אילת סווציטקי מעריצה את אי. אל. ג'יימס, זה ניכר בכל פרק בספר הבכורה שלה - "תחרה וצבע". אבל בשונה ממעריצות אחרות של הטרילוגיה, סווציטקי החליטה לכתוב את הגרסה שלה לסדרת הספרים האירוטית. לצורך כך היא גייסה את טליה בלום ובן סטורם – שמות שנלקחו ישירות מתוך מחולל שמות גנרי כלשהו. בלום היא רווקה בת 26 שבורחת מהארץ לאחיה בלונדון בעקבות משבר נפשי שחוותה. היא סובלת ממאניה דיפרסיה, הפרעות אכילה, אמא נוראית ותלתלים. בצעד שרק מדגיש את האופי האינפטנילי שלה, מחליטה הגיבורה לא לקחת את הכדורים שלה כל עוד המחלה מספקת לה שלל דימויים נדושים וילדותיים על "שדים" ו"פיות", שנלחמים אלה באלה ושמשמשים חומר גלם לבלוג שהיא כותבת. בהמשך גם נהפך הבלוג של טליה ללהיט ויראלי, ככל הנראה בכלל הנטייה שלו לא לכלול בו משפט שמורכבים מיותר משש מילים.
בצעד לא מפתיע, קצת אחרי שנוחתת בלום בלונדון, היא מכירה את בן סטורם. סטורם עונה על רשימת המכולת שמרכיבה את גיבורי הז'אנר: הוא זר, עשיר, חתיך ולא מפחד להתעמת עם הבעיות הנפשיות של טליה באותו האומץ איתו הוא מתמודד עם אישה לא מסופקת. סטורם נכנס לחייה של בלום בסערה (הבנתם?) - ככה זה כשאתה בן 30 ומחזיק בניין על שמך במרכז לונדון, גוף לוהט וזוג עיניים ירוקות. אם יש פרט שלא תצליחו לפספס בסיפור, זה שלסטורם יש עיניים ירוקות. איזה מין גיבור אירוטי הוא היה בלי זוג עיניים ירוקות שחודרות לך לנשמה? מהרגע שמכירים השניים מתחילה בלום לרקום מזימות כדי להפוך את אדון סטורם לשלה, במסע פיתוי שנמצא אי שם על הגבול בין "אינסטינקט בסיסי" ל"חיזור גורלי". בין היתר קונה לו בלום סיגרים במאות פאונדים עוד לפני שהזמין אותה לדייט - ככל הנראה הצעד הכי לא מחרמן שנכתב לנשים בתולדות הספרות האירוטית. סטורם צריך להיות די מפגר בשביל לא להבין שהבחורה איתה הוא הסתבך די גבולית, ובתור גבר הורס כדאי לו למצוא סיפוק עם איזו דוגמנית תחתונים לפני שיתחילו הבעיות. אבל כנראה שמוסר ההשכל הוא שגם אם עשית מיליארדים לפני גיל 30, כשזה מגיע לנשים אתה לא חושב מהראש.
יותר מכל, "תחרה וצבע" נקרא כמו פנטזיה של ילדה מתבגרת שמבלה ימים בחדר בבית של הוריה, חולמת לצבוע את הקירות בשחור ושוקלת לשרוט את פרקי הידיים שלה כדי שהחברים יחשבו שהיא קולית. ככה היא מדמיינת את עצמה כשתהיה גדולה: תתקמבן על דרך להסתדר בלונדון, תבלה את הימים במרתף כשהיא נהנית מתחביב אומנותי כציור, תקשיב לשירים ביוטיוב בפול ווליום, תכתוב בלוג ותתייסר. היא לא תאמין שהיא ראויה לאהבה, אבל היא תקבל כזאת כדי שאנשים אחרים יראו כמה היא יפה. גבר עשיר, חתיך ומוצלח יציל אותה מעצמה ואז יחזיר אותה לאותה תהום, היא תעדיף לאהוב ולהפגע מאשר לא לאהוב בכלל, כי ככה זה נשים סוערות. והיא תעשה מלא מלא סקס. או סתם סקס. מה זה משנה.
וזו הזדמנות להתמקד בחלק הכי מדובר בספר: סצנות המין. הסקס ב"תחרה וצבע" הוא מה שאי. אל. ג'יימס הייתה מכנה "ונילה". ל"תחרה וצבע" אין את הקטע הקינקי של האמא הרוחנית שלה. אבל העובדה שהזוג סטורם את בלום מכיר רק 2 תנוחות, היא לא הדבר הכי בעייתי בספר. אם בהתחלה בן סטורם עושה הכל כדי לספק את טליה, מה שנראה כמו צעד פמניסטי מצד הכותבת או סתם אגוטריפ של הדמות הראשית, בהמשך הוא יצליח לגרום לטליה לגמור בציווי בלבד.
"תגמרי בשבילי..." הוא לוחש לי לתוך האוזן והמילים משחררות אותי. אני גומרת בקול, מקמרת את הגב, מיישרת את הרגליים ואצבעותיו שולחות ברקים בכל גופי.
מזל שלא ביקש ממנה לארגן לו מיליון דולר.
אבל דווקא בגלל כל הפגמים שלו "תחרה וצבע" מורכב מהחומרים מהם עשוי קאלט אמיתי: הרצון לדעת לאן לעזאזל כל זה הולך, עוד יגרום לכם לסיים את הספר. סווטיצקי ידעה מה היא עושה שבחרה בגבר אנגלי להיות המאהב של טליה. אף אחת לא הייתה משתכנעת לפנטז על סמנכ"ל חברת ביטוח מבנייני עזריאלי. אז נכון, גם בתור גיליטי פלזר הוא ישאיר אתכם בסופו עם מועקה מסוימת, אבל חייבים להצדיע לסופרת שלא התביישה לעשות מה שכל אישה שקראה את "חמישים גוונים" רצתה לעשות – לכתוב אחד משלה כשהיא מבססת את הדמות של הגיבורה הראשית על עצמה. בהתאם להשראה שלה, גם "תחרה וצבע" הוא חלק מטרילוגיה שכל שם של ספר בה מורכב משמות של שני עצמים שאמורים לתת מושג על העלילה בו: "זהב ודיו" (ניחוש: הגיבור קונה לגיבורה שרשראות תוך כדי שהיא עובדת על ספר הבכורה שלה) ו"פנינה ומשי" (הגיבורה מאמצת מלתחה של עקרת בית נואשת ועשירה בשנות ה-50 לחייה). נשאר רק לקוות שעד סופו של "פנינה ומשי" טליה כבר תמצא את אהבת האמת שלה – היכולת לקחת את התרופות שלה בזמן.