סיפורים קצרים הם תמיד טריקיים. מצד אחד, זו סיפורת אידיאלית לעידן הפרעות הקשב והגירויים בו אנחנו חיים - תרבות גבוהה בגודל ביס. מצד שני, הם פותחים פתח להמון רעות חולות: רמה נמוכה של כתיבה, עלילה לא גמורה, סופרים שמנסים לדחוס הרבה יותר מדי פרטים על פחות מדי עמודים ואתגר קרת. קובץ הסיפורים הקצרים "הדברים שאיבדנו באש" של הסופרה הארגנטינאית הצעירה מריאנה אנריקס אמנם לא חף מהבעיות הללו, אבל בהחלט נראה שהיא בדרך הנכונה אם מתישהו תחליט לכתוב ספר באורך מלא.
ב-12 הסיפורים שנמצאים בקובץ הקצרצר (170 עמודים בסך הכל) אנריקס מכניסה אותנו לתוך עולמות אפלים, אפלים מאוד אפילו, בארגנטינה של ימינו. הסיפורים שלה מתרחשים בדרך כלל בשכונות קשות, בתים רדופים או פארקים מסתוריים ושמתרחשים בהם דברים שנלקחו היישר מהסיוטים הגרועים ביותר, שהשכל הישר לא מוצא להם הסבר ופעמים רבות גם לא ניתן להם הסבר בסיפור עצמו. ילדה בעלת מום נכנסת לבית ריק בשכונה ולא נמצאת עוד לעולם, מדריך תיירים שנישואיו במשבר מפתח אובססיה לפושע סדרתי, ילדים שנרצחים בדרכים מחרידות, עובדת סוציאלית שפוטרה משוכנעת שבבית השכן מוחזק בתנאי עבדות ילד מפלצתי, נשים מעלות את עצמן על המוקד במחאה על רצח נשים בשריפה ועוד - מעין מופע של רוע אקראי ואכזריות משתקת שלא נותנים להיגיון או לתפיסת המציאות להפריע להם. ללא ספק, מדובר באחד מהספרים היותר מורבידיים שנתקלתי בהם ובהחלט לא מומלץ לבעלות לב חלש וקיבה רגישה לתיאורי זוועה.
אנריקס, באמצעות התרגום הנהדר של אדם בלומנטל, מצליחה לשאוב את הקורא לתוך אותם עולמות אפלים, שלא צריך להכיר את ארגנטינה בשביל להצליח להזדהות איתם. היא שוזרת את מופעי האימה בתוך סיטואציות יום יומיות, מוכרות מדי, רגילות מדי, ומתבלת אותן באנקדוטות פוליטיות וחברתיות. אפשר להגיד שבתוך "הדברים שאיבדנו באש", לצד האימה, קיים מימד ביקורתי וחברתי. עוני, סמים, אפלייה חברתית, סטיות, פוליטיקה והבדלי מעמדות - כל אלו שזורים לאורך כל אחד ואחד מהסיפורים שאי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהביקורת החברתית והאימה שלובות זו בזו.
אבל בשונה מסופרי אימה רבים שגם הקריאה שלהם מאיימת, מצליחה אנריקס לשמור על על איזון מצויין בין עלילה שמתקדמת לתיאורי אווירה, בין שפה גבוהה ושפת רחוב ולהשרות אווירה קלילה וצינית על תיאורי הזוועה שהיא כותבת. היא שואבת אותך לתוך הסיפור וגורמת לך רק לרצות להמשיך לקרוא עוד – אלא שאז הסיפור פתאום נגמר. ואולי פה תמונה נקודת התורפה העיקרית של הספר: מדובר באסופה מצויינת של המון התחלות. כמעט אחרי כל סיפור שסיימתי לקרוא הרגשתי תחושה חזקה של החמצה. כמעט אחרי כל סיפור חשבתי לעצמי "נו ו... מה הלאה?" (אולי פרט ל"הבית של אדלה" המצויין שתופס אותך בבטן והופך לך את הקרביים ומצליח להגיע לסיום). סיפור טוב צריך שיהיו לו התחלה, אמצע וסוף, והספר הזה הוא אסופה מצויינת של התחלות מעולות שמשאירות את הקורא תלוי באוויר עם תחושה חריפה של החמצה.
"הדברים שאיבדנו באש", מריאנה אנריקס. מספרדית: אדם בלומנטל. עם עובד, 170 עמודים