"הוא דיבר בשקט, אך קולו הגיע לאוזניהם של כל החיילים".
כך כתב ג'ון ויליאמס על אוגוסטוס, גדול הקיסרים הרומאים בכל הזמנים, האיש ששם קץ למלחמות האזרחים שקרעו את האימפריה מבפנים, הרחיב את גבולותיה, והעניק לה שלום ושגשוג כלכלי. וכך ניתן לומר גם על ויליאמס עצמו: הוא כותב בשקט, אך קולו מגיע לאוזניהם של כל הקוראים. השילוב המוזר הזה, בין שקט לעוצמה, מוכר לקורא הישראלי מ"סטונר", רב-המכר המפתיע של השנה שעברה מאת ויליאמס, שתיאר את חייו של בן למשפחה חקלאית פשוטה וענייה שנהפך למרצה לספרות באוניברסיטה נידחת בארצות הברית.
הכוכב הנולד של רומא
הרומן פותח ברגע שבו מגלה אוגוסטוס את ייעודו להשתלט על העולם ולתקנו: כאשר הוא מקבל את הידיעה על רצח דודו, יוליוס קיסר. על ירושתו של קיסר מתנהלת מלחמה בין כוחות וסיעות אינספור, רובם רואים לנגד עיניהם רק את טובתם שלהם, ונראה כי מלחמות האזרחים, השחיתות והניצול של בני העם רק יגברו. ואולם בסדרה של מהלכים נועזים וגאוניים מצליח אוגוסטוס לחסל את כל יריביו ולהשיב את השלום, השפע והסדר לרומא ולהפוך אותה לאחת האימפריות הנערצות בכל הזמנים. ואת כל זה התחיל אוגוסטוס לעשות בגיל 18 וחצי, כנגד כל הסיכויים: הוא לא היה נחות מיריביו רק בשנים, אלא גם בכוח צבאי, כסף, מוצא ומעמד משפטי; יתרונותיו היחידים היו קור רוחו, נחישותו, חוכמתו, מזלו העצום וגם קיומו של מצפן מוסרי פנימי אשר בני העם והחיילים הפשוטים חשו כנראה בנוכחותו ולכן תמכו במנהיג הצעיר.
הרומן מסופר כאוסף מכתבים של עשרות אנשים: ידידיו, אויביו, בני משפחתו ומכריו של אוגוסטוס, שכותבים אליו או זה לזה. על אף שהמכתבים מנוסחים בגוף ראשון, מאחר שמדובר בכל כך הרבה כותבים שונים, בטווח עצום של גילאים, מעמדות, מקצועות, מקומות מגורים וכו', התחושה הכללית שמתקבלת דומה דווקא לזו של רומן המסופר בגוף שלישי, על ידי מספר כל-יודע. למרות הפערים האדירים באינטרסים ובמידת הקירבה לאוגוסטוס, ויליאמס מוותר במידה רבה על אפקט הראשומון שריבוי הקולות היה יכול לאפשר לו, וממעט בסתירות משמעותיות בין הגרסאות שנמסרות במכתבים השונים. הבחירה הזאת אינה נובעת מנאיביות של ויליאמס, אלא מהאידיאל שלו שהוזכר כאן קודם, של כריית המחצב המוזהב של הסדר וההרמוניה מתוך המכרה האפל והמאובק של העובדות ההיסטוריות.
קלאסה ספרותית בקול שקט
ויליאמס, 1994-1922, פרסם את הרומן הזה ב-1972 בארצות הברית, האימפריה הגדולה של ימינו. כשהוא מתאר את רחובותיה של רומא, אי אפשר שלא לחוש במגע מרצפותיה של ניו יורק: "העיר הזאת מופלאה מאוד, והיא מאיימת לבלוע אפילו את הנפש החזקה ביותר... עיר שיש בה כמיליון איש... שחורי עור מהחולות הלוהטים של אפריקה, זהובי שיער חיוורים מהצפון הקפוא, וכל גון ביניים אפשרי, ואיזה בליל שפות!... מעבר לחומות העיר משתרעים מרחבים כפריים מרהיבים, ובכל זאת אנשים מתקבצים כאן כמו דגים לכודים ברשת, ומתחבטים ברחובות... בשעות היום, כל הרחובות האלה, בלי יוצא מן הכלל, מלאים אדם עד מחנק ממש והרעש והצחנה מדהימים... אין לי להסיק אלא שאזרח רומי רגיל, שמתגורר בעיר עצמה, אינו ישן לעולם. כי המולת היום נהפכת לשאון הלילה: עגלונים מקללים את הסוסים והשוורים, ועגלות העץ הגדולות גונחות ומקרקשות על אבני המרצפת. איש אינו מעז לצאת לבדו אחרי רדת החשכה... אפילו בלילות ירח מלא הרחובות חשוכים לגמרי, כי הבתים הרעועים מתנשאים לגובה כה רב שאפילו קרן תועה של אור ירח לא יכולה למצוא את דרכה מטה אל תוך הרחובות. והרחובות מלאים עניים מרודים, שישדדו אותך וישספו את גרונך כדי לקחת את הבגדים שלגופך ואת מעט הכסף שאתה נושא עמך" (עמ' 100-99).
כאן, בסיומה של הרשימה, היו אמורים להופיע דברי הלל ושבח לאיכות כתיבתו של ויליאמס ולתרגום המשובח של שרון פרמינגר. אבל אין בכך צורך. הדברים מדברים בעד עצמם. בקול שקט, שבדומה לקולו של אוגוסטוס, מצווה הקשבה והתפעלות על כל אוהב ספרות.
אוגוסטוס, מאת ג'ון ויליאמס, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים וספרי חמד, 383 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל