ביחס למישהו בשם דיג'יי פנקייק, בריס לא היה טיפוס כיפי במיוחד. השם האמצעי דיג'יי הוא טעות דפוס שאומצה על ידו לאחר שמגזין אטלנטיק, שפרסם את סיפורו הראשון, חיבר בין שמו האמצעי דקסטר לבין השם ג'ון, שאימץ כשהמיר את דתו לנצרות הקתולית. אבל פנקייק? שם לחלוטין לא הולם לצעיר דרומי מהמעמד הנמוך שאהב ציד, ביליארד ובירה, היה טיפוס מוזר שעורר בסובביו אי נוחות, ובסופו של דבר שם קץ לחייו בירייה לראש בגיל 26. סברה פופולרית, שמחוזקת גם באחת משתי אחריות הדבר בקובץ סיפוריו, טוענת שלא מדובר בהתאבדות. למה? לא ניתנת לכך ולו סיבה אחת. כנראה שהמציאות הייתה פשוט עצובה מדי.
ובכל זאת, העצבות הזו עוזרת לבנות מיתוס שממתג מחדש את פנקייק כאוצר בלום, אם לא כקלאסיקון אמריקאי של ממש. סיפורו הראשון התפרסם כשהיה בן 22; הקובץ היחיד שלו, "סיפורים", ראה אור ארבע שנים אחר מותו, ויוצא כעת לראשונה בתרגום לעברית. כתיבתו היא כל מה שאפשר לדמיין כשמתבקשים לחשוב על ספרות מהדרום המחוספס של ארצות הברית: עוני, בדידות, אלימות, אומללות, ציד, דאדי אישיוז, וכמובן הרבה רובים ואלכוהול. ואם כבר מדברים, אז גם מיזוגיניה, הומופוביה, ובאופן כללי גבריות רעילה שמתוארת ללא ביקורת, אבל כן באופן המזמין חמלה.
בביקורתו למוסף הספרות של "ידיעות אחרונות", העיר אריק גלסנר כי פנקייק "ניצב על סיפו של העידן שבו כבר אי אפשר לכתוב כתיבה דרומית לא מודעת לעצמה". הגבריות של כתיבתו מזכירה יותר את זו של המינגוויי, למשל, מאשר את של קורמאק מקארתי. באותה ביקורת גלסנר מזכיר כי "מדובר בדבר האמיתי, לא בחיקוי", ועם זאת לא מסוגל לכנות את הכתיבה "מרשימה ובעלת ערך" מבלי לחזור בו שורה אחת לאחר מכן: "היא לא *מאוד* מרשימה, לא *מאוד* בעלת ערך". רגש דומה עולה בזמן הקריאה: דיג'יי פנקייק נמכר לנו כקלאסיקה, אבל האמת היא שהוא מוערך יתר על המידה.
הקובץ מתחיל חזק עם הסיפור הפותח "טרילוביטים", שהוא גם הראשון שפרסם הסופר בחייו. עד השורה האחרונה בו פנקייק לא נותן שם להרגשתו של קולי, המספר שלנו, אבל ברור שמדובר בפחד: אבא מתעלל שכבר לא נמצא בתמונה, שאיפה לטיפול בחווה שנידונה לכישלון, אהובה מהתיכון שרגשותיה כלפיו יבשו, ובאופן כללי חשש מהעתיד הפתוח והלא ממש מזהיר. מדובר בסיפור המספק היחיד בקובץ, והוא מוצלח כל כך מפני שגיבורו עובר תהליך: בעמוד הראשון קולי מרגיש טיפש ורדוף, ובאחרון הוא "מרגיש איך הפחד שלי מתרחק בטבעות מבעד לזמן במשך מיליון שנה" (ע' 26).
