מעולם לא את ברידג'ט ג'ונס.
בוטוקס ודעה קדומה
הקריאה ב"משוגעת על הבחור" מזכירה קצת את הבהייה בפניה המנותחות של רנה זלווגר. אחת השתנתה לגמרי בניסיון להיראות צעירה, אחת לא השתנתה בכלל לאותה מטרה בדיוק. אצל שתיהן התוצאה נראית לא טבעית (אגב, ברידג'ט עוברת בספר טיפול בוטוקס כושל אחד ומחליטה לוותר). ג'ונס של 2015 מרגישה כמו אוואטר באפליקציה סינית – מזכירה באופן קלוש מישהי, אבל אי אפשר בשום צורה לטעות ולחשוב שהיא בן אדם אמתי. אבל אין ספק שהאשמה היא לא רק בדמות של ברידג'ט עצמה. אחרי הכול עברו כמעט 20 שנה, "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" הוא אולי קלאסיקה, אבל המודלים שלנו לנשיות השתנו וגם העדפות הקריאה, היא נתקעה בסגנון ספרותי שאין לנו ממש כוח אליו יותר (וגם היום, כשחוזרים לספרים הראשונים, הם כבר פחות מצחיקים). לא פלא שהתוצאה מלאכותית ומעייפת.
ממש כמו בספר הראשון, גם כאן ברידג'ט מתלבטת בין שני גברים. כצפוי, גם הפעם דווקא זה שנראה לה בהתחלה מתנשא ומשעמם הוא הגבר האמיתי שהיא וילדיה היתומים זקוקים לו. גם על אידיאל הגבריות הזה אפשר להתווכח (האם מר דארסי הוא אידיאל על זמני או שגם אותו קצת מיצינו?), אבל דווקא לקראת סוף הספר, כשברידג'ט נרגעת קצת עם הציוצים בטוויטר ואובססיית אתרי ההיכרויות, הוא הופך לכמה עמודים של קומדיה רומנטית קלאסית, חמודה ומצחיקה. לא כזאת ששווה את צליחתו ואת ההתמודדות הרגשית עם מותו של מר דארסי, אבל כן אחת שמזכירה לנו למה אהבנו את ברידג'ט מלכתחילה ואיך, בסופו של דבר, פילדינג יכלה לכתוב ספר אחר. כזה שמעצב את דמותה של ברידג'ט בת ה-51 באופן אמין יותר, אבל עדיין משאיר אותה קומית ומעוררת הזדהות. אולי אפילו הזדהות גדולה יותר, כי למרות ההסתייגויות הטבעיות מהקונספט של להזדקן, אם הקוראים של "ברידג'ט ג'ונס" הם כבר לא אותם אנשים, גם לה היה מותר לזוז קצת.