בימים כל כך טעונים, אגרסיביים וחסרי חמלה, להוציא לאור ספר על יותר מדי אהבה זו בחירה מעניינת. גב הספר של "איך לאהוב את בתך" מסביר אמנם את המנוע הרגשי של עלילתו כ"טעויות אהבה", אבל התמונה מתבהרת עוד בהתחלה: המספרת שלנו פשוט אוהבת את בתה יותר מדי. וכדי לסבך את העניינים, בתה אוהבת אותה בחזרה - כלומר, עד שהיא מחליטה לנתק איתה כל קשר, לרדת מהארץ ופשוט להיעלם.
"איך לאהוב את בתך" נפתח בסצנה קצרה ומהפנטת: אישה עומדת ברחוב חשוך בעיירה קטנה בהולנד, ומציצה פנימה לתוך בית מואר וחמים. בתוך הבית גרה משפחה: אמא, אבא, שתי ילדות. האמא היא בתה של המספרת, הילדות הן נכדותיה. היא לא פגשה אותן מעולם. משם אנחנו חוזרים אחורה, ודרך קפיצות בזמן מתוודעים לסיפור כולו: ההיריון, הלידה, הילדות, הנעורים, והנתק שבבגרות - שמשימת פענוחו מוטלת על הקוראים.
בכלל, הרומן החדש של הילה בלום מתעתע: מצד אחד נראה שהכול נאמר בו מפורשות, ומצד שני הוא טעון במתחים תת-קרקעיים, רמיזות וסאבטקסט. המשפטים הנקיים כתובים בשפה ברורה כדי לתאר את המתרחש, וגם לא מפחדים לציין במפורש מצבים רגשיים שונים - ובכל זאת, לאורך הקריאה בו מתקבלת תחושה שבין המילים מתפתחים תהליכים עמוקים וארוכי טווח. התחושה הזו נתמכת במבנה של הספר: מספר רב של פרקים קצרים, בני עמוד או שניים בממוצע, שקופצים בין הזמנים כדי לתאר סצנות ספציפיות מיחסיהן של האם והבת. כמו בשירה, גם בפרוזה המשקל הרגשי נוטה להתרכז בשורה האחרונה, והמבנה שבחרה בלום מאפשר לה לכתוב עשרות שורות אחרונות כאלו, וכל אחת סוגרת פרק קצרצר במשפט יפה, מטריד ומהדהד. האפקט שמתקבל הוא מצד אחד של קריאה מפתה וקולחת, רצפים של פרקים קצרים הקורצים כמו סוכריות המחכות שיוציאו אותן מהצלופן, ומצד שני, יש פה עומק רגשי שנצבר לאורך הקריאה.
ראוי לציין את המבנה הזה מפני שהוא מאפשר לבלום לשמור על אותה רגישות מוזיקלית, תשומת לב לפרטים והתעכבות על רגעים קטנים שאפייינו את ספרה הקודם, "הביקור", שיצא לפני עשור שלם - ובכל זאת לספק חוויית קריאה פחות כבדה ומעיקה. ובעוד הרושם שנותר מ"הביקור" ממרחק הזמן הוא של רומן המפרק דרמה משפחתית באמצעות התעכבות קטנונית על כל פרט קטן, "איך לאהוב את בתך" - שגם קצר מקודמו כמעט בחצי - בוחר בקפידה את הפרטים שהוא מציג, ומעניק לכל אחד מהם משקל רב יותר.
עם זאת, כל הפרטים הללו לא מתלכדים לתמונה קוהרנטית בכזו קלות, וזהו ספר שדורש מחשבה ומעורבות רגשית. בין הזיכרונות של המספרת משולבים גם אזכורים רבים לספרים שהיא קוראת, שכמעט כולם נכתבו על ידי נשים ועוסקים בנשים, ובייחוד ביחסים שבין אם לבתה. האזכורים האלה מאפשרים לבלום לשבץ מחוות לסופרות גדולות כמו מרגרט אטווד ואליס מונרו (מקורות השראה ברורים), להאיר את העלילה באור נוסף או לפזר רמזים מטרימים ואפילו לכתוב במפורש כמעט את החזון שלה כסופרת. כך, למשל, בעמוד 13 נכתב על "סרט סקנדינבי שהסתפק בטרגדיה של דקויות": "הייתי רוצה מעת לעת לראות עוד סרטים על חיים שמתעקמים ככה, כמעט מעצמם, ולא סרטים על חבטות חיים רועשות", כותבת המספרת.
הסרט המדובר, אגב, הוא "כוח עליון" של הבמאי רובן אוסטלונד. בסרטו של אוסטלונד המכה העלילתית הגדולה ניתכת בהתחלה: מפולת שלגים מזעזעת את חיי המשפחה העומדת במרכז הסרט, גם אם לא פוגעת באף אחד מבחינה פיזית. בלום פותחת את ספרה ברגע של שיא רגשי הממוקם לקראת הסוף מבחינת הכרונולוגיה של העלילה, אבל מבחינת ההתרחשות זהו רגע פסיבי למדי - דמות שעומדת ברחוב ומציצה דרך החלון. ושימו לב - מכאן והלאה יופיעו ספוילרים לעלילת "איך לאהוב את בתך". לאורך כל הספר, בלום פורטת את יחסי האם והבת, שנישאים על גבי חיי יומיום שגרתיים למדי, ורק לקראת הסוף מחליטה פתאום להכניס התרחשות דרמטית יחסית לעלילה. כמו שניתן לצפות, ההתרחשות שמנחיתה את המכה הסופית על הקשר בין האם לבתה קשורה לכניסתו של גבר לתמונה. באופן יותר מפתיע, היא מהדהדת באופן ציני את רוח הזמן, המושפעת מאוד מתנועת metoo#.
ניתן, אפוא, לנסות לפענח את האמירה של בלום בנושא, או לחזור ולתהות על למה בעצם בחרה לכתוב ספר על יותר מדי אהבה דווקא בזמן בו קצת אהבה לא תזיק. וכן, כמו תמיד, אפשר להתמתח לקצה ולקרוא את העלילה כאיזה משל על הישראליות ועל הורות ישראלית - אבל זה יחמיץ, לדעתי, את כוונת המחברת. בסופו של דבר, ברור שבלום רוצה לעסוק ביחסי אם-בת לא כמטאפורה לדבר מה אחר, אלא כשלעצמם, והיא עושה זאת ברגישות ובחוכמה. הקריאה בספר מענגת גם בלי החתירה המותחת אל הסוף (קודם לכן, מעידה המספרת שהיא מעדיפה "סרטים שמחים וספרים עצובים"), ובכל זאת, בעמודים האחרונים מחליטה בלום לספק לקוראים גם התרה כלשהי.
כדרכה ההולכת ומתבררת, בלום לא מכתיבה לקוראים מה להרגיש בסיום הקריאה, אבל היא כן מספקת להם אמירה חזקה. ואם לשאול מסרט קולנוע נוסף, בדיוק כמו ב"חוטים נסתרים" של פול תומס אנדרסון, נראה שאהבה אצל הילה בלום לא באמת יכולה להתקיים ללא תלות. אבל האם התלות הזו קשורה גם היא באותו אופן אל האהבה? האם ואיך ייתכן שהתלות נותרת גם אחרי שהאהבה מסתיימת? בתום שנה שבה נדהמנו להיזכר כמה אנחנו תלויים אחד בשני, זו שאלה ששווה לתת עליה את הדעת.
"איך לאהוב את בתך" הילה בלום. הוצאת זמורה ביתן, 238 עמודים