שאר הסיפורים נוטים ברובם לתיאורים של דמויות מעונות שאנחנו אולי יכולים לקוות שיעברו תהליך שיגאל אותן מסבלן, אבל פנקייק לא מניח להן להגיע לשם: זנאי בודד, מתאגרף עצוב, ילד מאומץ שהוגלה ממשפחתו, גבר שמטפל בהוריו החולים, ואפילו רוצח סדרתי שהתעייף, בסיפור אחד יוצא דופן. רובם רוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל לא מצליחים - למען האמת, רוב הזמן הם אפילו לא ממש מנסים. פנקייק אולי לא כותב על עצמו, אבל הייאוש הכללי שלו מהחיים פושה אל הכתיבה, ובמקום להעניק לה עומק רק הופך אותה למעיקה.
יש גם תחושה מסוימת שהסיפורים האלה פשוט לא עובדים בעברית. הכתיבה של פנקייק רזה למדי, ובכל זאת יש לו חולשה לתיאורי טבע ואווירה ערטילאיים. העין עוברת עליהם, אבל המידע לא נקלט במוח; וגם כשחוזרים אליהם שנית, מגלים שלא רק שאין בהם מידע חשוב, אלא שהם גם נטולי יופי. דוגמה לכך היא בסיפור "ציידי שועלים", שנפתח במשפט המשמים: "ליל סתיו שחלף לא השאיר חותם על האספלט המוטלא של הכביש המקומי לפרקינס" (ע' 52), וממשיך משם לפסקה מגושמת ומשעממת באותה המידה. לא עוזרת גם העובדה שפנקייק מעמיס בחלק מהמקרים יותר מדי דמויות על סיפור באורך של כמה עמודים, והוא לא מהסופרים שמאכילים את הקורא בכפית - צריך לשמור על ערנות די גבוהה כדי להבין מי זה מי ומה בעצם קורה.
אל תריסר הסיפורים מצורפת לא אחרית דבר אחת אלא שתיים, באורך כולל של כמעט שלושים עמודים. את הראשונה חיבר ג'יימס אלן מקפרסון, סופר אפרו-אמריקאי זוכה פרס פוליצר שחנך את פנקייק באוניברסיטה. המעבר מהכתיבה היבשה והנוקשה של פנקייק אל זו החיה יותר של מקפרסון מהנה, אבל הרקע שהוא נותן על חייו של פנקייק ועל האדם שהיה מדכדך. פנקייק מצטייר כאדם מעונה עם כישורים חברתיים לקויים, והרושם הזה לא מתאזן בתחושה פנימית שאי שם בפנים היה חבוי לב זהב - אלא בידיעה חד משמעית שבחיים האמיתיים הוא לא היה מוצא חן בעיני רוב האנשים. לנוכח בדידות, אלכוהוליזם, מיזוגיניה וחיבה לירי בבעלי חיים, קשה להבין איך מקפרסון חשב שהרושם שיתקבל מאחרית הדבר שלו יהיה אחר. אפילו ביפי תואר לא ניתן היה להתנחם - הצילום שמעטר את כריכת המהדורה הישראלית לקוח מ"Let Us Now Praise Famous Men" ואינו דיוקן של פנקייק עצמו, דבר שהוצאת עם עובד בחרה לטשטש עם שיוך הקרדיט לצלם ווקר אוונס ללא ציון היצירה עצמה.
על אחרית הדבר השנייה חתום אנדרס דובוס השלישי - הפעם הוצאת עם עובד לא הוסיפה הערת שוליים שמסבירה במי מדובר, פשוט כי לאף אחד לא ברור מי זה בדיוק: סתם סופר רנדומלי שמעריץ את פנקייק. יש קצת יותר מדי אנדרס דובוס השלישי ולא מספיק בריס דיג'יי פנקייק באחרית הדבר הזו, אם כי היא כן מציעה כמה מפתחות לניתוח היצירה, לקוראים שיתעניינו בכך.
קשה להאשים את מי שלא יימנו עמם: רוב הסיפורים נשכחים מיד בתום הקריאה, ובסיום העמוד האחרון מרגישים בעיקר הקלה. לא חסרים קלאסיקונים שכתבו ספרים ששווה לסבול בשבילם; הקריאה בסיפוריו של פנקייק מתישה ומדכדכת, אבל לא מספיק מתגמלת.
"סיפורים", בריס דיג'יי פנקייק | תרגום: ארז וולק | הוצאת עם עובד | 200 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים